דני סנדרסון: תולדות המים

כל האלבומים של דני סנדרסון, track by track. סדרה של תומר קריב.

גודל טבעי | חף מפשע | חכם על קטנים | קופץ לשניה | מת לבכות 2 | הלא נודע
תולדות המים – שירים לאחרים | קונגו בלו | לא יפריד דבר | מכאן הדרך

זיכרון אישי קטן:
לקראת יציאת האלבום הזה רשת ג' ערכה מצעד שירי סנדרסון מכל הזמנים. לקראת המצעד שודרו כל השירים שלו, כולל כאלה מאלבומי הסולו שלו, שבתקופה ההיא עדיין לא יצאו על דיסקים. אני, בן 13, מעריץ נאמן, מילאתי את טופס ההצבעה במעריב, ודאגתי להקליט על קלטות את השירים הנדירים.

ואז הבלתי ייאמן קרה – התקשרה אליי מפיקה מרשת ג להודיע שזכיתי במארז של חמישה דיסקים ושיודיעו על הזכייה שלי בשידור החי (אני חושב שיגאל רביד היה השדרן אבל אני לא בטוח). היינו בטיול משפחתי באיזה פרדס ענק, ואני מסתובב עם רדיוטייפ קטן ואוזניות, מחכה שיגידו את שם שלי ברדיו.

ובסוף אכן השם שלי נאמר, ביחד עם עוד כמה שמות, וקיבלתי מארז מהד ארצי שכלל שני דיסקים של כוורת, אחד של גזוז, הלא נודע והאלבום החדש – תולדות המים, שדווקא עליו חרשתי יותר מכולם.

אז בואו נצא לדרך:

  1. יהודית רביץ – כמו עפיפון
    אחד השיאים מגיע כבר בהתחלה. רביץ עם רן שם טוב, ברוח המרעננת של ״געגוע״, עם עיבוד מלא soul ומיתרים שקצת יזכירו את מה ששם טוב יעשה אחר כך עם איזבו.
  2. רמי קלינשטיין – יום כזה
    אחרי כמה שנות שמאלץ, השיר הזה מחזיר את קלינשטיין לאלון הלל ובנצי גפני עם הסאונד האמריקאי והחם של המועצה. שיר קצת ביטלסי, עם קולות רקע מקסימים של היוצר.
  3. אריאל זילבר – בדיעבד
    השיר ששרד הכי טוב מהפרויקט הזה, ובצדק. זילבר, אחרי הפלירטוט הערבי ב״מסך עשן״, בתחילת תהליך הכהניזם, עם הפקה חד פעמית של רן שם טוב, נשמע טוב מאי פעם. השיר הזה הוא מעין גשר בין זילבר הפרוע של הסבנטיז ועד ל״מישהו״ מ-2016.
  4. שלמה ארצי – כנרת
    זה ארצי של 2001. מלך העולם, אחרי ״אהבתיהם״. אני זוכר שסנדרסון סיפר שהעבודה איתו היתה לא פשוטה, כי הוא לא היה מסוגל שלא להיות בקונטרול (כמו סנדרסון עצמו). האם זאת פרודיה על ארצי? אולי קצת, אבל הוא שר אותה בשיא הרצינות, וזה עובד.
  5. נועה ג׳ינו – סיפור חיי
    איכשהו לתוך שדרת הכוכבים הזאת הגיעה זמרת אנונימית, עם הקלטה שנשמעת כמו דמו (והיא אכן כזאת, סנדרסון סיפר שהם הוסיפו כלים וזה לא עבד, אז חזרו רק לגיטרה וקצת קלידים), עם דמות סטייל ציפי פרימו ורותילה. לאחרונה דורון טלמון ביצעה את זה בהופעה, וזה התלבש בול.
  6. גידי גוב – רק את
    מבחינה מלודית זה שיר מעולה, וגידי גוב שר פה הכי טוב מאז אמצע האייטיז, אבל ההפקה של חמי רודנר (משום מה) נשמעת קצת יותר מדי ספרינגסטינית-לואי להבית, במובן הלא טוב של המילה.
  7. שלום חנוך – הכוס בכיור
    2001 היא תקופה מעניינת אצל חנוך. אחרי ״ערב ערב״, לפני ״יציאה״. הוא קצת יורד מהאולימפוס למחוזות יותר אינטימיים, וסנדרסון תפס אותו בדיוק ברגע הנכון הזה. שיר מקסים, סנדרסוני מאוד, עם קולות רקע שקצת מזכירים את הרכבי הווקאל האמריקאים של שנות ה-50.
  8. ברי סחרוף – לעולם לא תוכל לחזור
    הליהוק המוצלח של האלבום. סחרוף של אז הוא מלך הרוק הישראלי. אחרי ״נגיעות״ ו״עוד חוזר הניגון״, עם הופעות מפוצצות, ושיר שנשמע, בתכלס, כמו שיר יחסית סטנדרטי של סחרוף. הוא כל כך סחרופי, שהוא שולב בפסקול ״שבתות וחגים״, הסדרה שנתנה בוסט ענק ל״ככה זה״.
  9. יהלי סובול – הרואה ואינו נראה
    האמת שאין לי רגש מיוחד לשיר הזה, אבל הוא תופס את סובול ברגע נדיר יחסית מחוץ למוניקה סקס, שבדיוק חזרו לעניינים עם ״יחסים פתוחים״. אולי בגלל זה, הוא נשמע קצת אאוט אוף קונטקסט.
  10. מאור כהן – עברה על הרוק
    אחד השיחוקים של האלבום מכל בחינה. אחרי שזקני צפת כיסו את ״גלשן״ וסנדרסון החזיר להם עם ״שישי שבת״, הם מאחדים כוחות. רוק׳נרול סנדרסוני שקצת הלך לאיבוד מאז ימי דודה, וחוזר כאן בגדול.
  11. מזי כהן – חיים שקטים
    הפנינה הנסתרת של האלבום. כשמקשיבים לטקסט, זה בעצם ההמשך הקליל של ״זה הכל בשבילך״. ואם זה לא היה מספיק ברור, סנדרסון עצמו מפציע באמצע, בקולו, ומציע ״בואי ניסע צפונה, נאבד כיוון״ והכל עם הפקה בלוזית שהולמת את הקול המופלא של מזי. שיר מושלם.
  12. דני סנדרסון ואריס נחום – תולדות המים
    קטע אינסטרומנטלי שלכאורה מתכתב עם ״התמנון האיטר״ (למרות שגם ב״הלא נודע״ יש קטע שממש נקרא ״שובו של התמנון״), אבל בעצם עושה מחווה לשאדווס. הסאונד של הגיטרה מזכיר קצת את מה שיקרה ב״קונגו בלו״, כשרן שם טוב יקח את העניינים לידיים.
  13. גלי עטרי – מהשתיל הזה
    כבר אז, ב-2001, משהו הפריע לי בשיר הזה ולא הצלחתי להבין מה. ואז ב-2009, כשסנדרסון חזר אליו ב״לא יפריד דבר״, הבנתי שזה בעצם שיר יפהפה שזכה להפקה שלא מתאימה לו ולזמרת שלא מתאימה לו (עם כל אהבתי לגלי) אבל אם לסיים בחצי הכוס המלאה, זה באמת שיר יפה בבסיס.

האלבום הזה עשה כמה דברים לסנדרסון. הוא עזר לו להתאושש מהכישלון במכירות של ״הלא נודע״. הרבה בזכות יהודה עדר שהביא אותו ל׳הד ארצי׳ ויזם את הפרויקט הזה. סנדרסון גם המשיך לשכלל את כתיבת השירים שלו, והבין שעבר זמנם של אלבומי הדאחקות. ב״קונגו בלו״ הוא כבר כתב שירים אחרים לגמרי.

חוץ מזה, הרטרוספקטיבה המרשימה ברשת ג' אולי דרבנה גם את סנדרסון לחזור לאלבומי הסולו הראשונים שלו. הוא התחיל לשלב בהופעות יותר בי-סיידים, ואפילו כלל באוסף שלו דיסק שלם בשם ״הנסתרים״. ב-2008 ארבעת האלבומים הראשונים שלו יצאו לראשונה על דיסק.

במצעד, אגב, זכה ״זה הכל בשבילך״.

סנדרסון מספר על "תולדות המים" לטלי ליפקין-שחק (מקור):

שואו ביזנס, העסק של להראות, הוא מקצוע כל כך אגואיסטי, סובב סביב עצמך, ולי היה בכל זאת רקע סוציאליסטי, כבן קיבוץ ואיש להקות שהאמין בטובת הקבוצה. על כן חיפשתי הזדמנות לצאת מהמטר מרובע של עצמי, לכתוב לאחרים. מזה יצא התקליט "תולדות המים – דני סנדרסון – שירים לאחרים‭."‬ המהלך הזה מחייב אותך לכתוב אחרת, כי כשאתה כותב לעצמך אתה כותב לפי מידותיך ומגבלותיך, וכאן תפרתי חליפות למידותיהם של אחרים, כולם שונים ממני, במטרה לנצל את היכולות המיוחדות שלהם. בתהליך העבודה נכנסתי לבתים של אמנים שאת חלקם הכרתי מפוסטר או בפגישה אקראית בחדר הלבשה אחורי. כדי לכתוב להם הייתי צריך להכיר אותם. אנשים נמצאים בפרטים והפרטים שלהם נמצאים בבתים שלהם, ואני חסיד של פרטים. אותי מעניינים תמיד הפרטים. זה אגב גנטי מסתבר. נסעתי פעם עם הבן שלי כשהיה בן ארבע לחיפה ברכבת. הנוף מהחלון היה מרהיב. פרדסים, עצים, פרות במרעה, ואותו כל מה שעניין זה הבורג של התפס בחלון. חייכתי, כי גם אני כזה. אני אוהב ללכת למקומות כמו אייס והום סנטר, זה כמו הליכה במוזיאון, ואני נטרף ממברג חדש שיוצא, או מעיצוב של דיבל. אני יכול להסתכל עליו שעה. אלוהים נמצא בפרטים, חבל שבדברים הגדולים הוא קצת איננו. הפרטים הקטנים בחייהם של האנשים שעבדתי איתם על התקליט, כמו ספל הקפה, השולחן, הספרים שפזורים בחדר, אוסף הדיסקים שלהם, זה העולם שבתוכו הם חיים ויוצרים, ושהגילוי שלו גילה לי אותם. כל המסע הזה היה התנסות שבה יצאתי מעצמי, וזה היה שינוי מרענן, אם יורשה לי להוסיף.

עוד על "תולדות המים": ארי קטורזה, גידי אביבי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.