דני סנדרסון: לא יפריד דבר

כל האלבומים של דני סנדרסון, track by track. סדרה של תומר קריב.

גודל טבעי | חף מפשע | חכם על קטנים | קופץ לשניה | מת לבכות 2 | הלא נודע
תולדות המים – שירים לאחרים | קונגו בלו | לא יפריד דבר | מכאן הדרך

סדרת דני סנדרסון מגיעה היום לסוג של שיא, עם יצירת המופת הבוגרת והעצובה  – ״לא יפריד דבר״. מאיפה מתחילים לכתוב על אלבום כזה?

אני זוכר שקניתי את הדיסק ממש כשיצא. הייתי אז בצבא, קצת אחרי פרידה, אז מצב הרוח שלי היה מעט עגמומי. אני זוכר שהתגובה הראשונה שלי היתה מבולבלת. אלבום קליט, מלודי, יפהפה, אבל גם חידתי, מוזר, חמקמק, עם איזשהו סיפור שמתחבא מאחוריו.

כמובן שידעתי על הסיפור האישי של דני סנדרסון עם פטירתה של אשתו נעמי, והנחתי שעל זה מדברים השירים. אבל לא כולם היו ישירים. להיפך, הרגשתי שיש פה משהו גדול יותר. שמעתי את האלבום שוב ושוב, מנסה לפצח אותו. את סדר השירים, את חלוקת התפקידים הפנימית, את הבחירה בקאברים.

ההנחה שלי היא שהטראומה הקשה דרבנה את סנדרסון לכתוב עליה, אבל הטון הכללי מתקשר עם המוזיקה שלו. יש פה ציניות, ומשחקי מילים, ויחסית מעט הומור אבל גם הרבה אופטימיות וחיוכים וגוד וייבריישנס והרבה מענטשיות במובן הכי פשוט של המילה.

שלא כמו ״קונגו בלו״, שנכתב בעיצומה של ההתמודדות והרבה מהשירים בו מגיעים עם אנרגיה של כעס, בלבול וחוסר אונים, ההתמודדות כאן הרבה יותר שלמה ונינוחה. סנדרסון רוצה לספר את הסיפור עצמו, מההכרה הראשונית ועד להשלמה, והוא משתמש גם בגוף ראשון אבל גם בדמויות מומצאות.

הדבר הכי בולט באלבום הזה היא הלהקה. במידה מסוימת, האלבום הזה הוא מיצוי של האהבה של סנדרסון לעבודה במסגרת קבוצתית, אחרי הרבה שנים שבהן הוא עמד בפרונט לבדו. חברי הלהקה לא רק מנגנים ומעבדים אלא גם שרים, ברוח הקו מימי כוורת – ״מי ששר הכי טוב את השיר, הוא זה שיקבל סולו״.

הרוח הקבוצתית מתבטאת גם בעטיפת האלבום המדהימה, שעיצבה מירב שחם. מומלץ לקרוא את הראיון הזה איתה, שבו היא מתארת את תהליך העבודה המורכב והמעניין. תהליך שמדגים את המתח שמתקיים לאורך כל האלבום הזה – היחיד חסר האונים מול הלהקה שעוטפת אותו.

  1. אתה לבד
    גיטרת קאנטרי פותחת את האלבום בהצהרה חד משמעית. דימוי של קאובוי שדוהר לבד אל האינסוף. אבל הפזמון דו משמעי – ״אחרים לבד איתך״. האם זה אומר שכולנו בעצם לבד, או שאולי זה סנדרסון עצמו, שעטוף לכל אורך האלבום בלהקה שלו, ששרים איתו את הפזמון.
  2. לא בפוקוס
    אולי הטקסט הציורי ביותר באלבום, ובוודאי אחד התזמורים היפים פה (מאיה בלזיצמן ואבנר קלמר על המיתרים). הבלבול של הרגע אחרי, דיכאון מזדחל פנימה, דימויים מטורפים בראש, והרגע הדרמטי בבית האחרון, עם הכינורות ההיצ׳קוקיים, שפתאום נשברים ומציעים נחמה, עם החיבה למנקה הרחוב.
  3. רולטה
    את הדרמה שובר גרוב נמרץ, ולמרכז הבמה מגיעה תמר אייזנמן. רוב השירים ששר סנדרסון הם בגוף ראשון, את השירים בגוף שלישי שרים חבריו. אייזנמן שרה על האקראיות בחיים, ומזהירה שההתמכרות לשאלת המזל תשבור אותך (את דני?). בבית האחרון היא ממש פונה אליו מפורשות – ״אני דואגת רק לך״.
  4. נלמד לחיות
    שיר אופטימי, טוב לב עם טעם חמצמץ. ״אני יודע שלמות כבר יודעים – בסוף נלמד לחיות״. המוות כבר ביקר את דני, הוא יודע מה המשמעות שלו, הוא כבר מפוכח ביחס לעולם. אז הוא מרים ראש, ומדמיין ילד שנולד נקי לעולם, בלי שנאה. הגיטרות האקוסטיות מלוות הכל בקצב מנחם.
  5. על גדות הנחל
    גם שירים שלא מדברים ישירות על הטרגדיה שעומדת במרכז האלבום, עוסקים בקשיים שונים. כפיר בן ליש הוא הסולן, במעין שיר המשך ל״בשדה ירוק״. הפעם הרומנטיקה נשברת בסיפור עצוב ומסתורי על פצוע מלחמה שלא מצליח להשתחרר. המטאפורה פשוטה, אבל אפקטיבית.
  6. אמרו לי
    שיר נוסף על קושי, גם מקבוצת הסיפורים. גם לכאורה מנותק מההקשר, אבל אולי אפשר לקרוא אותו כדרך התמודדות עם הפרידה הכפויה. אולי מישהו לקח אותה לטייל בעולם. הפואנטה היא בשורה העצובה ״הקרב אבוד מראש״. בעיניי זאת אחת המלודיות היפות באלבום.
  7. לא אוהב את נעליך
    לתחושתי, זה אחד משני שירים שסנדרסון הכניס כדי לשבור מעט את המתח באלבום. מעין רוק׳נרול אולד פאשן, שמדבר גם הוא על חוסר תקשורת, אולי אפילו על כעס שמגיע מתוך הכחשה (אבל אולי זה קצת לנתח יותר מדי). בכל מקרה, הלהקה יותר באה לידי ביטוי כאן, וזה כיפי להאזנה.
  8. כמה
    האלבום הזה מרפרר לא מעט לגזוז, וכמובן שבעיקר בשיר הזה (עם תפקידי הבראס המופלאים, שעיבד ספי ציזלינג). קרן מלכה היא לא מזי כהן אבל היא זמרת נפלאה וזה במידה מסוימת הקונטרה לשיר הקודם. ברחנו קצת מהקונספט? לא כל כך. פשוט ״אחרים לבד איתך״.
  9. אם בחיים לא נאהב
    המתח לקראת הסיום הדרמטי של האלבום מתחיל להיבנות. וגם זה שיר בגוף שלישי, שלא סנדרסון שר. דמות המשקיף מבחוץ שסנדרסון בנה בשיריו הקודמים, הופכת למשקיפה עליו ועל מערכת היחסים שלו עם נעמי. דווקא יותם בן חורין, הגרואולר מיוסלס ID, שר ברגש ובעדינות המדויקים.
  10. בכל זאת גבר
    את השיר הזה לא הצלחתי לפתור עד שהאזנתי לאלבום לאחרונה. איך בין שני השיאים של האלבום נמצא הרוק׳נרול הפשטני הזה? אז סנדרסון אולי רוצה לשבור קצת את המתח, ואולי יש כאן סוג של התמודדות עם התבגרות. אולי לא קל לו להיחשף ככה, והוא חייב לברוח, לרגע, לפני ההתפוצצות הגדולה.
  11. לא יפריד דבר
    השיר הזה מתחיל רק עם פסנתר. הוא קצת נשמע כמו פסקול של הלוויה. זאת אחת מהפתיחות האלה של סנדרסון שאומרת לך ״תעצור, תקשיב, זה רגע חשוב״. וזה באמת רגע כזה. השיר שנכתב ב-1970, באנגלית, ניסה להתגלגל לגזוז ושכב שנים במגירה, חיכה וחיכה, עד שנפל בול למקום. זאת שיאה של ההתגברות המוזיקלית של סנדרסון. מה שהתחיל ב״סוף הרשימה״, המשיך ל״איפה היא עכשיו״, ״זה הכל בשבילך״, ״אני שבוי״ – מסתיים, כמו המסע של דני ונעמי, בנקודה הזאת. מה יש לומר. הכל כאן יושב במקום. הטקסט מדהים, העיבוד מדויק, הקולות מנחמים, והשירה של דני טובה מאי פעם. דמעות. כאן אני כמובן אמליץ על הפרק המופלא ב״שיר אחד״, שבו סנדרסון מספר בכנות ובהומור על גלגוליו הארוכים של ״לא יפריד דבר״.
  12. מהשתיל הזה
    אבל רגע, לא סיימנו. לאלבום הזה יש שני הדרנים. השיר הזה חיכה 8 שנים כדי לקבל את העיבוד הנכון. במקור, ב״תולדות המים״, גלי עטרי שרה אותו בעיבוד דאנסי של משה לוי, וזה פשוט לא ממש התלבש. כאן, עם השיר השל קרן מלכה, אחרי שיא הרגש והעצב, ונותנת תחושה של התחלה חדשה וטרייה.
  13. זאת שמעל למצופה
    הדרן אחד אחרון חביב. השיר שסוגר מעגל. אולי השיר הרומנטי הראשון שסנדרסון כתב, ב-74', לגששים. אולי הוא גם חוזר לעצמו בגיל 24, לפני שהכיר את נעמי, לפני שלמד איך כותבים רומנטיקה, כשעדיין הכניס התחכמות, אבל החביא בפנים רגש כנה.

״לא יפריד דבר״ יצא בנובמבר 2009. הוא זכה לביקורות אוהדות יחסית, אבל כרגיל אצל סנדרסון ההשוואות לכוורת וגזוז (שהפעם קצת יותר מתבקשות) הקשו על המבקרים ממש להשתפך עליו. היתה אפילו הסתייגות מסוימת מהקו הרציני של האלבום ואפילו ההשתתפות של חברי הלהקה התקבלה בעיקום אף

למי שאינו מעריץ אובססיבי של סנדרסון, הניתוח הארוך בשרשור הזה יכול להראות מעט מאולץ, אבל אני עדיין טוען שיש לאלבום הזה עומק רגשי נדיר וחוכמת חיים שנשפכת ממנו. היעדר האגו והבחירה המדויקת מי שר מה רק מוסיפים.

סנדרסון הוציא את היצירה השלמה ביותר שלו מאז האלבום הראשון של גזוז.

אבל היי, לא סיימנו. בפעם הבאה – החלק השלישי והנסתר בטרילוגיה האישית של סנדרסון. אחרי אלבום העצב ואלבום הפרידה, מגיע אלבום ההליכה קדימה – ״מכאן הדרך״.


Posted

in

,

by

Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *