חזרתי הרגע הביתה. נכנסתי לשירותים, שמתי פיג'מה. לקחתי מילקי ושלושה בלינצ'סים. אין אימיילים. אפשר להתחיל לכתוב.
NP: Woodface – Good Morning Hope
בדרך הביתה שמעתי בחדשות שבנמל-התעופה בן-גוריון ביטלו טיסות בגלל מזג-האויר הערפילי. ואכן, יש כל הזמן ערפל וגם אתמול היה. חשבתי שזה מקומי, ומסתבר שזה לא. עכשיו, על כביש החוף זה לא היה כ"כ נורא, כנראה כי יש תאורה כמו שצריך, אבל אתמול כשנסעתי לבקר את ארז (נתניה-הוד השרון) היו איזורים שבאמת לא ראיתי כלום. אז האטתי. צריך להיזהר עם הדברים האלה. אפילו אמא התקשרה לוודא שאני נזהר.
חזרתי מהסרט החדש בסדרת "הארי פוטר". עד לפני כמה שעות לא ידעתי על מה המהומה וגם לא היה אכפת לי, אבל קורין ממש התעקשה לראות אותו, אז התרציתי (אחרי מסע שיכנועים לגבי זה שאני יכול להתחיל מהסרט הרביעי ועדיין להבין). אני בטוח שאבין יותר כשאחבר נקודות כאלה ואחרות מצפייה בסרטים הקודמים, שאני בהחלט מתכוון לראות עכשיו. הסרט היה חוויה מדהימה, נהניתי מאוד ועכשיו כבר אין ספק שגם אני "בקטע".
יש משהו אחד שגרם לי להתרגש בלי קשר לסיפור של הסרט והדמויות שבו (למרות שדמות אחת מצאה חן בעיני במיוחד, תמונה בהמשך) וזהו שחקן אחד שישחק תפקיד מרכזי בחיים שלי בחודשים הקרובים. יותר נכון, ישחק את התפקיד הראשי בסדרה הכי אהובה עלי בשנה האחרונה ובטח גם בשנה הקרובה. זיהיתי אותו כבר בסצינה הראשונה, הוא משחק דמות מפתח למרות שאין לו הרבה זמן מסך ושמו בישראל (ובבריטניה) David Tennant:
לא כתבתי על "דוקטור הו" מאז שראיתי את הפרק השני בעונה החדשה (2005) והרבה קרה איתי ועם הסדרה מאז. מפרק לפרק גיליתי את עצמי הולך ונמשך לתוך העולם המופלא של סדרת מד"ב שהתחילה בבריטניה בשנת 1964 והצליחה, איכשהו, לתרגם את עצמה לימינו אנו ובהצלחה מרובה. כי ב-25 השנים הראשונות שלה לא היתה צורה של ממש למדע-בדיוני בטלוויזיה (גם לקולנוע לקח זמן להגיע לתוצאות מרשימות). אבל ב"דוקטור הו" הם יצרו דמויות וסיפורים שהצליחו לגרום לאנשים להיות מרותקים למסך למרות האפקטים הזולים ואף מגוחכים לעיתים, וזה היה סוד ההצלחה שלה. היום, כשכל ילד יכול לעשות על המחשב את האפקטים מ"טרמינייטור 2" או "בלאק אנד וויט" של מייקל ג'קסון, אז הסדרה גם נראית כמו שצריך. העונה הראשונה של הגילגול החדש של הסדרה היתה מותחת, מפתיעה, משעשעת ומרתקת. הובילו אותה שני שחקנים מצויינים, כריסטופר אקסלטון ובילי פייפר (אם השם נשמע לכם מוכר, אז זה אולי בגלל שהיא גם כוכבת פופ כושלת). אני לא אתחיל לספר לכם את כל הסיפור של הסדרה, אבל יש משהו שקוראים לו שם regeneration שזה תהליך שקורה כשצריך להחליף את השחקן הראשי (וכך הסדרה שורדת כל-כך הרבה שנים). אהבתי מאוד את אקסלטון, ואני אמשיך לחפש אותו מתישהו, אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה. בסוף העונה הראשונה הופיע לראשונה פרצופו של האיש הזה שאתם רואים פה למעלה, ובלי להכיר אותו כמעט בכלל, אני כבר מתרגש. אין ספק שזה בגלל שנשארו רק 14 ימים ו-15 שעות עד שהסדרה חוזרת ל-BBC (לא ספרתי, יש שעון באתר הרשמי). אחרי שסיימתי לצפות בעונה הראשונה התחלתי לצפות בסדרה הדוקומנטרית שליוותה את הפקת העונה, עם קריינות של ידידנו סיימון פג, המון קטעים קלאסיים שעזרו לי להכיר את הסדרה המקורית וראיונות עם אנשי מפתח בקאסט ובהפקה. היה מרתק. בדרך ניסיתי גם להראות את הסדרה לארז ושרון, אבל הם לא אהבו את זה. נו, שוין. בכנס שהיה בסוכות ראיתי מישהי עם חולצה של דוקטור הו! הרגשה נדירה של אחווה היתה שם. ולפני שבוע בערך גיליתי ששודרה הסצינה הראשונה מהעונה החדשה בטלוויזיה הבריטית במסגרת יום התרמה כלשהוא וכמובן שמיהרתי להוריד ולהתרגש. עכשיו רק נותר שאקבל (נו כמה זמן לוקח לזה?!) את פריט המרצ'נדייז הראשון שלי – מגזין מיוחד המוקדש לסיכום העונה הראשונה. 100 עמודים, עם תמונות צבע והרבה אינפורמציה, כך הבטיחו הפרסומים. ובא לציון גואל.
אני חייב לכם תמונה של מישהי מהארי פוטר שמצאה חן בעיני. זוהי אמה ווטסון שמשחקת את הרמיון. אז חיפשתי תמונה יפה שלה מהסרט ולא מצאתי, צריך לחפור עוד קצת בהזדמנות. ובכל מקרה, אתם כבר מכירים אותה מהסרטים הקודמים ורק אני גיליתי רק עכשיו.
הדיסק הזה שנגמר אצלי באוזניות עוד 2 דקות זה אלבום הסולו הראשון של Gert Bettens מקייס צ'ויס או לחילופין האלבום הראשון של הלהקה החדשה שלו. זה הכי מיינסטרים בארץ (ובחו"ל) אבל זה סוג הכתיבה שלמדתי לאהוב אצלו, ולכן אני מסוגל לשמוע את זה ולהנות בניגוד למיינסטרימים אחרים. גרט (או חרט, מין שם בלגי שלא ברור איך מבטאים) הוא אחיה של שרה שהיתה הסולנית של קייס צ'ויס וביחד עם היוו את הגרעין היצירתי של הלהקה. התחלקו בכתיבה, הוא עשה קולות ופה ושם גם שר קצת. השיר שהוא שר באלבום האחרון שלהם, Shadowman הוא אחד השירים המרטיטים והאהובים עלי ביותר של קייס צ'ויס. ביצוע מרגש (בהשתתפות הקהל) נעשה לשיר בהופעה של הלהקה בסינרמה לפני חמש שנים. בניגוד לאלבום הראשון של שרה שיצא גם הוא בשנה האחרונה, מורגש בקושי הדמיון לקייס צ'ויס. יש פה בעיקר רוק בסיסי, מלודי ומאוד אמריקאי, שהזכיר לי לפרקים את מייקל פן. זאת היתה ההאזנה השניה שלי לאלבום, ואני חושב שאחזור אליו לפעמים, יש שם כמה רגעים יפים (עוד מעט תקבלו לינק לאחד מהם). קוראים להם Woodface כאמור.
עוד שבוע אחי מגיע לביקור עם הבת שלו. הולכים להיות לי שבועיים עמוסים, עם לימודים ועבודה ומשפחה ושידורים ברדיו. בסוף החודש יש גם הופעות של עמית ושל אינפקציה, מסיבה לבוגרי הרדיו של המכללה ומה לא. לפעמים אני חושב על לכתוב כאן כמו שאחרים כותבים בבלוגים שלהם. על מה שקורה איתי, ועל רגשות. רגשות זה משהו שמעסיק אותי הרבה מאוד לאחרונה. ואולי "מטריד" היא מילה יותר מתאימה. הרגשות משתלטים עלי, לא נותנים לי מנוחה, ואולי אלה לא רגשות ואלה הן רק מחשבות. אולי גם וגם. אבל אני לא מצליח להביא את עצמי לכתוב על זה כאן, החשיפה לא קורצת לי. אני גם לא מצליח להביא את עצמי לכתוב לשרת על הדיסק של סולוואקס שאני כ"כ אוהב כבר הרבה זמן, אבל לא נראה לי שזה קשור. אני רק רוצה שהרגשות האלה לא יפריעו לי לחיות את החיים שלי בצורה נורמלית, ושאוכל אולי לתעל את כל זה למשהו חיובי. משהו יצירתי. מישהו אמר קליפ לעמית?
כתיבת תגובה