ב-1997 יצא האלבום Ultra ואיתו מגיע לסיומו המסע שלנו בעקבות דפש מוד והבמאי שהם לקחו איתם לדרך. אני אוהב את Barrel of a Gun בעיקר בזכות המצאות ויזואליות כמו מעיל משובץ בנורות ועיניים מצויירות על אפעפיים (וגם אווירה הזויה שתואמרת את השיר באופן כללי). את It's No Good אני אוהב בגלל אווירת הסליז וההומור שאינה אופיינית ללהקה או לבמאי, הז'קטים הזוהרים שגאהן לובש והפרצופים המטופשים שהוא עושה. והדובדבן כאן הוא Useless, שמתרחש במקום אחד ובזמן "אמיתי" ולכן הזכיר לי את מה שבמגמת הקולנוע בתיכון קראו לו "תרגיל וואן לוקיישן". זהו קליפ שהוא דוגמא מצויינת לכך שלא צריך תקציב בשביל לעשות קליפ טוב, והעין הטובה של קורבין גורמת לזה להיראות כאילו היה ממש קל כיף לעשות את הקליפ. בעצם, מי אמר שזה לא היה כיף? אחד הדברים שמאפיינים את העשייה של קורבין הוא השילוב של צילום אפל וקורטוב של חוש הומור.

בסדרת הפוסטים האלה הצגתי לפניכם את כל הקליפים שקורבין ביים עבור דפש מוד בשנים 1986-1997. הקליפ הבא שהוא ביים לדפש היה ב-2005 לשיר Suffer Well מהאלבום האחרון שלהם. אני כבר לא מתחבר למה שהלהקה עושה בשנים האחרונות ולכן לא אהבתי את הקליפ, אבל אתם מוזמנים לצפות בו כאן ולהשלים את האוסף.

הקליפים של Ultra כלולים בדיוידי The Videos 86>98. כמו כן, אני ממליץ למנויי האוזן השלישית שביניכם לשאול את הדיוידי של קורבין ב-Directors Label (של גונדרי, קאנינגהם וג'ונז).

את הקליפ הרביעי מהאלבום, של Home, ביים Steve Green ואפשר לראות אותו כאן.

One thought on “אנטון והדפשים, חלק ד'

  1. אריקול הגיב:

    …לא לשכוח ש-Ultra המעולה זכה להפקה מטונפת, מדויקת וחזקה התואמת בדיוק את מידותיו ואת החזון שהלהקה ניסתה להקנות לו, תחת ידיו האמונות של טים סימנון, הידוע גם בשמו האומנותי Bomb The Bass. זה חלק בלתי נפרד מהמיצג של האלבום הזה וסדרת ההופעות (Ultra Parties) הקצרה למדי שבאו אחריו, אשר בשילוב עם הצד הוויז'ואלי שיצר אנטון יצרו סינרגיה אומנותית, כואבת ואפקטיבית. עשר פאקינג שנים… מי היה מאמין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *