לפני כחודש הוזמנתי על ידי רוני כהן היקר להשתתף בכנס של בית לייוויק (המרכז הישראלי לתרבות יידיש ובית אגודת הסופרי והעיתונאים כותבי יידיש בישראל) על הקשר שבין הומור ליידיש ויהדות. ביידיש אני מבין מעט מאוד (בניגוד לאמא שלי), אבל הומור ותרבות מעניינים אותי, אז הסכמתי, וזה זרק אותי להרפתקה לימודית קצרה, שאת תוצאותיה אחלוק אתכםן בקרוב בפוסט נפרד. הכנס הורכב מהרצאות קצרות (כרבע שעה עד 20 דקות) בנושאים מגוונים ומעניינים, וחתמה אותו הרצאה של רוני, שהיה מנהל התוכן של הכנס כולו. אהבתי מאוד את ההרצאה שלו וביקשתי ממנו להפוך אותה לפוסט כאן בבלוג, והנה היא לפניכם. קח את זה, רוני:
במהלך 1950 נפל דבר בעולם היידיש. שני סרטים, גאָט מענטש און טײַוול והאָניק מאָנאַט אים קעטסקילס יצאו בארצות הברית זה אחר זה בהפרש של שבוע ולמעשה סתמו את הגולל על תעשיית הסרטים היידית. אחרי "תור זהב" של קולנוע ביידיש שהחל ב-1911 והניב סרטי קולנוע רבים ביידיש בארצות הברית ובמזרח אירופה, ה"תעשייה" הלכה ונעלמה. שנת 1950 נחשבה לשנה שבה הכל נגמר והיידיש נעלמה מעולם הקולנוע. נכון, אפשר להצביע על כמה הבלחות פה ושם, אבל הקול הדומיננטי ביותר שנשמע היה ללא ספק קול דממה דקה.
אפשר להציע כל מיני נימוקים לדעיכת תעשיית הקולנוע היידית, וכמובן לזהות בה מעין סימנים מקדימים לדעיכה הממושכת של תעשיית הבידור ביידיש בכלל, בעיקר בארצות הברית. ההזדקנות של חלק גדול מקהל דוברי היידיש, המחסור במהגרים יהודים חדשים מהיבשת הישנה (שתמיד היו הדלק של התעשייה) הובילו אט אט לירידה בפופולריות של הבידור היידי. נכון, התאטרון ביידיש עוד פעל ובעט, ותקליטי מוזיקה קלה ומערכונים ביידיש יצאו ומכרו לא רע, אבל המינון של היידיש ירד לאט לאט. גם התאטרון וגם התקליטים כללו הרבה יותר מילים באנגלית, בעיקר בגלל שקהל היעד הבין הרבה פחות יידיש. היידיש היתה בתהליך איטי ומתמשך שהפך אותה אט אט משפת תקשורת, השפה שאיתה אתה מדבר עם הרופא או עם החנווני, לשפה פוסט ורנקולארית, כפי שכינה אותה החוקר ג'פרי שנדלר בספרו Adventures in Yiddishland. כלומר, שפה שחלק גדול מהדוברים שלה יכולים לתקשר, גם בינם לבין עצמם, בשפות אחרות. שפה שכל מילה שאומרים בה, שהבחירה לדבר בה, ליצור בה, היא הצהרה תרבותית מודעת.
במציאות כזו קשה מאוד להמשיך ולייצר בידור קל, שנשען בראש ובראשונה על מערכת של ביקוש והיצע. כשיש פחות ביקוש ליידיש אין טעם להרים הפקה קולנועית חדשה. כך, היידיש החלה להופיע בקולנוע רק בהקשרים ספציפיים, קוריוזיים יותר או פחות. היה נראה שהיידיש תמשיך במצב זה לנצח, או יותר גרוע, שיעלם ממנה גם המרכיב הקוריוזי שלה, והיא תישכח לחלוטין, לפחות בכל הנוגע לאמנות הבידור המצולם.
יחד עם זאת, ישועות נוטות לצוץ מדי פעם, במיוחד בהקשרים לא צפויים. המושיע האפשרי לבידור המצולם ביידיש הגיע ממקום לא צפוי, מקום שבו ללא ספק כמעט אף אחד לא דיבר יידיש: יפן. בשנת 1971 חברת סוני היפנית החלה למכור לקהל הרחב מכשירי וידאו. למרות שהטכנולוגיה עצמה היתה קיימת עוד בשנות החמישים, הרי שאחת המשמעויות המרכזיות של הטכנולוגיה הזו החלה עם הפצתה לקהל הצרכנים הרחב. במהלך שנות השבעים, ובעיקר בשנות השמונים והתשעים, הוידאו שינה את הרגלי הצפייה וצריכת הבידור. אם בעבר הקהל היה תלוי בקולנוע ובערוצי הטלוויזיה, הוידאו הציע עולם חדש של תכנים זמינים מסוגים שונים. מעבר לאפשרות לצפות שוב ושוב בכל שעה בסרטי קולנוע אהובים, טכנולוגיית הוידאו, הזמינות של קלטות הוידאו והעלות הנמוכה יחסית שלהן, פתחה פתח ליוצרי סרטים עצמאיים מסוגים שונים, שפונים מראש לקהלים ספציפיים ומובחנים יותר, לפנות ישירות לקהל שלהם. ההפקות הזולות יחסית הובילו להתפתחות של תעשיה עצמאית שלמה של סרטים מסוגים שונים ומשונים. הדוגמה שבדרך כלל נוהגים להביא בהקשר הזה היא כמובן הפורנוגרפיה, שהפכה לזמינה ורבה הרבה יותר מאי פעם, אולם קלטות הוידאו איפשרו גם ליוצרים שאפתניים אחרים ליצור סרטים שקודם לכן היה קשה מאוד לעשות. הדוגמה הבולטת היא חברת ההפקות Troma שהחלה בשנות השמונים עם צילום והפצת סרטי אימה ישירות לוידאו.
בשנות התשעים המצאת הוידאו, ששינתה כאמור את עולם הבידור המצולם, לכל הפחות בארצות הברית, חדרה סופסוף למעגלים המצומצמים של דוברי היידיש שאינם חסידים. הוידאו איפשר הוצאות מחודשות של הקלאסיקות מקולנוע היידיש, שעכשיו יוכלו להיות זמינות עבור סקרנים וצופים. בנוסף, הוידאו איפשר יצירה מצולמת חדשה ביידיש. וכך, בשנת 1996, מפיק הסרטים והיידישיסט האמריקאי רולנד מילמן אסף שלושה שחקנים מתאטרון היידיש האמריקאי, ביניהם השחקנית הותיקה שפרה לערער ליצירת סרט חדש דובר יידיש ישירות לוידאו, וכך, במימון האַרבעטער רינג האמריקאי יצא, אחרי המתנה של 46 שנים, סופסוף, סרט חדש ביידיש שנוצר על ידי דוברי יידיש, ביידיש: שוויץ! – קלטת אירובי ביידיש.
כן, אז יכול להיות שאחרי כמעט יובל היינו מצפים ליצירה קצת אחרת ביידיש, אבל כיאה להיסטוריה המוזרה של היידיש בכלל, הקאמבק של היידיש לעולם הבידור המצולם התחיל דווקא מקלטת אירובי. אם הזכרנו קודם את מהפכת הוידאו, אחד מהתוצרים המרכזיים של המהפכה הזו הוא עולם חדש של ז'אנרים קולנועיים שכמעט ולא היו קיימים עד אז. אחד מהם הוא קלטות הדרכה ולימוד עצמאי. הוידאו יצר מהר מאוד עולם חדש של שיעורים מוקלטים בנושאים שונים ומשונים מקלטות וידאו בנושא בישול וסידור הבית ועד לנגינה בגיטרה. אולם, ככל הנראה הסוגה המפורסמת ביותר בתחום זה היא קלטות הספורט בכלל והאירובי בפרט.
מרגע הופעתן של קלטות האירובי הראשונות של ג'יין פונדה בשנת 1982 המושג אירובי הפך להיות מוכר כמעט בכל בית אמריקאי, ועם ההצלחה של פונדה באו כמובן החיקויים המוצלחים יותר או פחות. כל כוכב חצי מפורסם רצה להשתלב בשוק הפורח. בין ההוצאות המוצלחות אפשר למנות כמובן את סינדי קרופורד. בין המוצלחים פחות אפשר להזכיר את קלטת האירובי המביכה של לטויה ג'קסון, או את קלטת הסטפס של בוני פרנקלין.
בשנות התשעים קלטות האירובי היו עדיין דבר חם, וכנראה לכן מילמן החליט שהדבר המתבקש ביותר הוא לצלם קלטת אירובי דוברת יידיש. לכאורה צעד כמעט מתבקש. חוץ אולי משאלה אחת: למה למען השם יש צורך בקלטת וידאו של אירובי ביידיש שיוצאת בארצות הברית? כמה אנשים כבר יש בארצות הברית בשנת 96' שעשויים להתעניין באירובי ולא יוכלו להסתדר עם קלטת אירובי באנגלית? השאלה גדלה עוד יותר כשמגלים שהקלטת כוללת כתוביות בשפה האנגלית ושכל הפרטים על הקלטת מופיעים ביידיש ובאנגלית, זו לצד זו על העטיפה. אם כך, האם הקלטת הזו אכן מיועדת לקהל דוברי יידיש?
תשובה לכך ניתן למצוא בהסבר שניתן בצד האחורי של העטיפה. ההסבר נפתח כמו שהיינו מצפים מקלטת אימונים ביידיש:
נאָך וואָס זיך שלעפּן אין אַ ספּאָרט זאַל? שוויץ איז אַ ווידעאָ טאַשמע פֿון 30 מינוט, די איין און איינציקע פֿון דעם מין מיט גימנאַסטיק אויף ייִדיש וואָס מע שטעלט אָן בײַ זיך אין דער היים"
[למה להיסחב לחדר כושר? שוויץ היא קלטת וידאו של 30 דקות, היחידה עם תרגילים גופניים ביידיש שאפשר ליישם בבית].
אבל קצת אחר כך מופיע נימוק נוסף, שסביר להניח שלא נראה בקלטות וידאו אחרות בסגנון:
אפֿשר זענט איר גאָר א ייִדיש סטודענט? טאָ לערנט זיך מאַמע-לשון אין דער זעלביקער צײַט ווי איר שטאַרקט זיך דעם קערפּער.
[אולי אתה סטודנט ליידיש? אז, אם כן, תלמד יידיש ובזמן שבו אתה מחזק את הגוף שלך.]
אם כך, קלטת הוידאו לא מיועדת אך ורק לאנשים שזקוקים לאירובי, אלא גם למי שמעוניין ללמוד יידיש. השאיפה הזו, להציג דרך האימון ביידיש את השפה לקהל שלא מנוסה בה, מייצרת קלטת וידאו עם תמהיל מוזר מאוד. מצד אחד, ברור שמילמן מודע לקהל יעד שעשוי להשתמש בקלטת ולכן בונה סדרה של תרגילים פשוטים יחסית, שמיועדים לקהל מבוגר. הרבה מהתרגילים מסתיימים בהנחיות מצד שפרה לערער לא להתאמץ יותר מדי, לנוח וכמובן, להתייעץ עם הרופא על כל בעיה. יחד עם זאת, נראה שחלק גדול מהזמן למילמן חשוב יותר להתייחס לאופי היידישאי של קלטת הוידאו מאשר לאימונים עצמם. כך לדוגמה, אחד התרגילים המומלצים הוא תרגיל מתיחות שמתבסס על הקרעכצן, האנחות היהודיות הידועות לשמצה.
כל תרגילי הכושר מתנהלים על רקע להיטי יידיש שהקשר בינם לבין אימונים רחוק עד לא קיים. שירים כמו מאַרגאַריטקעלעך (שמוכר יותר לדוברי העברית כ"רקפת"), יוסל בער וכמובן, בײַ מיר ביסטו שיין מלווים את שלושת השחקנים עושים שכיבות שמיכה, מתיחות והרמת משקולות. אחד הרגעים המופלאים בקלטת הוא תרגיל הרמת משקולות שבו כל המשתתפים שרים יחדיו את טומבאַלאַלײַקע/
מלבד העובדה ששוויץ היא קלטת וידאו מוזרה ביותר (ולטעמי מצחיקה בטירוף), היא מציגה תמונה מעניינת ביחס למקומה של היידיש. בכתבה קצרה שנכתבה בשנת 97' בעקבות יציאת קלטת הוידאו מילמן מתראיין לצד דמויות בולטות אחרות בעולם היידיש האמריקאי, כמו חוקר היידיש דוד רוסקיס או המוזיקאי זלמן מלוטק. באופן מפתיע (או שלא), אף אחד מהם לא מדבר בראיון על החשיבות שבפעילות גופנית והאפקטיביות של אימון מהבית. כולם מדברים רק על מקומה של היידיש, על התחייה שלה והחשיבות שבשפה. יותר מששוויץ באה לאמן את השרירים, היא באה לאמן את הצופים להשתמש ביידיש. היא מאפשרת להם ללמוד מילים שאולי לא היו נתקלים בהן ומאפשרת להם לצפות בשיחה של חצי שעה שלמה על נושאים יומיומיים בשפה שהשימוש היומיומי שלה הולך והופך לתדיר פחות. יחד עם זאת, העיצוב של הקלטת, הבחירה המוזיקלית והבדיחות שבאות פה ושם, מדגישים דווקא את המקום של היידיש כסמל, כשפה שכל מילה בה תזרוק את המשתמשים לעולם אחר, רחוק מהכאן והעכשיו.
אנחנו לא יודעים כמה טוב מכרה קלטת הוידאו של מילמן. מה שכן, זמן קצר מאוחר יותר מילמן הוציא קלטת וידאו נוספת: No Shmaltz! קלטת בישול ביידיש, כי אחרי שהתאמנו כל כך קשה, כדאי לאכול משהו, כדי שיהיה לנו כוח לאימון הבא.
כתיבת תגובה