Artist: Suede
Single: Stay Together
Released: February 14, 1994

~ פוסט אורח ~
כחלק מהסדרה לפני 20 שנה שבמהלכה אני וכותבים נוספים חוזרים אל שירים משמעותיים שיצאו בשנות התשעים.

suede

> תומר קריב

הסטון רוזס היו קודם עם ההצלחה ובמופעי הענק, בלר כבר הוציאו אלבום אחד, אבל סוויד היתה הלהקה שפרצה יותר מכל להקה אחרת את גל הבריטפופ של שנות ה90.
במרץ 93, עם אלבום הבכורה וההופעה השערורייתית בטקס פרסי המוסיקה הבריטית, הם הציגו גישה חדשה, חצופה, מעורפלת מינית ומלאה במחוות לגיבורים דוגמת בואי ומוריסי. אלבום הבכורה שלהם נסע בדרייב גבוה, כשהוא נשען על הכריזמה המרתקת של הסולן ברט אנדרסון, ועל שיתוף הפעולה היצירתי שלו עם ברנרד באטלר. סוויד שחררה סינגלים מצליחים ומוצלחים במהירות הבזק ("animal nitrate", "so young", "metal mickey"), והיה נדמה שהיא הלהקה הבאה של אנגליה. ככה לפחות הכתירו אותה בעיתונות המוסיקה.

הבעיה של סוויד, לאורך כל הדרך, היתה חוסר מזל וטיימינג בעייתי. בסוף 93, בעיצומו של גל ההצלחה, נפטר אביו של ברנרד באטלר, ומערכות היחסים בין חברי הלהקה די התערערו. על הרקע הזה הוא כתב "stay together", שהוא בלי שום ערעור אחד השירים היפים ביותר של סוויד.

אבל "stay together" הוא הרבה מעבר לסתם שיר יפה. הוא מסמל את השלב הכי מעניין של הלהקה. ההתבגרות שלה. הכל התחיל בריף הגיטרה העגמומי שפותח את השיר הזה.

הסינגל כלל ארבעה שירים שהציגו משהו שונה מלהקת הפופ הסקסית שחירבה את במת פרסי ה"בריט". "stay together" הופיע פעמיים, פעם בגרסה קצרה ורדיופונית, ופעם בגרסה יפהפייה של יותר מ7 דקות, ואיתו שתי בלדות שקטות וקודרות: "my dark star" ו"the living dead". האחרון הוא שיר יפה וכואב במיוחד, שמזכיר לנו שוב כמה רגש ברט אנדרסון יודע להעביר בשירה.

אחרי "stay together", סוויד הסתגרה למספר חודשים, רק כדי לראות את הלהקה המתחרה שלה מימי הסצינה הלונדונית, בלר, לוקחת את כל הקופה עם "parklife". הם, מצידם, הגיבו באלבום האפל והטוב ביותר שלהם – "Dog Man Star", שזכה לשבחים אבל לא הביא אותם להצלחה קופתית גדולה.

כז'אנר שהתבסס לא פעם על שאילת סגנונות וז'אנרים מהעבר, להקות הבריטפופ לא פעם חטאו בחוסר מקוריות וניסיון עיקש לכתוב להיטים (בעיקר בשנים קצת מאוחרות יותר, 96-7). סוויד היו גם הם משאילים לא קטנים, אבל בלי ספק הם ידעו ממי לקחת. באלבום הזה הם מצליחים להתיך את האפלוליות של ג'וי דוויז'ן עם השפעות שוגייזינג מבית מיי בלאדי ולנטיין, והכל יחד עם התדמית המינית-מבולבלת שלהם.

ואת נקודת הפתיחה אפשר לשים ב"stay together", ברגע שבו הם הוכיחו לעולם ולעצמם שהם לא מחויבים לעצם היותם כוכבי פופ. אחר כך הם זגזגו חזרה עם "coming up" על להיטיו, ומאז הם ממשיכים להישאר לא עקביים, אבל תמיד מצליחים להיכנס עמוק ללב.

> נועה ליברמן-פלשקס

סוויד היו הלהקה הראשונה שאהבתי באמת. וכמו אהבה ראשונה, גם כמה עשורים אחרי, עדיין יש לי מקום חם בשבילם בלב.

גיליתי אותם לראשונה עם הסינגלים שיצאו לאלבומם "קאמינג אפ" בתחילת 1997. הייתי ילדה בת 13, ולרגע, עם כל התפוצצות הבריטפופ של אותן שנים, יכולתי לדמיין לכמה רגעים שאני בליברפול, או שפילד, או לונדון – כל מקום שהוא לא פתח תקווה. כמו כל מעריצה טובה, ניגנתי את האלבומים שלהם עד שהדיסקים נשרטו לחלוטין. הפוסטרים בחדר קיבלו שעות בהיה מרובות, ואני אפילו זוכרת פעם אחת בה שמעתי את "אנימל נייטריט" 99 פעמים ברצף. קצת אחרי קאמינג אפ, וקצת לפני ההופעה האגדית שלהם בארץ, השמיעו בגלגל"צ ספיישל סוויד שכלל הופעות חיות, קאברים, ושירים שלא יצאו באלבומים – וביניהם Stay Together. זוכרים שסלילים של קלטות היו יוצאים החוצה מרוב השמעות, ושהייתם צריכים לגלגל אותם בחזרה בתפילה שהקלטת עדיין תעבוד? זה קרה לי, בגלל השיר הזה, כמה פעמים טובות.

Stay Together הוא להיט "הכבשה השחורה" של סוויד, והשיר שאני הכי אוהבת שלהם. הוא האחרון שיצא עם ברנרד באטלר, הגיטריסט המוכשר שפרש מסוויד (והפך אותם, בצעד זה, ללהקה בינונית לחלוטין, אבל זה כבר נתון לויכוח). ברט אנדרסון, האיש שידוע על ציטוטים פרובוקטיביים כמו "אני ביסקסואל שאף פעם לא שכב עם גבר" , הכריז ש"זה הסינגל והוידאו הכי גרועים שסוויד הוציאו אי פעם". אישית, אני נוטה לא להסכים. מדובר בשיר האחרון עם החתימה הגיטריסטית של באטלר, עם הסאונד האפל והחצוצרות הגוועות שפשוט נעלמו אח"כ לטובת רוק "נקי" וקליפים שנראים כמו תצוגת אופנה בוהקת.

אז מה בעצם היה בסטיי טוגדר, ובכלל – בסוויד של תקופת Dog Man Star שהפך אותם לכאלה טובים?

במקום כלשהו, סוויד היו הקול האפל של הבריטפופ. לא בוטים ושיכורים כמו אואזיס, לא אקצנטריים וסטייליסטים כמו פאלפ, לא כיפיים כמו בלר (של תקופת פארקלייף וגירל אנד בויז). הם יצרו פסקול לנוער עירוני אבוד, עם דימויים כמו "Nuclear Sky" ו"Poison Rain" ועסקו המון בדימוי של אהבה בעידן פוסט אפוקליפטי שנמצא מעבר לפינה. אנדרסון ובאטלר, שהיו הפנים של הלהקות, הסתובבו עם פוני ארוך שמכסה עין אחת ומעילי עור, בקריצה עמוסת אייליינר לעידן הפוסט פאנק והבדסם מצד אחד, ולשירה אנגלית רומנטית מצד שני. הם קראו לעצמם סוויד על שם "סווידהד" של מוריסי, וכמוהו, לקחו הרבה מאוד השפעות תרבותיות מעידן שבו היה אופנתי להיות דנדי רגשן. השיר Heroine, מאותה תקופה, מצטט את לורד ביירון בשורת הפתיחה שלו – She Walks in Beauty Like the Nigh, אבל מציג תמונה מטרידה של אהבה אובססיבית, שמקבילה להתמכרות לסם, ולא של דמות נשית נערצת.ברט אנדרסון בילה חלק נכבד מתחילת שנות ה-90 בתור מכור לסמים קשים, וחי על דמי אבטלה, והוא נהג להכניס את הרקע הזה הרבה פעמים לשירים, וליצור סקרנות של ספק משיכה-ספק רתיעה מהחיים בצד הלא נכון של פסי האנדרגראונד. בקליפ של סטיי טוגדר הוא מביט במבט חודר ומאופר למצלמה, וקולו העמוק חורק בזמן שהוא מתחנן לאהובתו שתבוא להיות איתו בלילה האפל של הנפש. הגיטרה חורקת עם רעשי פידבק, ואנחנו מקבלים שוטים מעוררי ורטיגו של גורדי שחקים (אחד מהם, אגב, הוא ה-WTC) ודמויות שספק מתעופפות מעלה, וספק נופלות. הדימויים של לונדון בעתיד אפוקליפטי נורים בזה אחר זה, כמו התחינות והכרזות האהבה הנואשות (שניתן לקרוא ולשמוע לכל אורך DOG MAN STAR), ויוצרים המנון רומנטי-אובדני שלא יכל להיווצר ע"י שום להקה אחרת.

הניינטיז עברו, סוויד התפרקו, והתאחדו. ברט אנדרסון נגמל מסמים , אלכוהול, וכיום הוא מספר ל-NME באדישות על משבר גיל 45 ועל מתכונים עם לימון-ליים. שירי האהבה של ימינו כבר נואשים פחות ובוטים יותר, והדימויים האפלים והמלוכלכים של אותה תקופה התחלפו בעולם שטוח ונקי, שבו לא צריך לשיר סרנדה לאהובתך הנעלמת – מספיק לשלוח לה סנאפצ'ט. האנדרוגיניות הפרובוקטיבית של אנדרסון כבר לא הייתה מזיזה היום לאף אחד, והאזכורים האסורים של מיניות וסמים הפכו להיות הכי מיינסטרים שאפשר. אבל יש דבר אחר שאי אפשר לקחת מסוויד – לתקופה קצרה, הם היו הדבר הכי טוב שיצא מאנגליה, והלהקה שהכי אהבתי בעולם.

> ניצן פינקו

Stay together tells the same story as other Suede songs: an everlasting longing to find intimacy in the cramped urban life, that collapses into itself repeatedly.

It is well known that all the band members hate this song.

They're wrong. This song is the epitome of the many wonders of the suede sound :  the howl that follows each breath Brett Anderson takes. The drifting, mysterious melody, haunting Johnny-Marr-inspired riffs.  The hovering keyboards. The words are also classic Suede : Anderson's continuous prayers to find comfort beneath the city's electricity and madness. The sense of urgency : stealing time before everything will be taken away, the constant anxiety of loss.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *