האשם תמיד מדבר ומזמר

אם היו אומרים לי, כשהייתי ילד בן 6 שאוהב את האשם תמיד, שיום אחד יהיה לי חלק קטן בהוצאה מחודשת של הקלטת הזאת – לא הייתי מאמין. זה הסיפור:

הדמות של האשם נולדה בתכנית היומית של ארז טל ואברי גלעד בגלי צה"ל, "מה יש", באמצע שנות השמונים. יאיר ניצני הגיש את הפינה "פתחון פה", שבה הציג את פרשנותו של ענייני היום, מנקודת מבטו של האשם, דמות של שדרן ערבי שמציג אג'נדה פטריוטית וציונית, יש שיאמרו אפילו ימנית (ובכך הקדים ב-35 שנה את "הבלוגר הסעודי". קצת משוגע, לא?) (הנה גרסה נדירה של פינת הפרשנות בטלוויזיה). עכשיו, אפשר להיכנס פה לדיון על האווירה החברתית והפוליטית שאיפשרה לדמות הזו להתקיים במדיה הישראלית בימים שלפני האינתיפאדה, אבל אני לא מספיק מלומד בשביל זה וגם באנו להנות, אז מי שרוצה יוכל להמשיך בתגובות. בכל מקרה, כשהייתי ילד לא שמעתי את "מה יש" והכרתי את האשם בזכות הקליפ שעשו ללהיט הגדול ההוא בלב הפריים הטיים הקטן של האייטיז, כלומר ב"סיבה למסיבה".

"האשם הוא שלנו, האשם לא לבד ובטח לא פרייר של אף אחד" (זה השם המלא של השיר!) הוא שיר מדליק (נו, בכל זאת אייטיז), שמוזכר עד היום כאחד מאבני הדרך בהיסטוריה של הראפ הישראלי. המון משחקי מילים על גבול הנונסנס, והמון שורות שכיף לצטט (רוב חיי אני נלחם באינסטינקט לענות "אני אני מלצר בבית קפה" כששואלים אותי "מה אתה עושה"). מבחינתי, זה כנראה שיר הנובלטי האולטימטיבי בעברית. בעקבותיו רצתי לקנות את האלבום הקצר שניצני הוציא ב-1986 על קסטה בלבד, ואני לא יכול להגיד מה חשבתי על הקסטה אז אבל במהלך השנים הקשבתי לה מאות פעמים. הקלטת כללה עוד להיט ענק שכולו שורות שוות ציטוט: "שיר המנגל", שהיה הלהיט הגדול של קיץ 86' (עוד עליו בתגובות). היא כללה עוד שירים שהם טייק אוף על שירי קיטש מחו"ל, כמו "האשם אולווייז פול", שמתאר את כל הפוליטיקאים של התקופה מתאספים במסעדה אחת, וכל אחד מהם מוזכר עם המאכל האהוב עליו. שנינות רודפת שנינות.

חשוב לציין שלא מדובר בקלטת ילדים, וסביר להניח שרוב הבדיחות והרפרנסים עברו מעל הראש הקטן שלי, אבל משהו בהומור העקום והסוריאליסטי לעתים (בעיקר במערכונים) בכל זאת חילחל. קשה לי לצפות מה יחשוב עליה מישהו שיקשיב לה היום לראשונה, וכנראה שזה מקרה קלאסי של להיות שם בזמן הנכון ובגיל שהייתי בו אז, אבל בשבילי זה לחלוטין אחד מהאלבומים שעיצבו אותי, ועזרו לי להבין שאני אוהב את החיבור בין הומור ומוזיקה.

כשהתבגרתי, קיוויתי שהקסטה תזכה לחיים חדשים כשתצא מחדש על דיסק, אבל ככל שנקפו השנים נהיה ברור יותר ויותר שזה לא יקרה. ואז, כשהתחלתי לעבוד באנ.אמ.סי בשנה שעברה, הסתבר לי שיש אפשרות להעלות את הקלטת לשירותי הסטרימינג, רק שאיכות הסאונד תהיה לא טובה כי חוץ מקטע אחד שניצל, לא נשמר המאסטר של הקלטת המלאה. זכרתי שחלק מהקטעים יצאו על אוספים בעבר, וגם על תקליטי שדרים שנשלחו לרדיו, והבנתי שיש פה הזדמנות לעשות מעשה ולגרום לקלטת הזאת להישמע טוב, לראשונה מזה 35 שנה. אז יצאתי למבצע איתור וליקוט, ובעזרת אנשים טובים כמו אייל גולדמן היקר, הצלחתי להרכיב גרסה משופרת של הקלטת, כשאת התהליך השלים רן יורגנסון, שבכישרון רב אחראי למאסטרינג. אז אמנם אין הוצאה מחודשת בדיסק, אבל יש בסטרימינג!

עכשיו פיסת ההיסטוריה הקטנה הזו שחשובה לי ולעוד כמה אנשים זמינה סוף סוף לכולם (יש גם ביוטיוב) ואני שמח וגאה על זה וגם על איכות הסאונד המשופרת. מקווה שתהנו, ותעבירו הלאה.

בונוסים

מעריב, 8.8.86
כותרת ראשית, 16.7.86
האם דמותו של האשם תמיד וולגרית וגזענית? התשובה בעמוד 30 (העולם הזה, 17.9.86)
פוסטר של האשם תמיד מהשבועון לנוער "משהו"
פורסם בקטגוריה אישי, מוסיקה ישראלית | תגובה אחת

דני סנדרסון: מכאן הדרך

כל האלבומים של דני סנדרסון, track by track. סדרה של תומר קריב.

גודל טבעי | חף מפשע | חכם על קטנים | קופץ לשניה | מת לבכות 2 | הלא נודע
תולדות המים – שירים לאחרים | קונגו בלו | לא יפריד דבר | מכאן הדרך

כמו הרבה אמנים בסקאלה שלו, סנדרסון כבר לא חתום בחברת תקליטים. הוא עבר לעבוד עצמאית ולממן בעצמו את אלבומיו, כלומר שהוא מחזיק במאסטר ומשתמש בשירותיה של NMC כחברת הפצה בלבד. העצמאות הזאת אפשרה לו, למעשה, להקליט אלבום במשך יותר מחמש שנים.

הסיפור של האלבום הזה מתחיל עוד בהופעות של ״לא יפריד דבר״. הלהקה שליוותה את סנדרסון היא כנראה ההרכב הטוב והמהודק ביותר שניגן איתו. כבר ב-2012 הוא הקליט איתם שני שירים שהגיעו לאלבום ויצאו כבר אז כסינגלים. כלומר, בניגוד לכל אלבומיו עד כה, האלבום הזה הוא מעין אוסף.

אבל למרות שהשירים נאספו לאורך זמן וההרכב השתנה, עדיין הקו די אחיד, וזה נשמע כמו ההמשך הטבעי וההגיוני של קודמו.

אבל יש כאן עוד עניין. ״מכאן הדרך״ לא רק ממשיך סגנונית את ״לא יפריד דבר״. הוא גם ממשיך אותו מבחינה רעיונות, ואולי גם פילוסופית.

״לא יפריד דבר״, כמו שכבר סיפרנו, עוסק בהשלמה העצובה אך המנחמת עם הבדידות שכולנו חווים. האלבום הזה מצד אחד מעמיק במקום הזה, של העולם ואני (נושא שנמצא בכל אלבומיו של סנדרסון), אבל גם מציע מבט אופטימי. וגם, יחסית, ממשיך להוריד את מינון הסיפורים והדמויות לטובת גוף ראשון.

  1. בוכה וגם צוחק
    אלבום המשך, כאמור. וזה ההמשך ל״אתה לבד״. מקצב קאנטרי וטקסט על בדידות ועל דרך. מצד שני, יש בכותרת הזאת דו משמעות יפה. כי ״בוכה וגם צוחק״ זה בעצם מה שסנדרסון עושה תמיד בשירים שלו, מתחילת הדרך.
  2. לא כדאי לי
    איזה עיבוד מפיל ביופיו. יש משהו באלבום הזה שמאוד חוזר לסאונד אמצע הדרך סבנטיז, בעיקר בקלידים. שיר עם טקסט חידתי. אולי על רומנטיקה. אולי על חברות. אולי על מלחמה עם עצמך. כפיר בן ליש שוב מוכיח שהוא הקול השני הכי טוב לסנדרסון.
  3. עמק המסתור
    סנדרסון סיפר שהשיר הזה נולד כמין המשך ל״רולטה״. אני מזהה פה את ״מפלט אחרון״. מעין סרט מתח על בריחה ממשהו. האזכור של פנצ׳ו וייה, ממנהיגי המהפכה במקסיקו, רק מוסיף לסקרנות שהשיר הזה מעורר. חוץ מזה יש פה עבודת קלידים דרמטית ומעולה של עידו זלזניק.
  4. האיש עם הכובע
    אם היה לי חשד בשיר הקודם לגבי השפעה של סטילי דן, מגיעה פה המחווה המאוד ברורה ל-Do It Again. מצד שני, הטקסט לא קשור למקור. עוד שיר חידתי, סיפורי אבל לא בדיוק, על דמות שכנראה גם מופיעה על עטיפת האלבום.
  5. תתני לו להסביר
    עוד שיר בסוגת הצד השלישי של סנדרסון, אולי אפילו ממש המשך ל״חושב עליך״, רק שהפעם כבר אין את ההתחכמות של ״מסתבר שאני זה שחושב עליך״. הפעם הוא התבגר, והוא נשאר מתווך.
  6. קוזה נוסטרה
    לראשונה מאז ״תולדות המים״ סנדרסון משלב קטע אינסטרומנטלי באלבום שלו. סוג של מחווה איטלקית שכבר לא זרה לקהל שלו, שגדל על לוגי גרסקו, איי צ׳יפפה, טנטה רוזה ולוצ׳יאני. אני ממש מדמיין שזאת התזמורת בסצינה של השיר ״חתונה״.
  7. מקנא בציפורים
    השיר הטוב באלבום ואחד הטובים שסנדרסון כתב ב20 השנים האחרונות. טקסט מדהים על יציאה מדיכאון אל חופש, עיבוד יוצא דופן וסאונד שמרפרר לביץ׳ בויז, לגזוז ולשיר ״כדור פורח״ שהוא בעצמו מופלא. וקולות הרקע. איך הוא יודע להפיק קולות רקע…
  8. גורל שדוד
    קראתי את הטקסט של השיר הזה במנותק מהמנגינה, והבנתי על מה הוא – זה שיר על סנדרסון עצמו ככותב סיפורים. כל שירי הסיפור הידועים שלו, מ״מזל דגים״ ועד ״כמה״ – כולם עוסקים בלב אבוד וגורל שדוד.
  9. להציל את העולם
    הדבר הכי בולט בשיר הזה הם כלי הנשיפה המקסימים. הפקת השירה של סנדרסון גם היא מתבלטת לטובה, וכמובן הקולות. בטקסט הוא חוזר לתמה של ״אני נגד העולם״, אבל מזווית אחרת – אני בעצם זה שצריך להציל את העולם, אבל הוא לא גומל לי.
  10. מכאן הדרך
    שיר כובש לב, שסנדרסון כתב לנכד שלו. השיר הזה היה השני שיצא, עוד ב-2013, אבל הוא ממוקם בחוכמה בסוף האלבום. אם בסוף האלבום הקודם הוא נפרד ומסכם, הפעם הוא מחזיק יד ביד את הדור הבא, ומראה לו איך ממשיכים הלאה. זה כאילו שיר פשוט יותר, אבל הוא עוצמתי לא פחות.
  11. לכל אחד יש כוכב
    זוכרים מזמן, כשדיברנו על סנדרסון ב-95' עושה טוק שואו כושל, ומתנסה ללא הצלחה בסטנד אפ נטול מוזיקה? אז באותה תכנית היה גם שיר מקורי, קטן ויפה, לא קומי בכלל, מלא אופטימיות (אני אפילו זוכר אותו מזמן אמת). והנה הוא מצא גאולה, כהדרן, בסוף האלבום הזה.

אי אפשר להפסיק להשוות, אבל אחרי יצירה עוצמתית כמו ״לא יפריד דבר״, ״מכאן הדרך״ נראה כמו אוסף סינגלים, אבל בעצם כמעט כל השירים בו מתייחסים לעבר של סנדרסון, ככותב וכאדם. הוא סוגר מעגלים, מרפרר לעצמו ולאחרים, ומזכיר ז׳אנרים וסוגי כתיבה שהתנסה בהם בעבר.

יותר מהכל, נראה שהוא נהנה פה לעשות את מה שהוא באמת הכי טוב בו – סיפורים קטנים עם מלודיות קליטות להפליא, קולות רקע, גיטרות, קלידים, להקה מגובשת, קצת שנינות, קצת עוקצנות, קצת מתוק וקצת מריר.

אז זהו, נגמרה לעת עתה הסקירה על אלבומי הסולו של דני סנדרסון. היה לי כיף, מקווה שגם לכם.

אם איכשהו דני קורא את זה, אז המון מזל טוב, מקווה שנהנית, אני אוהב אותך, ונתראה בסקירה על האלבום הבא 🙂

פורסם בקטגוריה דני סנדרסון, מוסיקה ישראלית | עם התגים | כתיבת תגובה

דני סנדרסון: לא יפריד דבר

כל האלבומים של דני סנדרסון, track by track. סדרה של תומר קריב.

גודל טבעי | חף מפשע | חכם על קטנים | קופץ לשניה | מת לבכות 2 | הלא נודע
תולדות המים – שירים לאחרים | קונגו בלו | לא יפריד דבר | מכאן הדרך

סדרת דני סנדרסון מגיעה היום לסוג של שיא, עם יצירת המופת הבוגרת והעצובה  – ״לא יפריד דבר״. מאיפה מתחילים לכתוב על אלבום כזה?

אני זוכר שקניתי את הדיסק ממש כשיצא. הייתי אז בצבא, קצת אחרי פרידה, אז מצב הרוח שלי היה מעט עגמומי. אני זוכר שהתגובה הראשונה שלי היתה מבולבלת. אלבום קליט, מלודי, יפהפה, אבל גם חידתי, מוזר, חמקמק, עם איזשהו סיפור שמתחבא מאחוריו.

כמובן שידעתי על הסיפור האישי של דני סנדרסון עם פטירתה של אשתו נעמי, והנחתי שעל זה מדברים השירים. אבל לא כולם היו ישירים. להיפך, הרגשתי שיש פה משהו גדול יותר. שמעתי את האלבום שוב ושוב, מנסה לפצח אותו. את סדר השירים, את חלוקת התפקידים הפנימית, את הבחירה בקאברים.

ההנחה שלי היא שהטראומה הקשה דרבנה את סנדרסון לכתוב עליה, אבל הטון הכללי מתקשר עם המוזיקה שלו. יש פה ציניות, ומשחקי מילים, ויחסית מעט הומור אבל גם הרבה אופטימיות וחיוכים וגוד וייבריישנס והרבה מענטשיות במובן הכי פשוט של המילה.

שלא כמו ״קונגו בלו״, שנכתב בעיצומה של ההתמודדות והרבה מהשירים בו מגיעים עם אנרגיה של כעס, בלבול וחוסר אונים, ההתמודדות כאן הרבה יותר שלמה ונינוחה. סנדרסון רוצה לספר את הסיפור עצמו, מההכרה הראשונית ועד להשלמה, והוא משתמש גם בגוף ראשון אבל גם בדמויות מומצאות.

הדבר הכי בולט באלבום הזה היא הלהקה. במידה מסוימת, האלבום הזה הוא מיצוי של האהבה של סנדרסון לעבודה במסגרת קבוצתית, אחרי הרבה שנים שבהן הוא עמד בפרונט לבדו. חברי הלהקה לא רק מנגנים ומעבדים אלא גם שרים, ברוח הקו מימי כוורת – ״מי ששר הכי טוב את השיר, הוא זה שיקבל סולו״.

הרוח הקבוצתית מתבטאת גם בעטיפת האלבום המדהימה, שעיצבה מירב שחם. מומלץ לקרוא את הראיון הזה איתה, שבו היא מתארת את תהליך העבודה המורכב והמעניין. תהליך שמדגים את המתח שמתקיים לאורך כל האלבום הזה – היחיד חסר האונים מול הלהקה שעוטפת אותו.

  1. אתה לבד
    גיטרת קאנטרי פותחת את האלבום בהצהרה חד משמעית. דימוי של קאובוי שדוהר לבד אל האינסוף. אבל הפזמון דו משמעי – ״אחרים לבד איתך״. האם זה אומר שכולנו בעצם לבד, או שאולי זה סנדרסון עצמו, שעטוף לכל אורך האלבום בלהקה שלו, ששרים איתו את הפזמון.
  2. לא בפוקוס
    אולי הטקסט הציורי ביותר באלבום, ובוודאי אחד התזמורים היפים פה (מאיה בלזיצמן ואבנר קלמר על המיתרים). הבלבול של הרגע אחרי, דיכאון מזדחל פנימה, דימויים מטורפים בראש, והרגע הדרמטי בבית האחרון, עם הכינורות ההיצ׳קוקיים, שפתאום נשברים ומציעים נחמה, עם החיבה למנקה הרחוב.
  3. רולטה
    את הדרמה שובר גרוב נמרץ, ולמרכז הבמה מגיעה תמר אייזנמן. רוב השירים ששר סנדרסון הם בגוף ראשון, את השירים בגוף שלישי שרים חבריו. אייזנמן שרה על האקראיות בחיים, ומזהירה שההתמכרות לשאלת המזל תשבור אותך (את דני?). בבית האחרון היא ממש פונה אליו מפורשות – ״אני דואגת רק לך״.
  4. נלמד לחיות
    שיר אופטימי, טוב לב עם טעם חמצמץ. ״אני יודע שלמות כבר יודעים – בסוף נלמד לחיות״. המוות כבר ביקר את דני, הוא יודע מה המשמעות שלו, הוא כבר מפוכח ביחס לעולם. אז הוא מרים ראש, ומדמיין ילד שנולד נקי לעולם, בלי שנאה. הגיטרות האקוסטיות מלוות הכל בקצב מנחם.
  5. על גדות הנחל
    גם שירים שלא מדברים ישירות על הטרגדיה שעומדת במרכז האלבום, עוסקים בקשיים שונים. כפיר בן ליש הוא הסולן, במעין שיר המשך ל״בשדה ירוק״. הפעם הרומנטיקה נשברת בסיפור עצוב ומסתורי על פצוע מלחמה שלא מצליח להשתחרר. המטאפורה פשוטה, אבל אפקטיבית.
  6. אמרו לי
    שיר נוסף על קושי, גם מקבוצת הסיפורים. גם לכאורה מנותק מההקשר, אבל אולי אפשר לקרוא אותו כדרך התמודדות עם הפרידה הכפויה. אולי מישהו לקח אותה לטייל בעולם. הפואנטה היא בשורה העצובה ״הקרב אבוד מראש״. בעיניי זאת אחת המלודיות היפות באלבום.
  7. לא אוהב את נעליך
    לתחושתי, זה אחד משני שירים שסנדרסון הכניס כדי לשבור מעט את המתח באלבום. מעין רוק׳נרול אולד פאשן, שמדבר גם הוא על חוסר תקשורת, אולי אפילו על כעס שמגיע מתוך הכחשה (אבל אולי זה קצת לנתח יותר מדי). בכל מקרה, הלהקה יותר באה לידי ביטוי כאן, וזה כיפי להאזנה.
  8. כמה
    האלבום הזה מרפרר לא מעט לגזוז, וכמובן שבעיקר בשיר הזה (עם תפקידי הבראס המופלאים, שעיבד ספי ציזלינג). קרן מלכה היא לא מזי כהן אבל היא זמרת נפלאה וזה במידה מסוימת הקונטרה לשיר הקודם. ברחנו קצת מהקונספט? לא כל כך. פשוט ״אחרים לבד איתך״.
  9. אם בחיים לא נאהב
    המתח לקראת הסיום הדרמטי של האלבום מתחיל להיבנות. וגם זה שיר בגוף שלישי, שלא סנדרסון שר. דמות המשקיף מבחוץ שסנדרסון בנה בשיריו הקודמים, הופכת למשקיפה עליו ועל מערכת היחסים שלו עם נעמי. דווקא יותם בן חורין, הגרואולר מיוסלס ID, שר ברגש ובעדינות המדויקים.
  10. בכל זאת גבר
    את השיר הזה לא הצלחתי לפתור עד שהאזנתי לאלבום לאחרונה. איך בין שני השיאים של האלבום נמצא הרוק׳נרול הפשטני הזה? אז סנדרסון אולי רוצה לשבור קצת את המתח, ואולי יש כאן סוג של התמודדות עם התבגרות. אולי לא קל לו להיחשף ככה, והוא חייב לברוח, לרגע, לפני ההתפוצצות הגדולה.
  11. לא יפריד דבר
    השיר הזה מתחיל רק עם פסנתר. הוא קצת נשמע כמו פסקול של הלוויה. זאת אחת מהפתיחות האלה של סנדרסון שאומרת לך ״תעצור, תקשיב, זה רגע חשוב״. וזה באמת רגע כזה. השיר שנכתב ב-1970, באנגלית, ניסה להתגלגל לגזוז ושכב שנים במגירה, חיכה וחיכה, עד שנפל בול למקום. זאת שיאה של ההתגברות המוזיקלית של סנדרסון. מה שהתחיל ב״סוף הרשימה״, המשיך ל״איפה היא עכשיו״, ״זה הכל בשבילך״, ״אני שבוי״ – מסתיים, כמו המסע של דני ונעמי, בנקודה הזאת. מה יש לומר. הכל כאן יושב במקום. הטקסט מדהים, העיבוד מדויק, הקולות מנחמים, והשירה של דני טובה מאי פעם. דמעות. כאן אני כמובן אמליץ על הפרק המופלא ב״שיר אחד״, שבו סנדרסון מספר בכנות ובהומור על גלגוליו הארוכים של ״לא יפריד דבר״.
  12. מהשתיל הזה
    אבל רגע, לא סיימנו. לאלבום הזה יש שני הדרנים. השיר הזה חיכה 8 שנים כדי לקבל את העיבוד הנכון. במקור, ב״תולדות המים״, גלי עטרי שרה אותו בעיבוד דאנסי של משה לוי, וזה פשוט לא ממש התלבש. כאן, עם השיר השל קרן מלכה, אחרי שיא הרגש והעצב, ונותנת תחושה של התחלה חדשה וטרייה.
  13. זאת שמעל למצופה
    הדרן אחד אחרון חביב. השיר שסוגר מעגל. אולי השיר הרומנטי הראשון שסנדרסון כתב, ב-74', לגששים. אולי הוא גם חוזר לעצמו בגיל 24, לפני שהכיר את נעמי, לפני שלמד איך כותבים רומנטיקה, כשעדיין הכניס התחכמות, אבל החביא בפנים רגש כנה.

״לא יפריד דבר״ יצא בנובמבר 2009. הוא זכה לביקורות אוהדות יחסית, אבל כרגיל אצל סנדרסון ההשוואות לכוורת וגזוז (שהפעם קצת יותר מתבקשות) הקשו על המבקרים ממש להשתפך עליו. היתה אפילו הסתייגות מסוימת מהקו הרציני של האלבום ואפילו ההשתתפות של חברי הלהקה התקבלה בעיקום אף

למי שאינו מעריץ אובססיבי של סנדרסון, הניתוח הארוך בשרשור הזה יכול להראות מעט מאולץ, אבל אני עדיין טוען שיש לאלבום הזה עומק רגשי נדיר וחוכמת חיים שנשפכת ממנו. היעדר האגו והבחירה המדויקת מי שר מה רק מוסיפים.

סנדרסון הוציא את היצירה השלמה ביותר שלו מאז האלבום הראשון של גזוז.

אבל היי, לא סיימנו. בפעם הבאה – החלק השלישי והנסתר בטרילוגיה האישית של סנדרסון. אחרי אלבום העצב ואלבום הפרידה, מגיע אלבום ההליכה קדימה – ״מכאן הדרך״.

פורסם בקטגוריה דני סנדרסון, מוסיקה ישראלית | עם התגים | כתיבת תגובה

דני סנדרסון: קונגו בלו

כל האלבומים של דני סנדרסון, track by track. סדרה של תומר קריב.

גודל טבעי | חף מפשע | חכם על קטנים | קופץ לשניה | מת לבכות 2 | הלא נודע
תולדות המים – שירים לאחרים | קונגו בלו | לא יפריד דבר | מכאן הדרך

המסע בעקבות סנדרסון ממשיך, ואנחנו כבר ביישורת האחרונה (נכון להיום, כמובן). הפעם נצלול לאלבום הראשון מתוך שלישייה שאפשר לקרוא לה ״הטרילוגיה האישית״.

את החצי הראשון של העשור הקודם סנדרסון העביר, כלפי חוץ, לגמרי כרגיל. הופעות, טלוויזיה, אלבום שבו אמנים אחרים ביצעו שירים שלו, מופע מחווה למוזיקה שאהב בילדותו. אבל מאחורי הקלעים, בחייו הפרטיים, הוא התמודד עם מחלת הסרטן של אשתו נעמי.

סנדרסון הוא אחד מכותבי הטקסטים המקוריים והמעניינים שיש פה, אבל לרוב הוא מחביא את הרגשות שלו מאחורי משחקי מילים, בדיחות, ציניות ושאר מסכי עשן. על כל אמירה רצינית – יש פאנץ׳.

אבל בתקופת ״הלא נודע״ הוא התחיל להשתנות. אם בעבר זה הגיע רק בהבלחות כמו ״זה הכל בשבילך״ או ״איפה היא עכשיו״, נדמה שההתמודדות שלו עם הסיטואציה המשפחתית ממש הכריחה אותו להתחיל לכתוב את עצמו. הוא עשה את זה בסגנון שלו, לא שכח את העוקצנות וההתחכמות, אבל האלבום הזה, מכל בחינה, הוא כמו wake up call אחד ענק. כבר לא סיפורים אבסורדיים. הפעם אלו החיים עצמם.

ועכשיו למוזיקה.

נראה שסנדרסון הבין שיש לו ביד אלבום אחר, שונה, קודר. הוא צריך מפיק שיבנה חומת סאונד שתתאים למצב הרוח הזה. הוא לקח את מי שהפיק את שני השירים הטובים ביותר ב״תולדות המים״ (״כמו עפיפון״ ו״בדיעבד״), ומי שרק שנה קודם פרץ גם כסולן של איזבו – רן שם טוב. שם טוב הביא איתו את הרוח של שתי עבודות ההפקה הבולטות (והמדהימות) שלו – ״געגוע״ של יהודית רביץ ו״אהבה מוסיקה״ של דיקלה. אבל הוא השאיר מאחור את הגרוב האלקטרוני של רביץ, ומצא שפה משותפת עם הגיטרה של סנדרסון. כששניהם מנגנים יחד – זה שילוב שסנדרסון לא שיחזר אולי מאז ימי קלפטר בכוורת.

למרות הדומיננטיות של שם טוב בהפקה, נראה שהוא הבין טוב מאוד את סנדרסון, את מצב רוחו, את השירים ואת המסר. אליו מצטרפת הלהקה של סנדרסון, עם הקולות המלודיים והחמים של כפיר בן ליש וקרן מלכה, שנותנים קונטרה של רוך ועדינות.

לפני שנצלול לשירים, הבהרה הכרחית (שנכונה גם לשני האלבומים הבאים): הפרשנות שלי לטקסטים היא סובייקטיבית. לא בטוח שסנדרסון התכוון בהכרח למה שאני מפרש. אבל נדמה לי שהסיטואציה האישית שלו נוכחת בכל מילה שנכתבה עבור ״קונגו בלו״. נתחיל:

  1. צדקתי בטעות
    פתיחה דרמטית. מצהירה שיש פה משהו אחר. זה לא אלבום בדיחות וגם לא אלבום של המנוני רוק׳נרול. כמו בכל השירים, סנדרסון מתאר את ההבנה הזאת, שהעולם בוגד בך. אתה יכול להיות הכי בסדר, לעמוד בתור, לדאוג לבריאות – והכל עדיין יכול להתהפך עליך.
  2. טיפה של הבנה
    המוטו של האלבום. סוג של פיצול אישיות. מצד אחד הרצון להיאחז באופטימיות, מצד שני הפסימיות הטבעית של סנדרסון והחרדה שלו מהעולם, צד שפעם הזין שירים קומיים ומשעשעים, הופך להיות אמיתי עכשיו. ״בלב אדם שרוע מזח, ולאורכו עוגנות ההחמצות״ – משפט כל כך יפה ועצוב.
  3. משקפת
    כמו הרבה שירים באלבום, זה מתחיל רגוע ונעים ואז כאילו משהו משתבש בצליל, והקצב נכנס. אני מרגיש שזה לא במקרה. תיאור היצ׳קוקי משהו, של אדם שיושב ומסתכל על העולם בלי לגעת. תחושה מוכרת כשמשהו רע קורה, הרצון להגיד ״רגע, תעצרו, אולי זה יסתדר מעצמו״.
  4. עוזבת למקום רחוק
    השיר הזה יצא כסינגל בזמנו והתקשר אוטומטית לנעמי. למרות זאת, הסיטואציה שהוא מתאר קצת פחות מפורשת ואפילו לירית משהו. כאילו העזיבה היא רצונית, הדמות בשיר רוצה שלא ימצאו אותה. וכאן, בניגוד לשירים אחרים, הליווי מאוד עדין והגיטרות ציוריות.
  5. אתה שזוף
    סוג של עקיצה לכל תרבות השאנטי-רוחניקיות של התקופה, שבראי חייו האישיים של סנדרסון וראייתו המפוכחת של העולם, מתוארת בצורה הרבה יותר ישירה – בריחה מהמציאות (במקרה של השיר, שמובילה לתאוות פרסום). הפתיחה של השיר, עם וייב קצת הודי, מרמזת על המסר הזה.
  6. שושנה
    אולי השיר שמופק בצורה הכי מרשימה באלבום, ודווקא הוא נראה יותר כמו תרגיל אולפן (טקסטואלית הוא לגמרי בורח). שם טוב מזכיר פה מאוד את The Fun Makers של איזבו, אבל דווקא הקולות של כפיר בן ליש בפזמון יוצרים את הדיסוננס שמזכיר לנו שזה בעצם סנדרסון, איש של מלודיות והרמוניות.
  7. רוח ומים
    כמו באלבומים קודמים שלו, סנדרסון אוהב לשתול בתוך הרוק׳נרול שיר עדין ורומנטי על בריחה מהמציאות, לרוב עם בת זוג, רצוי בנוף של טבע. אבל בנסיבות הנוכחיות, הזוג דווקא בבית, ומבחוץ מתדפקת סערה – ״לא תארנו אף לרגע, שסופה כזאת תצוץ״, והנה השיר הזה הופך לכזה שלא משאיר עין יבשה.
  8. איזה יום היה לי
    במקור זה היה קטע הצגת הנגנים במופע ״חכם על קטנים״ מ87. עכשיו סנדרסון כתב לזה טקסט, ושם טוב בנה לו את הליווי הגרובי, שהופך אותו לאחד הקטעים המדליקים באלבום. וגם פה, אחרי תיאור של דמויות שונות, הדובר נכנס לסיפור: ״עם שקיעה אני לעצמי חושב, איזה יום היה לי״.
  9. היסטוריה
    אחד העיבודים האהובים עליי באלבום. מאוד אוהב איך הגיטרות הדוקרניות של שם טוב מצליחות לא להשתלט על השיר, ויש פה אפילו את הכינורות של ״געגוע״. בטקסט, סנדרסון הופך את היוצרות, אולי קצת מדחיק בציניות את הסיטואציה, והופך בעצמו לזה שנזרק – ״שלוש ארבע אני לא כאן, אני היסטוריה״.
  10. משהו חייב לקרות
    סוג של מחווה לפיל ספקטור והגירל גרופס (אולי בהשפעת האלבום black&white). זה שיר די נואש. סנדרסון ממש מתחנן שמשהו יקרה. מה צריך לקרות? אנחנו לא יודעים. לא בטוח זאת חזרה לשגרה, וסנדרסון גם יודע להסתיר את זה בהרבה דימויים, אבל הקול שלו נשמע כאן כמעט אבוד.
  11. חוקי הטבע
    הגענו לפואנטה. שלושת השירים שמסיימים את האלבום הם מכת פטיש, בטקסט, בביצוע ובהפקה. סנדרסון מתאר בעלי חיים שנהנים בלי לדעת מה מצפה להם, ואז מגיע המשפט האחרון: ״והאדם איש חכם הוא הכי נשגב, מוכן למות שיוכל לשפר חייו – אלה חוקי הטבע״. תצוגת הגיטרות בדקה האחרונה – מדהימה.
  12. מפלט אחרון
    לכאורה עוד סיפור אגדה קולנועי-סנדרסוני, אבל בעצם כבר ברור לגמרי על מה הוא מדבר – ״תני את ידך, מכאן אין חזרה״. זה מדהים ונוגע ללב לראות איך הסגנון שלו עובר טרנספורמציה ומתאים את עצמו לקונספט (הלא מודע אולי). בהפקה אפשר לשמוע קצת שרידים לעבודה של שם טוב עם דיקלה.
  13. בא בקלות
    ואחרי כמה שירים אינטנסיביים, מסיימים כביכול עם שיר קליל. אבל הוא לא. סנדרסון מתאר פה מתאבד שמסתכל אחורה ברגעים האחרונים של חייו, ודרך זה מתאר סוג של סוף דרך אישי כנראה, של חייו הזוגיים.

״בקוסמוס יש סדר, הכל זורם בלי נדר, כל עוד לא מסתבך לך החוט״.

בניגוד לכל אלבומיו של סנדרסון עד כה וגם אלה שיבואו, האזנה רציפה ל״קונגו בלו״ היא חוויה די אינטנסיבית ואפילו די כבדה. ניכר שזה אלבום שנוצר מתוך מצוקה, בלבול, חוסר אונים ודיכאון, אבל עם מודעות לתהליך הזה. סנדרסון עדיין יוצר כאן שירי רוק-פופ, אבל שופך לתוכם את הבפנים.

העטיפה, בניגוד לרוב קודמותיה, לא מציגה את סנדרסון בפוזה משועשעת אלא במבט דרמטי-מבוהל, בורח ממשהו (אולי ברוח ״מפלט אחרון״). באופן כללי ייתכן שהוא ידע שזה אלבום פחות מסחרי, ושאין בו להיט פוטנציאלי גדול (למרות ש׳הד ארצי׳ השקיעה מאוד בקידום והוציאה מספר סינגלים לרדיו).

סנדרסון כמובן צדק, והאלבום לא הצליח. אבל זה לא עניין אותו. רק כמה ימים אחרי יציאתו, ב-25.9.2005 – נעמי סנדרסון הלכה לעולמה. מתוך האבל, סנדרסון יכתוב את היצירה השלמה ביותר שלו, אלבום על כאב, השלמה וסיכום – ״לא יפריד דבר״. ועליו, כמובן, בפעם הבאה.

פורסם בקטגוריה דני סנדרסון, מוסיקה ישראלית | עם התגים | כתיבת תגובה

דני סנדרסון: תולדות המים

כל האלבומים של דני סנדרסון, track by track. סדרה של תומר קריב.

גודל טבעי | חף מפשע | חכם על קטנים | קופץ לשניה | מת לבכות 2 | הלא נודע
תולדות המים – שירים לאחרים | קונגו בלו | לא יפריד דבר | מכאן הדרך

זיכרון אישי קטן:
לקראת יציאת האלבום הזה רשת ג' ערכה מצעד שירי סנדרסון מכל הזמנים. לקראת המצעד שודרו כל השירים שלו, כולל כאלה מאלבומי הסולו שלו, שבתקופה ההיא עדיין לא יצאו על דיסקים. אני, בן 13, מעריץ נאמן, מילאתי את טופס ההצבעה במעריב, ודאגתי להקליט על קלטות את השירים הנדירים.

ואז הבלתי ייאמן קרה – התקשרה אליי מפיקה מרשת ג להודיע שזכיתי במארז של חמישה דיסקים ושיודיעו על הזכייה שלי בשידור החי (אני חושב שיגאל רביד היה השדרן אבל אני לא בטוח). היינו בטיול משפחתי באיזה פרדס ענק, ואני מסתובב עם רדיוטייפ קטן ואוזניות, מחכה שיגידו את שם שלי ברדיו.

ובסוף אכן השם שלי נאמר, ביחד עם עוד כמה שמות, וקיבלתי מארז מהד ארצי שכלל שני דיסקים של כוורת, אחד של גזוז, הלא נודע והאלבום החדש – תולדות המים, שדווקא עליו חרשתי יותר מכולם.

אז בואו נצא לדרך:

  1. יהודית רביץ – כמו עפיפון
    אחד השיאים מגיע כבר בהתחלה. רביץ עם רן שם טוב, ברוח המרעננת של ״געגוע״, עם עיבוד מלא soul ומיתרים שקצת יזכירו את מה ששם טוב יעשה אחר כך עם איזבו.
  2. רמי קלינשטיין – יום כזה
    אחרי כמה שנות שמאלץ, השיר הזה מחזיר את קלינשטיין לאלון הלל ובנצי גפני עם הסאונד האמריקאי והחם של המועצה. שיר קצת ביטלסי, עם קולות רקע מקסימים של היוצר.
  3. אריאל זילבר – בדיעבד
    השיר ששרד הכי טוב מהפרויקט הזה, ובצדק. זילבר, אחרי הפלירטוט הערבי ב״מסך עשן״, בתחילת תהליך הכהניזם, עם הפקה חד פעמית של רן שם טוב, נשמע טוב מאי פעם. השיר הזה הוא מעין גשר בין זילבר הפרוע של הסבנטיז ועד ל״מישהו״ מ-2016.
  4. שלמה ארצי – כנרת
    זה ארצי של 2001. מלך העולם, אחרי ״אהבתיהם״. אני זוכר שסנדרסון סיפר שהעבודה איתו היתה לא פשוטה, כי הוא לא היה מסוגל שלא להיות בקונטרול (כמו סנדרסון עצמו). האם זאת פרודיה על ארצי? אולי קצת, אבל הוא שר אותה בשיא הרצינות, וזה עובד.
  5. נועה ג׳ינו – סיפור חיי
    איכשהו לתוך שדרת הכוכבים הזאת הגיעה זמרת אנונימית, עם הקלטה שנשמעת כמו דמו (והיא אכן כזאת, סנדרסון סיפר שהם הוסיפו כלים וזה לא עבד, אז חזרו רק לגיטרה וקצת קלידים), עם דמות סטייל ציפי פרימו ורותילה. לאחרונה דורון טלמון ביצעה את זה בהופעה, וזה התלבש בול.
  6. גידי גוב – רק את
    מבחינה מלודית זה שיר מעולה, וגידי גוב שר פה הכי טוב מאז אמצע האייטיז, אבל ההפקה של חמי רודנר (משום מה) נשמעת קצת יותר מדי ספרינגסטינית-לואי להבית, במובן הלא טוב של המילה.
  7. שלום חנוך – הכוס בכיור
    2001 היא תקופה מעניינת אצל חנוך. אחרי ״ערב ערב״, לפני ״יציאה״. הוא קצת יורד מהאולימפוס למחוזות יותר אינטימיים, וסנדרסון תפס אותו בדיוק ברגע הנכון הזה. שיר מקסים, סנדרסוני מאוד, עם קולות רקע שקצת מזכירים את הרכבי הווקאל האמריקאים של שנות ה-50.
  8. ברי סחרוף – לעולם לא תוכל לחזור
    הליהוק המוצלח של האלבום. סחרוף של אז הוא מלך הרוק הישראלי. אחרי ״נגיעות״ ו״עוד חוזר הניגון״, עם הופעות מפוצצות, ושיר שנשמע, בתכלס, כמו שיר יחסית סטנדרטי של סחרוף. הוא כל כך סחרופי, שהוא שולב בפסקול ״שבתות וחגים״, הסדרה שנתנה בוסט ענק ל״ככה זה״.
  9. יהלי סובול – הרואה ואינו נראה
    האמת שאין לי רגש מיוחד לשיר הזה, אבל הוא תופס את סובול ברגע נדיר יחסית מחוץ למוניקה סקס, שבדיוק חזרו לעניינים עם ״יחסים פתוחים״. אולי בגלל זה, הוא נשמע קצת אאוט אוף קונטקסט.
  10. מאור כהן – עברה על הרוק
    אחד השיחוקים של האלבום מכל בחינה. אחרי שזקני צפת כיסו את ״גלשן״ וסנדרסון החזיר להם עם ״שישי שבת״, הם מאחדים כוחות. רוק׳נרול סנדרסוני שקצת הלך לאיבוד מאז ימי דודה, וחוזר כאן בגדול.
  11. מזי כהן – חיים שקטים
    הפנינה הנסתרת של האלבום. כשמקשיבים לטקסט, זה בעצם ההמשך הקליל של ״זה הכל בשבילך״. ואם זה לא היה מספיק ברור, סנדרסון עצמו מפציע באמצע, בקולו, ומציע ״בואי ניסע צפונה, נאבד כיוון״ והכל עם הפקה בלוזית שהולמת את הקול המופלא של מזי. שיר מושלם.
  12. דני סנדרסון ואריס נחום – תולדות המים
    קטע אינסטרומנטלי שלכאורה מתכתב עם ״התמנון האיטר״ (למרות שגם ב״הלא נודע״ יש קטע שממש נקרא ״שובו של התמנון״), אבל בעצם עושה מחווה לשאדווס. הסאונד של הגיטרה מזכיר קצת את מה שיקרה ב״קונגו בלו״, כשרן שם טוב יקח את העניינים לידיים.
  13. גלי עטרי – מהשתיל הזה
    כבר אז, ב-2001, משהו הפריע לי בשיר הזה ולא הצלחתי להבין מה. ואז ב-2009, כשסנדרסון חזר אליו ב״לא יפריד דבר״, הבנתי שזה בעצם שיר יפהפה שזכה להפקה שלא מתאימה לו ולזמרת שלא מתאימה לו (עם כל אהבתי לגלי) אבל אם לסיים בחצי הכוס המלאה, זה באמת שיר יפה בבסיס.

האלבום הזה עשה כמה דברים לסנדרסון. הוא עזר לו להתאושש מהכישלון במכירות של ״הלא נודע״. הרבה בזכות יהודה עדר שהביא אותו ל׳הד ארצי׳ ויזם את הפרויקט הזה. סנדרסון גם המשיך לשכלל את כתיבת השירים שלו, והבין שעבר זמנם של אלבומי הדאחקות. ב״קונגו בלו״ הוא כבר כתב שירים אחרים לגמרי.

חוץ מזה, הרטרוספקטיבה המרשימה ברשת ג' אולי דרבנה גם את סנדרסון לחזור לאלבומי הסולו הראשונים שלו. הוא התחיל לשלב בהופעות יותר בי-סיידים, ואפילו כלל באוסף שלו דיסק שלם בשם ״הנסתרים״. ב-2008 ארבעת האלבומים הראשונים שלו יצאו לראשונה על דיסק.

במצעד, אגב, זכה ״זה הכל בשבילך״.

סנדרסון מספר על "תולדות המים" לטלי ליפקין-שחק (מקור):

שואו ביזנס, העסק של להראות, הוא מקצוע כל כך אגואיסטי, סובב סביב עצמך, ולי היה בכל זאת רקע סוציאליסטי, כבן קיבוץ ואיש להקות שהאמין בטובת הקבוצה. על כן חיפשתי הזדמנות לצאת מהמטר מרובע של עצמי, לכתוב לאחרים. מזה יצא התקליט "תולדות המים – דני סנדרסון – שירים לאחרים‭."‬ המהלך הזה מחייב אותך לכתוב אחרת, כי כשאתה כותב לעצמך אתה כותב לפי מידותיך ומגבלותיך, וכאן תפרתי חליפות למידותיהם של אחרים, כולם שונים ממני, במטרה לנצל את היכולות המיוחדות שלהם. בתהליך העבודה נכנסתי לבתים של אמנים שאת חלקם הכרתי מפוסטר או בפגישה אקראית בחדר הלבשה אחורי. כדי לכתוב להם הייתי צריך להכיר אותם. אנשים נמצאים בפרטים והפרטים שלהם נמצאים בבתים שלהם, ואני חסיד של פרטים. אותי מעניינים תמיד הפרטים. זה אגב גנטי מסתבר. נסעתי פעם עם הבן שלי כשהיה בן ארבע לחיפה ברכבת. הנוף מהחלון היה מרהיב. פרדסים, עצים, פרות במרעה, ואותו כל מה שעניין זה הבורג של התפס בחלון. חייכתי, כי גם אני כזה. אני אוהב ללכת למקומות כמו אייס והום סנטר, זה כמו הליכה במוזיאון, ואני נטרף ממברג חדש שיוצא, או מעיצוב של דיבל. אני יכול להסתכל עליו שעה. אלוהים נמצא בפרטים, חבל שבדברים הגדולים הוא קצת איננו. הפרטים הקטנים בחייהם של האנשים שעבדתי איתם על התקליט, כמו ספל הקפה, השולחן, הספרים שפזורים בחדר, אוסף הדיסקים שלהם, זה העולם שבתוכו הם חיים ויוצרים, ושהגילוי שלו גילה לי אותם. כל המסע הזה היה התנסות שבה יצאתי מעצמי, וזה היה שינוי מרענן, אם יורשה לי להוסיף.

עוד על "תולדות המים": ארי קטורזה, גידי אביבי.

פורסם בקטגוריה דני סנדרסון, מוסיקה ישראלית | עם התגים | כתיבת תגובה