לפני חודשיים בערך יצא האלבום החדש של קייס צ'ויס, אלבום ראשון שלהם אחרי 10 שנים. כמובן שהורדתי אותו מיד. לא חשבתי שאני הולך להתלהב, כי אני כבר רגיל לזה שאמנים שהיו פעם אהובים עלי, מאכזבים בהמשך דרכם. חוץ מזה, אני תמיד אומר שעדיף לבוא עם ציפיות נמוכות כי אז אפשר רק להיות מופתע לטובה. אחרי שהורדתי את הדיסק, נסעתי עם מק לירושלים להופעה ובדרך הקשבנו לאלבום החדש. שנינו מעריצים גדולים שלהם, ולשנינו הייתה את אותה תגובה כשהשירים התנגנו בזה אחר זה: בהיעדר מילה אחרת אני אקרא לזה "אדישות". כי זה עובר ליד האוזן וממש לא נשאר. הכל חסר מעוף, הכתיבה, העיבודים. הקולות שלהם נשארו אותו הדבר, ולא באמת ציפיתי שישנו סגנון. אבל זה סתם. התיאור הכי נכון למה ששמענו שם, זה "סתם". עד שהגיע השיר הרביעי בדיסק השני (זהו אלבום כפול ובו 15 שירים). תוך כמה שניות כבר הבנו שמצאנו את מה שחיפשנו, את הקייס צ'ויס שאנחנו מכירים ואוהבים. את היופי המרגש שהם יכולים להוציא מעצמם. 2 דקות ו-46 שניות בלבד נמשך "Killing Dragons", וזה אחד השירים הכי מרגשים ששמעתי בזמן האחרון. אחריו הגיע שיר יפה נוסף, "אמריקה". ובזכות שני השירים האלה, ההליכה להופעה שלהם בשבוע הבא היא כבר לא אקט של נוסטלגיה בלבד. ויחד עם Virgin State of Mind, Laughing As I Pray ו-Shadowman, "להרוג דרקונים" משלים סדרה של בלדות מופלאות ונפלאות שמצליחות לגעת בי בדרך הכי יסודית. אהיה אסיר תודה אם הם ינגנו אחד מהם (לפחות) בבארבי.
K's Choice
Killing Dragons
America
כתיבת תגובה