nothing is wasted

Artist: Blur
Single: Girls & Boys
Released: March 7, 1994
~ פוסט אורח ~
כחלק מהסדרה לפני 20 שנה שבמהלכה אני וכותבים נוספים חוזרים אל שירים משמעותיים שיצאו בשנות התשעים.
blur

תומר קריב (אלטר אגו)
בלר היו הלהקה הכי שונה בגל הבריטפופ של הניינטיז. שלא כמו אואזיס או סוויד, הם מעולם לא פוצצו באמת את אנגליה. הם תמיד היו שם. נוכחים. עם להיטי רדיו ומכירות גבוהות, אבל את הסנסציות הם השאירו לאחרים. לא היתה להם הכריזמה האפלה סטייל בואי ומוריסי של סוויד, והם לא היו מספיק 'מנצ'סטריים' וחצופים כמו האחים גאלגר. הם גם לא היו פרועים וצעירים כמו סופרגראס, לא מורכבים ומנוסים כמו פאלפ, וגם לא ממש דכאוניים ומעמיקים כמו רדיוהד.
בקיצור, הם היו המקצוענים שבחבורה. קל לטעות ולחשוב שהם היו להקת נעורים כיפית. הלבוש, ההופעה הקופצנית של דיימון אלברן, הלהיטים שהם הקפידו לשחרר. הכל נראה מאוד מתאים ללהקה סתמית ונחמדה. אבל בלר היו הרבה יותר מזה. להיטי הרדיו שלהם הסתירו להקה מורכבת, מגוונת, מעמיקה ורצינית עד כאב ביחס למוסיקה. הקהל תמיד זוכר את הלהיטים – "בנות ובנים", "שיר 2" וכו', אבל בלר היו להקה הרבה יותר מגוונת ויצירתית מזה. כל אלבום שלהם הציג תמונה שונה. בשלב שבו אנחנו נמצאים, מרץ 1994, הם היו אחרי שני אלבומים שנכשלו מסחרית אבל ביססו את מעמדם בסצינה.
אלבום הבכורה שלהם, "leisure", היה תערובת של שוגייזינג עם התופים הקופצניים של מנצ'סטר. היו שם כמה שירים טובים, אבל זה היה בעיקר בוסרי. "modern life is rubbish", לעומת זאת, הציג צליל מגובש ששאב ממסורות רוק אנגליות כמו פול מקרטני, ריי דייויס ופול וולר. למרות כמה סינגלים מצליחים, זה לא תפס מסחרית. סוויד בינתיים פרצו עם אלבום הבכורה וההופעות הפרובוקטיביות שלהם, אואזיס יוציאו רק באפריל את סינגל הבכורה שלהם, פאלפ עדיין לא ממש פרצו לקהל הרחב.
זה היה הזמן בשביל דיימון אלברן והחברים. "girls and boys" כאילו הונדס כדי להיות להיט. פתיח מדבק, קלידי אייטיז, פזמון המנוני. אבל הקונוטציה השלילית של המילה "הונדס" לא ממש עושה טוב לשיר, כי בסופו של דבר מדובר בשיר פופ מושלם.
בלר לא הסתירו מעולם את היותם משאילנים לא קטנים. ב"פארקלייף", שייצא מספר חודשים אחר כך, ההשפעות היו בעיקר ניו ווייב ופופ אייטיז. במידה רבה, "פארקלייף" הקדים את זמנו. היום כל להקת אינדי קיקיונית יודעת שקלידי אייטיז קונים לה מקום מיידי בממלכת ההייפ. אגב, השפעות האייטיז בשיר הזה באות גם בבי-סיידים שלו, שכוללים את גרסת ה-Extended, פריט חובה בכל 12 אינץ' מהעשור ההוא. בהקשר הזה שווה לציין גם את "People in Europe", בי-סייד נוסף ודי מופלא של השיר הזה שהולך גם הוא בקו דומה. בכלל, אצל בלר הבי-סיידים הם לפעמים הדבר המעניין באמת.
באפריל 1994, חודש אחרי הסינגל המדובר, יצא "פארקלייף" והפך להצלחה מסחרית ואמנותית, כולל זכייה ב-Brit Awards ומועמדות למרקורי. אבל כלהקה חסרת מנוחה, הרביעייה הלונדונית התחילה לחקור צדדים אחרים, מלו-פיי ורוק אלטרנטיבי אמריקאי, ועד למוסיקה אלקטרונית. כשאואזיס הוציאו את "Wonderwall" ונהנו מליבוי היריבות התקשורתית איתם, בלר הוציאו את "The Great Escape" והורידו פרופיל.
אז זה היה הרגע הזה, בין שלל ההייפים התקשורתיים של התקשורת הבריטית בניינטיז, שבו "Girls and Boys" חיבר את ילדי האינדי, בוגרי האייטיז ונערי הפופ. אחר כך זה כבר לא היה אותו דבר.
עופר שדמי (סיפור, כיסוי.)
הייתי בן 12 כשהשיר הזה יצא. אלה היו השנים היפות של האוספים, ז'אנר שקצת חלף מהעולם. באותם ימים – אני גרתי בבלגיה באותה שנה – אוסף היה תמצית של מצעדים, כשכל ז'אנר תופס. את כל אוסף איכלסו יורו-פופ ורוק, דאנס והיפ-הופ, כולם חיים בשלום זה לצד זה.
באחד האוספים שיצאו באותו זמן, מקבילה בלגית להיטמן או טופ-פופ או משהו שאני כבר לא ממש זוכר, נח לו girls and boys. בדרך כלל, הם היו מתחילים בלהיט הכי גדול, קצת נחלשים וחוזרים בסוף הדיסק לאיזה להיט שיא. הדיסק יצא די מיד לאחר צאת השיר, ובלר נחו להם רק באיזור שיר שש או שבע. אני ישבתי חזק על MTV, אבל את זה אני זוכר ששמעתי פעם ראשונה בדיסק עצמו. אלה היו גם השנים הראשונות של דיסקים בכלל מבחינתי, ועדיין התרגשתי מהיכולת להחזיר שיר אחד בדיוק אחורה (ולא להריץ את הקסטה אחורה-קדימה-אחורה עד שמגיעים בדיוק לנקודה).
את girls and boys שמעתי איזה אלף פעם, והוא היה קליל ומקפיץ ולא מחייב ושמח בדיוק כמו שילד בכיתה ו' צריך. מאז התוודעתי אל בלר ואל המלחמה הממושכת בינם לבין אואזיס ומה שאז העסיק את עיתוני הנוער (אני הייתי יותר איש של סוויד, אם להודות על האמת). כל להקה תפסה את הכיוון שלה, ולמרות ששתיהן ידעו כמה רגעים נפלאים, תמיד היתה לי קצת יותר חיבה לחבורה הלונדונית מבין השתיים.
לפני שנה או שנתיים פרסם המגזין wire רשימה של 75 קטעי בס מונומנטליים ששינו את פני ההיסטוריה המוזיקלית. אני מצדי התחלתי להכין מיקסטייפ של קטעי הבאס המשמעותיים לי באופן אישי. וככה, בין בילי ג'ין ל- miss you של הסטונז ל- I will survive (בגרסא של cake, כמובן), את האוסף האישי שלי פתח girls and boys, על הליין ההו-כה-מושלם שלו שמחזיק את השיר ואת הרגליים שלי באוויר.
וכן, גם אחרי 20 שנה, השיר הזה נשמע לי רענן וצעיר וגדוש טסטוסטרון ומלא אנרגיה. כזה שמרגיש כאילו נכתב בלי טיפה של מאמץ, אבל ייקח בסיבוב כל מתחרה שתשימו מולו. וגם אחרי 20 שנה, אני בעיקר משוכנע בליבי שזה חתיכת בנזונה של שיר פופ מושלם.

Posted

in

,

by

Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *