יש משהו נחמד

בהעברה של הארכיון לבלוג החדש. אני מנקה את הבלוג מפוסטים של פרסום התכנית ופלייליסטים ושאר דברים קצרים ולא מעניינים. אני מעלה קטעי וידאו ליוטיוב כדי ללנקק או מוצא קליפים שרלוונטיים לדברים שכתבתי עליהם. ואני נותן הערות לגבי דברים שנשארו פתוחים, שאלות שנשאלו וסדרות טלוויזיה שרק התחלתי לצפות בהן כשכתבתי. הגעתי כבר כמעט להתחלה של הבלוג (הלכתי אחורה) ופתאום נתקלתי שפעם לינקקתי לביקורת שכתב שיר דויטש על הופעה של אטליז. רק שהלינק לא עובד, כי האתר שבו הביקורת פורסמה כבר לא קיים. אז מה עושים?
מזל שיש את The Wayback Machine. הדבר הגאוני הזה הוא ארכיון של אתרים. פשוטו כמשמעו. המטרה של הפרוייקט – לתעד את האינטרנט בשביל הדורות הבאים. מטורף, לא? כשחושבים על כמה אתרים היו וישנם עכשיו… כרגע מאורכבים שם 55 ביליון דפים. זאת הביקורת כפי שהיא מופיעה בארכיון, ואני מעתיק את הטקסט לכאן, כדי שיהיה יותר קל לקרוא:

איטליז בהופעה בג`ה-פאן
26/02/2004
אם עדיין לא שמעתם על איטליז, אז כנראה שעכשיו הגיע הזמן. מבין כל הלהקות בארץ ובעולם, לא תמצאו להקה אשר ממש דומה לה. אם עדיין לא חוויתם הופעה של איטליז על בשרכם, כדאי שתרוצו לברר היכן הם מופיעים בפעם הבאה בזמן שאתם קוראים את הסקירה הזו.
זוהי ההופעה השלישית שאני רואה של איטליז בג`ה-פאן, בנוסף לשתי הופעות בתמונע ובבארבי לפני בערך כשנה, כשיצא לי להכיר לראשונה את ההרכב האנרגטי הזה, וכמעט מיותר לציין שמצוינות היא סטנדרט אצלם. גיא בן שטרית, המוכר בעיקר מעבודתו באינפקציה, אסף סביבו חבורה של מוסיקאים מקצועיים ומבוקשים כל אחד בפני עצמו, שמתחברים ביחד כמו רובוטריק ענק ויוצרים חוויה מוסיקלית שאין שניה לה. וכשמדובר בהרכב הכולל שלוש גיטרות, קלידים, בס, תופים ואף סקסופון, ברור כשמש שלא מדובר בעבודה קלה. המוסיקה של איטליז מתוזמרת באופן מפליא הגובל בגאוניות, וכאשר כל הכלים נמצאים באיזון הנכון, ניתן באמת להבחין שיכולות העיבוד של הלהקה לא נופלים מאלו של מלחיני המוסיקה הקלאסית לדורותיהם.
הדבר היחיד שניתן לצפות מאיטליז זה את כל מה שבלתי צפוי בעליל. מעברים חדים משקט לרועש ומאיטי לקצבי, שישה כלים מלודיים אשר מנהלים שיח קבוצתי בכל רגע נתון וזמרת אחת אשר מסוגלת לשנות לחלוטין את גוון קולה, לעיתים אפילו בין שורת שירה אחת לבאה אחריה.
מאיה דוניץ, שבהחלט הופכת למעין אגדה בסצנת המוסיקה האלטרנטיבית, מובילה את הלהקה ומשמשת כאחת מהסולניות הכי מגוונות ומעניינות ברוק בן זמננו. היא כמו השאנג טסונג של הזמרה. היא מלטפת, צורחת, שורקת, נובחת, ולמעשה מסוגלת לשלוט בקולה באופן מוחלט. בנוסף לכל זאת היא מספקת שואו אדיר ואף מצליחה לעיתים להגניב כמה ריפים על הקלידים, או פשוט להכותם באכזריות.
הסגולה האמיתית של איטליז היא היכולת להלביש עיבודים מעניינים על לחני שירה קליטים ויפים, מקוריים ומגוונים ולא מונוטוניים. לפעמים נדמה שכל אחד מהם מהנגנים עושה כאוות נפשו. חלק נכבד מהזמן, ישנה עצמאות ריתמית ומלודית כמעט מוחלטת בין כל הכלים, אך לפעמים כל שלושת הגיטרות מבצעות כמעט בדיוק את אותו התפקיד. בכל רגע נתון מתרחשים חמישה דברים שונים שפשוט מותחים את הקהל מקצה לקצה. מדי פעם בן שטרית פונה לגיטרה האקוסטית, והגיטריסט הנוסף, הנקרא אור בהיר, משחק עם כל מיני אפקטים של דיליי שמפיקים רעשי רקע אווירתי. התפקידים של הסקסופוניסט, אורי כינורות, היו ברורים מהרגיל בהופעה הזאת והפעם הוכח מעבר לכל ספק שהוא ממלא תפקיד חשוב בעיבודים ובאווירה של הלהקה. גם גיטריסט מספר שלוש, ירון מיטלמן, מוכיח את ערכו שוב ושוב, בין אם בליווי וריפים מעניינים ובין אם בסולואים משותפים ולא משותפים.
באופן כללי, המוסיקה של איטליז היא כמו פאזל, שמורכב מכל כך הרבה השפעות מוסיקליות עד שנוצרת ישות מקורית ועצמאית לחלוטין. מהטירוף של זאפה, אל הגיטרות של רדיוהד, לרכות של ג`ף באקלי ולכבדות של להקות גראנג` ומטאל למיניהן, הכל עטוף ביחד עם ההלחנה המבריקה של גיא בן שטרית שמצליח ליצור מוסיקה מתקדמת באופן אינטואיטיבי, ונוטה אף להחדיר רוח אתנית לכל הערבוביה הזאת. במשך זמן של הופעה אחת ניתן לקבל יצירות פרוג-מטאל אשר שופעות בריפים מזרחיים, שירי פופ מתוחכמים ולא צפויים, מוסיקת גולשים יוצאת דופן ואף שירי ארבעה אקורדים סטייל נירוונה, עם טוויסט לגמרי לא מסורתי.
לאחר שביצעו את השיר האחרון בהופעה, הקהל מוחא ורוקע, ודורש שהלהקה תשוב על הבמה. איטליז אכן מקיימים, ומפתיעים עם ביצוע מטאלי ללהיט מתחילת שנות ה90, Everybody Dance Now. דוניץ מפגינה את יכולותיה לחקות זמרת אפרו-אמריקנית עבת עור, אולם הביצוע היה קצר ותמציתי, וטוב שכך. לאחר שיר מקורי נוסף של הלהקה כאשר אדם שפלן הבסיסט מככב בשירת פלסט מדהימה, קיבלנו ביצוע מאוד יוצא דופן לAcross the universe של הביטלס. הביצוע הזה ממש הפתיע אותי, כי בניגוד לקאברים שהם ביצעו בעבר של Soundgarden וג`ף בקאלי, אשר היו נאמנים למקור באופן מרשים, כאן איטליז הצליחו להאציל עיבוד משלהם לשיר ולעוות אותו באורח כה נפלא ומעניין עד כדי שהפך לשיר שהוא לגמרי שלהם. הפעם מיטלמן מתפקד כזמר הראשי, ומגלה שלכל אחד מחברי הלהקה יש שניים – שלושה כישרונות חבויים.
נפלא לראות הרכב שכזה מתפקד בארץ, ואף נוחל הצלחה לא רעה בכלל, בהתייחס בכל הנסיבות. איטליז היא להקה בליגה אחרת מכל אמן ישראלי ידוע, ויהיה זה פשוט פשע אם לא תיחשף לקהילת המוסיקה הבינלאומית. בינתיים, הם רק שלנו, כך שעלינו להתענג על כך לפני שייעלמו לנו ויכבשו את שארית העולם.
שיר דויטש