אני שמח לארח כאן שוב את הילה דגן, אחת מחובבות המוסיקה הנלהבות ביותר שזכיתי להכיר בשנים האחרונות. היא אספה את 20 שירי השנה שלה וכתבה בהרחבה על עשרת אלבומי השנה, ואתם מוזמנים להתחבר אל העולם המוסיקלי והרגשי של הילה, מכאן ואילך:
שירי השנה של הילה דגן
אלבומי השנה של הילה דגן
Modest Mouse
Strangers To Ourselves
Strangers to Ourselves של מודסט מאוס הוא אלבום שאני מאוד אוהבת שהוא נכלל בעשרת האלבומים האהובים עליי השנה, אבל בתחושה שהוא משום מה קצת נשכח ע"י כל השאר. אולי כי ציפו ממודסט מאוס למשהו אחר לאחר 8 שנים של הפסקה? אולי כי הוא יותר מדי ארוך במושגים של היום ולאנשים אין סבלנות? אכן, לא מדובר באלבום מהפכני, אבל הוא מכיל 15 שירים (כאשר היום רוב האלבומים מכילים כ-10 שירים), שמהווים המשך ישיר לאלבום הקודם המעולה שלהם שיצא ב-2007, כאילו לא עברו 8 שנים, ומבחינתי זאת הגדולה שלו. בנוסף, הסאונד המודסט מאוסי הכל כך מובחן, בעיקר בזכות הקול העוצמתי של אייזק ברוק והלחנים המדבקים, וזה כל כך בולט כאן, שמצאתי את עצמי חוזרת אליו כל הזמן במהלך השנה ומגלה כל הזמן עד כמה האלבום הזה הוא תענוג.
Calexico
Edge Of The Sun
כשיצא השנה האלבום של קלקסיקו, Edge Of The Sun, כל כך חיכיתי שהם יגיעו לכאן שוב, כדי לשמוע את כל השירים הנפלאים שבו בלייב, כי קלקסיקו תמיד מעניקים ערך מוסף לכל שיר ושיר בהופעות שלהם. קלקסיקו אכן חזרו לכאן בנובמבר השנה, בתזמון הכי מוזר שיכול להיות. 3 ימים לפני ההופעה הראשונה שלהם כאן, היה את הפיגוע הנוראי בפריז בהופעה של EODM וכמובן שכולי הייתי בתוך האירוע הטראומטי הזה (על כך בהמשך). הגעתי להופעה של קלקסיקו עם לב מרוסק והמון חרדות שונות ומשונות ומחשבות על הקהל שכאן, על הקהל שהיה שם, על כל מי שאוהב מוזיקה ועל העולם המטורף שאנחנו חיים בו. אך ברגע שקלקסיקו עלו על הבמה, כל החבורה האדירה הזאת ליטפה את הלב, הרגיעה את כל החרדות, החזירה את החיוך לפנים והבהירה שהמוזיקה תמיד מנצחת. ללא ספק, השבוע הזה עם רצף שתי ההופעות של קלקסיקו (יחד עם ההופעה של Unknown Mortal Orchestra) היה הטיפול בחשיפה הכי מוצלח שאפשר היה לבקש. לאחר ההופעה הראשונה, בער בי ישר הצורך להקשיב לאלבום הזה של קלקסיקו (אחרי כמה ימים שלא יכולתי להקשיב לשום דבר חוץ מ-ODM) שהוא כולו לב טהור ובהחלט בין האלבומים הכי מואזנים אצלי השנה ותודה לקלקסיקו שהם נפלו עליי, בתזמון מוזר, כנראה מהשמיים.
Refused
Freedom
כפי שציינתי, השנה הזאת הייתה שנה גדושה בקאמבקים, ולשמחתי מדובר בקאמבקים מאוד מוצלחים וביניהם גם זה של Refused, להקת הפאנק הותיקה משבדיה, שהוציאה את האלבום הקודם שלה ב-1998, התפרקה לאחר מכן, התאחדה ב-2012, הופיעה בכל פסטיבל אפשרי מאז וסופסוף הוציאה השנה (אחרי 17 שנים) את האלבום Freedom המעולה. נתקלתי לראשונה ב-Refused המחודשת באחת התכניות של קוואמי ב"קצה", כשהשמיע את "Francafrique", שהוא אחד השירים החזקים באלבום ובכלל אחד מהמנוני השנה לדעתי. השיר הזה כל כך סחרר אותי ועוד באותו היום כבר הקשבתי לכל האלבום והיה ברור שמדובר בהתאהבות מיידית, כי אני אוהבת את הפאנק שלי מלודי ויש כאלה בשפע באלבום הזה. זאת גם אגב חלק מהביקורת על האלבום – שהוא לא מספיק פאנק הארדקור (כמו האלבום ההוא מ-98' עטור השבחים), עם זאת, התכנים של השירים עדיין מאוד פוליטיים ונוקבים, המסר של הלהקה הוא אותו מסר, רק עטוף בעטיפה קצת שונה. מבחינתי, ערבוב הז'אנרים (על שני שירים באלבום הם עבדו עם שלבק, שהוא מפיק שעבד עם טיילור סוויפט, אשר, לילי אלן, בריטני ספירס ואדל – יש הארדקור יותר מזה?!) והשפעות של פופ, היפ הופ ורוק, רק עושות את האלבום הזה למגוון ומעניין יותר, כי כאמור אני אוהבת את הפאנק שלי מלודי.
EL VY
Return To The Moon
הנשיונל היא אחת מהלהקות האהובות עליי וכששמעתי שמאט ברנינגר (הסולן וכותב המילים של הנשיונל) הולך להוציא אלבום, שלא במסגרת להקת האם שלו, אלא עם ברנט נופ ׁ(שהיה במנומנה המוערכת), קצת התבאסתי כי ממש רציתי (ועדיין רוצה) אלבום חדש של הנשיונל, אבל מצד שני מאוד הסתקרנתי לראות מה יצא מהשילוב המיוחד הזה. הסינגל הראשון של EL VY, הפרויקט המשותף של שני היוצרים המוכשרים האלו, היה "Return To The Moon" שנושא את שם האלבום. וברנינגר, שידוע בקול הכי עצוב בעולם, נשמע בו שמח מאי פעם, שזה בהחלט היה שינוי מרענן, אבל השיר נשמע לי חביב ולא יותר מזה וקצת חששתי מהעתיד לבוא. זאת הייתה הקלה עצומה להקשיב לכל האלבום ולגלות שהסינגל הראשון הוא בעצם השיר החלש באלבום, כי שאר השירים שבו כל כך יפים וכל שיר כאילו מעביר לשיר הבא את מטען היופי שלו וכשהאלבום יצא, הקשבתי לו ללא הפסקה, בלופים, כי היופי שלו מדבק והשילוב בין המילים הציניות של בארנינגר ללחנים הנפלאים של נופ הוא פשוט מושלם. בארנינגר עדיין כותב על בדידות, כאב ושברון לב, אבל הפעם הוא לא רוצה לחיות בתוך מלח והוא בוחר לצחוק על הכל, לחבק את הקשיים ואם אפשר – גם להגיע לירח.
Sleater Kinney
No Cities To Love
שנת 2015 זאת שנת הקאמבקים והקאמבק של סלייטר קיני הוא מוצלח במיוחד. מסתבר שהפסקות ארוכות זה לא דבר כזה רע, גם הפסקה של 10 שנים בין אלבום לאלבום, כמו במקרה של סלייטר קיני, שחזרו ממש בתחילת השנה עם אלבום מרשים ומהודק ובישרו את תחייתו של גל הריוט גירל (שכלל השנה גם את בקיני קיל, לאש, בייבז אין טוילנד, ורוקה סאלט ועוד ועוד). האלבום של הלהקה הנפלאה הזאת יצא בחודש ינואר וכנראה זה היה האלבום הראשון של השנה שבו ממש התאהבתי והיה לי ברור לאורך כל השנה שהוא אף מחזק את מעמדו והולך להיות בטופ טן. השירים של סלייטר קיני בנויים כהמנונים פמיניסטיים ועוצמתיים ומלווים בריפים אדירים של גיטרות ואני חושבת שאחד הרגעים המאושרים שלי השנה היה כשראיתי את החיבור הזה קורה בלייב בפרימוורה. לגמרי אחת ההופעות הטובות של הפסטיבל, מסוג ההופעות שנשארו איתי הרבה אחרי ההופעה עצמה. הדינימיקה בין 3 חברות הלהקה – קורין טאקר, ג'נט ווייס וקארי בראונשטיין, יוצרת אדרנלין רוקנרולי במלוא מובן המילה והן משלימות אחת את השניה בצורה הכי מופלאה שיש. חוצמזה, קארי בראונשטיין היא כנראה אשת השנה שלי – גיטריסטית ענקית, קומיקאית מעולה (פורטלנדיה!!!) ואחלה שחקנית (טרנספרנט). We're wild and weary but we won't give in.
Unknown Mortal Orcestra
Multi Love
יש מישהו שמצליח לא לחייך כשהוא מקשיב למולטי לאב? אני פשוט לא מצליחה שלא לחייך, זה קורה באופן אוטומטי, כמו רפלקס בלתי מותנה. האלבום המעולה של UMO שנפתח עם הלהיט הזה, מתגלה כולו כרווי ממתקים לאוזניים והקשבה מלאה לו היא כמו עיסוי נעים לרקות, עונג מושלם. זה האלבום השלישי של הלהקה המוכשרת הזאת שמקורה בניו זילנד וכיום חבריה מתגוררים בארה"ב והאלבום הקודם שלהם מעולה לא פחות, אבל לדעתי מולטי לאב הוא יותר אחיד ומגובש והתחושה היא שהם כאן נמצאים בשיאם. שיא שאני מקווה שימשיך באלבומים הבאים:) רובן נילסן, הסולן וכותב השירים של הלהקה, מספר כאן על חווית ריבוי האהבות שעבר בגילוי לב, כשאני בהתחלה חשבתי שמדובר על אהבה גדולה במיוחד של ריבוי לבבות, אבל זה מולטי לאב ליטרלי ואווירת הסבנטיז של אהבה חופשית מתבטאת כאן גם במוזיקה וגם במילים פלוס כמה השפעות משמחות של פרינס. החלק היותר כיפי שלי עם הלהקה הזאת הוא שהשנה זכיתי לראות אותם פעמיים – בפעם הראשונה בפרימוורה, שם מאוד התרגשתי לקראת ההופעה, כי כבר אז, בסוף מאי, ידעתי שהאלבום הזה הולך לככב בסיכומים. הם היו כל כך חמודים, אבל זאת הייתה הופעה קצרה מדי, גם כי הייתי צריכה לחתוך 10 דקות לפני הזמן בשביל הסטרוקס (כן צרות של עשירים) ולכן, זה היה כל כך משמח לראות אותם שוב והפעם בארץ, כשאיתי גם חברים טובים ובתחושה שההופעה כאן הייתה יותר עוצמתית, שהשאירה טעם של עוד, כי רק התחלנו ליהנות מהמסיבה, קצת כמו האלבום, שכל הזמן רק גורם לרצות להקשיב לו שוב ושוב.
Sujan Stevens
Carrie & Lowell
קולות תמיד מצטיירים לי בצבעים שונים או מפעילים כל מיני רגשות שונים – אדום, כחול, חם, קר, שמח, עצוב, סקסי, ענוג וכו'. הקול של סופיאן סטיבנס הוא היחיד שמצטייר לי כחד-קרן, לא שייך לעולם הארצי שאנחנו חיים בו, אלא בא מעולם הפנטזיה שבו כל החלומות והצבעים קיימים. השנה סופיאן סטיבנס הוציא את אלבום המופת Carrie & Lowell, שנושא את שם אמו ואביו החורג ועוסק בהתמודדות של סופיאן עם מות אמו ב-2012. קול החד-קרן של סופיאן לא באמת מקל על ההקשבה לאלבום האוטוביוגרפי הזה, הכי אישי וחשוף שלו, הוא רק מרסק את הלב באופן מרהיב יותר, כשסופיאן מתאר את כל החוויות שלו כילד שאמו נטשה אותו כבר בגיל שנה, מכיוון שסבלה מדיכאון, התמכרויות וסכיזופרניה והוא ואחיו נותרו לגור עם אביהם. כשהוא היה בן 5, היא התחתנה עם לואל ולמשך כמה שנים עד שהתגרשו, זאת הייתה התקופה היפה של סופיאן עם אמו ובה טמונים רוב הזכרונות שלו ממנה. לאחר שלואל וקארי התגרשו, לואל הקפיד לשמור על קשר כל השנים עם סופיאן ואחיו ולמרות שסופיאן גדל אצל אביו הביולוגי, הקשר ביניהם היה מרוחק עד שהתנתק וכיום לואל הוא זה שמנהל ביחד עם סופיאן את הלייבל של סופיאן, Asthmatic Kitty. על אף כל החוויות המטלטלות והזיכרונות הקשים וגם ההזדהות של סופיאן עם אמו והרומן שלו עם נטישה ומוות המתוארים באלבום ואחת השורות הקשות באלבום היא בשיר "No shade in the shadow of the cross":
There's blood on the blade, fuck me, I'm falling apart
יש תחושה של השלמה וקבלה וגם המון אהבה וחום של סופיאן לאמא שלו, למשל בשיר "Forth of July":
Did you get enough love, my little dove, why do you cry?
and I'm sorry I left, but it was for the best
ובשיר הנושא של קארי ולואל, הוא מתאר את התקופה הזאת בה הם היו נשואים כ-Season of hope שבאה לאחר המבול ובשיר "Should have known better" הוא מדבר על כך שהוא היה צריך לדעת יותר טוב, כי שום דבר לא משתנה העבר הוא עדיין עבר, אבל בסופו של דבר ובשורה האחרונה של השיר, הוא בוחר להתרכז בדור העתיד ובאופטימיות וביופי:
My brother had a daughter, the beauty that she brings, illumination
הארה.
אולי זה האלבום הטוב ביותר שסופיאן הוציא עד היום, אבל אזהרה – כל היופי הזה הולך לשבור לכם את הלב.
Faith No More
Sol Invictus
פיית' נו מור שבו אלינו השנה, עם הקאמבק של כל הקאמבקים – לאחר היעדרות של 18 שנה עם האלבום Sol Invictus ׁ(אל השמש). זה אולי לא הרגיש כמו 18 שנים, כי נדמה שמייק פאטון תמיד איתנו, תמיד הוא פעיל עם כל הפרויקטים השונים ואפילו הגיע לכאן בשנים האחרונות עם פיית' נו מור בהופעת האיחוד ועם הרכביו השונים כמו טומהוק ומונדו קאנה, אבל אלבום חדש של פיית' נו מור לא יצא מאז שנת 1997. בסוף השנה שעברה יצא הסינגל "Motherfucker", שכבר היה ברור ממנו שכאילו לא עברו כמה שנים טובות מאז Angel Dust ואכן האלבום החדש שיצא השנה מכיל את כל מה שאנחנו אוהבים בפיית' נו מור – את כל מנעד 6 האוקטבות של פאטון (הזמר בעל המנעד הרחב ביותר כיום!), השילוב בין fאנק לpאנק, בין פופ לרוק והקלידים שמתפרקים בזעם נעים. האלבום שנקרא "אל שמש" נפתח בשיר הנושא, שנשמע כמו תפילה קודרת, שמושכת אותנו אל הבית שבו אמונה היא לא עוד, גיבורי על הם מזויפים, העצמי שלנו הוא כמו גרגר של חול בחוף הים, בין כל שאר הגרגרים ולא פלא שאנחנו חווים חרדת נטישה או שאנחנו בוחרים להתעטף בבושה, עוברים חיים של עליות וירידות, מאביסים את עצמנו בקניות כדי לשכוח או להבטיח עתיד שכבר ישכח ובדיוק כשאנחנו מסוחררים מכל הכאוס הזה, FNM שבים אלינו בדמות המטדור, הם עולים כמו השמש וכפי שהיו איתנו בעבר, הנה הם שוב לצידנו:
We served you well, now we're coming back
ובשיר שסוגר את האלבום, "From The Dead", שהוא שיר שכולו תהלוכת ניצחון, במקום שאנחנו נברך אותם, הם מברכים אותנו:
Welcome home my friend
ואכן זהו סיום מושלם של המסע, כאשר בתחילת האלבום צעדתי קצת בהיסוס לתוכו ועברתי במהלכו תהפוכות ומאבקים ובסופו של דבר מצאתי את עצמי בבית. איזה כיף שהם שוב כאן.
מעבר לכך שמדובר באחד מאלבומי השנה שלי, הקליפ של "Sunny Side Up" הוא הקליפ האהוב עליי ביותר השנה שריגש, הדהים, הצחיק ושימח אותי מכל קליפ אחר.
Susanne Sundfor
Ten Love Songs
הו סוזן. ההתחלה לא הייתה קלה, בלשון המעטה. "דיליריוס" ו-"Fade Away" יצאו כסינגלים הראשונים מהאלבום Ten Love Songs של סוזן סאנדפור ופשוט ביאסו אותי. לא הבנתי מאיפה כל הפופ הזה נחת עליי ולאן הלך כל האופל הסקנדינבי הקודר שמזוהה עם סאנדפור. זה לא שיש לי בעיה עם פופ, אני הכי ילדת אייטיז וזה לא שסאנדפור לא שיתפה פעולה עם M83 ורויקסופ בעבר, היא כן, אבל התרגלתי באלבומי הסולו שלה לשירים עוצמתיים שמקפיאים את הדם כמו "The Brothel" ו-"White Foxes" שהם גם המועמדים שלי לשירי העשור הנוכחי (בינתיים). נתתי לשני הסינגלים הראשונים לחלוף מעליי, לא באמת הקשבתי להם, אפילו קצת נאטמתי והסתגרתי עם השועלים הלבנים שלי. ובכל זאת, סוזן סאנדפור היא אחת הזמרות האהובות עליי, היא מעין שילוב של ביורק וקייט בוש, אך מעבר להכל, היא יוצרת ייחודית ומרתקת בפני עצמה וברגע שיצא האלבום עצמו, ידעתי שאני חייבת לבדוק במה מדובר. תוך 2:39 דקות של האזנה, שהוא האורך של השיר הראשון באלבום, "Darlings" – כל חומות ההגנה שהיו לי התמוטטו. כל המרכיבים עוצרי הנשימה שקיימים בסאנדפור ישר התגלו כאן ואלבום שמתחיל עם שיר פרידה ומצהיר ש-"Everything must come to an end" לא יכול להיות אלבום סטנדרטי של עשרה שירי אהבה. כך בפעם הראשונה באמת הקשבתי ל-"Fade Away" שרק רוצה להקשיב ללב הבודד שלי ול-"Kamikaze" כבר הגעתי מוכנה להכיל את כל הסינתיסייזרים, מעט יורוטראש ועוגב לקינוח, כי אם כבר נפילה התאבדותית, היא צריכה להיות בדרך הכי מסחררת שיש. כדי לחדד את העניין שאכן לא מדובר באלבום אהבה סטנדרטי, באמצע האלבום נמצא שיר באורך של 10 דקות שכולו מדבר על זיכרון שובר לב וכמיהה שלא ניתנת למימוש, שמלווה באמצע השיר ב5 דקות שלמות הבנויות מתזמורת של כינורות, צ'לו ופסנתר, כשסאנדפור בוחרת לנעול אותו ביחד עם הלב שלה:
I would never let anyone else come in.
כשדמעה בדיוק חונקת את הגרון, מגיע אחד השירים המושלמים ביותר ששמעתי השנה, "Delirious" – אחרי שסאנדפור הרסה את חומות הההגנה, פרמה כל מעטה חיצוני ונגעה בכל עצב חשוף, מגיעה ההזיה הפופית המטורפת הזאת, כשבפעם הראשונה שבאמת הקשבתי לה, הייתי חייבת להקשיב לזה שוב ואז שוב. ועוד פעם. ושוב פעם. זה כנראה השיר שהקשבתי לו הכי הרבה שנה, למדתי כל ניואנס כולל קולות רקע וניסיונות חיקוי בלתי מוצלחים של הקול המדהים של סוזן. אחרי דליריוס, מגיע השיר "Slowly" שהופק ע"י סאנדפור ורויקסופ ונשמע כמו שיר אייטיז בהשפעת אבבא עם השורה שמאחדת את כולנו:
We have different heartbeats but all the same heartbreak
לא אלבום אהבה סטנדרטי, יותר אלבום של שברון לב ורגעים עצובים אך מה זה בדיוק, אם לא אהבה? כמו שסאנדפור בראיון לגארדיאן אמרה: To write the perfect love song you have to be heartbroken.
ועם כל המלנכוליה, הלב המדמם והאלימות הרגשית, מדובר באלבום הכי מגוון אך עם זאת הכי קליט של סאנדפור, שמלמד אותנו שאפשר לאהוב פופ גם בשנת 2015 ואיך לעשות אותו בצורה הכי גאונית שאפשר. אם אנחנו כבר שבורים, אז למה לא ליהנות מהדרך? כמו שסאנדפור מבקשת ב-"Insects" השיר שסוגר את Ten Love Songs שהוא כולו חגיגה אלקטרונית אפלה:
Don't tell anyone, that we're having fun
Eagles Of Death Metal
Zipper Down
בחודש יולי השנה, EODM הגיעו בפעם הראשונה להופעה אחת בארץ ונתנו את אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי השנה, בזכות ג'סי היוז עם הכריזמה המדהימה, מהסוג שיש רק לרוקסטארז, ביחד עם חברי הלהקה המוכשרים, שלא הפסיקו להרעיף אהבה ורוקנרול על הקהל. כך הגשמתי עוד חלום וגם התרגשתי עד אין קץ לפגוש את ג'סי ואת דייב קאטצ'ינג, שהתגלו כאנשים חמים ומקסימים ואיכשהו הצלחתי לומר להם כמה אני אוהבת אותם (במקרה אני מנהלת את הדף של QOTSA ישראל ונספחיה כולל EODM). ה"היי" הזה של ההופעה צץ שוב עם צאת האלבום Zipper Down לפני 3 חודשים בערך והיה לי ברור שהוא יכלל בין עשרת האלבומים האהובים עליי, כי הוא אלבום הרוק הכי כיפי ששמעתי השנה עם אוסף של שירים מעולים (ששלושה מהם אגב הופיעו כבר באלבום הסולו של ג'סי לפני 4 שנים) ו -Complexity לגמרי שייך לעשרת השירים הגדולים של השנה לא תיארתי לעצמי שחודש לאחר שהאלבום יצא – אלבום שנקרא Zipper Down שבקאבר שלו ג'וש מופיע על ציץ אחד וג'סי על ציץ שני, יקבל טוויסט מטורף. EODM היא הלהקה של החברים הכי טובים, ג'וש הומי מ-QOTSA וג'סי היוז וזאת להקה שכל מטרתה היא הנאה טהורה שלא לוקחת כלום ברצינות – הם עושים אלבומים ומופיעים בשביל הכיף שלהם וגם בשביל לעשות שמח לכל השאר. שניהם (בעיקר) כותבים את כל השירים ומנגנים על כל כלי נגינה אפשרי, כשג'סי הוא הסולן וג'וש בקולות הרקע. בשנים האחרונות ג'וש כמעט ולא מופיע עם EODM ולכן גם לא הגיע לארץ וגם לא היה בפיגוע הנוראי בבטאקלאן ב13/11 בהופעה של EODM בפריז. הלילה הזה היה אחד הלילות הטראומתיים שחוויתי, כולל דאגה נוראית לכל חברי הלהקה שהיו שם, לכל הקהל שנכח בהופעה, כל מי שפשוט רצה ורוצה ליהנות מהופעה מעולה, מחשבות על כל החברים שהיו איתי בבארבי בהופעה הזאת וכמה אנחנו היינו מאושרים אז, מחשבות על זה שבכלל יכולתי להיות שם עם חברים, שזה יכול היה להיות כל אחד מאיתנו ומחשבה בלתי נתפסת של איך יכול לקרות דבר כזה נוראי במקום שנוצר מלכתחילה כמפלט מכל זה.
פתאום שירים כמו I love you all the time והקאבר המדהים, שעפתי עליו ברגע שיצא ל-Save a prayer מקבלים משמעות כל כך שונה וגורמים לי לדמוע. שני השירים הללו גם הפכו לקמפיינים (אחד ע"י הלהקה עצמה ואחד ע"י מעריצים) שמטרתם היא תרומות לכל מי שנפגע בפריז, כשהמסר הוא Peace, Love and Death Metal (כשם האלבום הראשון של EODM).
לא הפסקתי להקשיב לאלבום מאז ובעצם רק ההכנות לסיכומי השנה ניתקו אותי קצת ממנו. עדיין הוא נותר אלבום כיפי ביותר, שגורם לי תמיד לחייך ולרצות לרקוד, אך עקב הנסיבות הטרגיות, גם הפך גם לאישי ביותר ולכזה שכל הלב שלי פשוט נמצא בתוכו.
הרגע המרגש ביותר השנה מבחינתי היה לראות את כל חברי הלהקה חוזרים להופיע על הבמה בפריז (ותודה ל-U2) כשלושה שבועות לאחר הפיגוע בפריז, כשהם חוששים ונרגשים אך נחושים לעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – רוקנרול! וכמו שג'סי הצהיר בהופעה הזאת: we will never give up rocking and rolling.
כתיבת תגובה