מקום בצמרת

הדברים שכתבתי בפייסבוק על ששת פרקי הסדרה התעודית של ניסן שור על הפופ הישראלי. בסופה של כל פיסקה יש לינק לדיון המעניין שהתפתח בהמשך לדברים שכתבתי בפייסבוק. בתחילת כל פיסקה – לינקים לצפייה.
פרק ראשון – זמר הפופ (לינק חלופי)
זהו הפרק הראשון. המוסיקה שנבחרה לפתיח של הסדרה הסבה לי עונג רב (באופן צפוי, למי שמכיר אותי). בחירה קצת משונה שאני לא מכיר מסדרות וסרטים אחרים בז'אנר, היא רק להשמיע את הראיונות ולא להראות אותם. הטכניקה הזו גורמת לפס הקול של הסדרה להתקיים כאילו בנפרד מהתמונה ועבורי לפחות, זה מרגיש קצת כמו תכנית רדיו שסינכרנו לה ויז'ואלז. זה משהו שצריך להתרגל אליו ועוד לא החלטתי מה אני חושב לגבי זה. ~המשך הדיון
פרק שני – זמרת הפופ (לינק חלופי)
למרות שמרגיש עדיין שהסדרה מפוספסת ושהפרק הזה הוא רק שכפול נשי של הפרק הראשון, הפרק השני יותר טוב. הסיבה לכך היא שבניגוד לפרק הראשון, שסקר זמרים שפעלו בין הפיפטיז לסבנטיז ומשם קפץ לניינטיז לזמר אחד (עברי לידר) ואז לעוד אחד "בן זמננו" (יוני ליבנה), כאן הצליחו לתת ייצוג מעט יותר הולם לכל העשורים ובעיקר לשנות השמונים, שגם בלי לראות את הסדרה אני יודע שהיה העשור הכי פורה לפופ הישראלי. מה שכן, כשאני מנסה לחשוב על זמרי פופ (גברים) שאפשר להביא מהאייטיז, אני נתקל בבעיה. הראשון שקופץ לי הוא רמי קלינשטיין ולדעתי הוא היה צריך לקבל ספוט בפרק הראשון בדומה לספוט שקיבלה ריטה בשני. אבל תכלס באמת שקשה לחשוב על זמרים ואם יש משהו שהסדרה הצליחה לעשות די יפה, זה להראות שיש בארץ יותר פופ נשי מאשר גברי. זה מתבטא גם בכך שבניגוד לפרק הקודם שעסק בהרחבה בזמרי שנות השבעים, שאין לי ממש חיבור רגשי אליהם ואני לא ממש מכיר את השירים, בפרק של הזמרות זיהיתי גם את הזמרות וגם את כל השירים שהושמעו, על חלקם גדלתי ואת כולם (כמעט) אני אוהב.
* אני לא מתנגד שיעשו סרט (או סדרה) שיעסוק רק בירדנה ארזי ועפרה חזה. לא בקטע של ה"מלחמה" שהייתה ביניהן, אלא בגלל ששתיהן היו כל כך דומיננטיות בעשור ההוא ובעיניי הן השלימו זו את זו. ולשתיהן יש שירים נפלאים.
* אני אוהב הרבה מהשירים שמופיעים בפרק אבל אחד מאלה שאני הכי אוהב הוא "מערבה מכאן", שהוא מיני-מאסטרפיס בעיניי ואולי קצת אנדרייטד (למרות שהיה להיט גדול בזמנו). יש בפרק הרבה דיבור על המיניות שפחדו להציג אז ובהקשר הזה כדאי לקרוא את הפוסט המעניין של עירום בעטיפות של המוסיקה הישראלית מהבלוג "סיפור, כיסוי" שמדבר גם על תמונה לעטיפת האוסף של ריקי גל, שצונזרה.
* כשהייתי ילד טחנתי את שני האלבומים הראשונים של ריטה בקסטות ואני אוהב אותם עד היום. עשו שם עבודה טובה מאוד.
* הפרק על ליליה מביא נקודת השקה מפתיעה ל"סוף עונת התפוזים" כשבאחד הקליפים אפשר לראות את יוסי אלפנט וז'אן ז'ק גולדברג. שני הלהיטים היחידים שלה הם עדיין שירים מצוינים.
* הייתי מעריץ גדול של דנה אינטרנשיונל בתחילת הדרך. אני חושב שהיא ועופר ניסים עשו דבר גדול, כשהצליחו ליצור דאנס ישראלי מקורי שלא נשמע מאולץ וגרם לעברית להישמע טבעית בז'אנר שהיה זר לה לחלוטין. "דיווה" הוא שיר וקליפ ענק.
* אחרי שעברנו את האייטיז, אז העשורים הבאים שוב זוכים לייצוג חלקי מאוד. משנות התשעים הביאו רק את שרון חזיז ודנה, משנות האלפיים את שירי מימון והמקבילה של יוני ליבנה מהפרק הקודם (יעני ה"חדשה") היא עדי אולמנסקי. ראיתי כבר בשני מקומות תלונות על כך שרוני סופרסטאר לא נכנסה ותכלס זה נכון. אני מניח שלא היה מקום להכניס את כולם אבל בהחלט היה ראוי לפנות עבורה כמה דקות.
* היה יכול להיות משעשע אם בסוף הפרק היו מזכירים את תופעת האינטרנט "ירדנה". הפופ הישראלי החדש ברוב ביזאריותו.
~המשך הדיון
פרק שלישי – להקת הפופ (לינק חלופי)
האמת שאין לי הרבה מה להגיד על הפרק הזה. אחרי שני הפרקים הראשונים שעסקו בתוצרת הדלילה יחסית בקרב הבנים והבנות, אז בפרק הזה הגענו לתותחים הכבדים, הלהקות. או לפחות למה שהיה אמור להיות התותחים הכבדים. כי אם יש דבר שהסדרה מבליטה, לדעתי, הוא היעדר הז'אנר הזה (כפי שיוצרי הסדרה מגדירים אותו) בישראל. זה שהיו פה ושם נסיונות וזה שזכינו בנוער שוליים ואתניקס, לא הופך את הפופ בישראל לסצינה. זה מספר כל כך קטן. בקושי כתם על המפה. וכשיש כל כך מעט דברים, אז נאחזים במה שיש ואוהבים את זה (או שלא) אבל אין פה איזה מסורת שהולידה עשרות להקות שממשיכות את הקו והמחשבה הזו בכל שנה או בכל עשור. פעם בכמה שנים נולד כאן מישהו או מישהי שחושבים שכדאי להוציא מוצר פופ או "פופי" החוצה ובזה זה נגמר. וזה קצת עצוב אבל מה יש לעשות.
* שני האלבומים הראשונים של אתניקס ראויים לסרט תיעודי משלהם. למעשה רק "מסאלה" לבדו הוא אלבום מופת שראוי לסרט, אבל אני יודע שלא כולו נכסי צאן כמו הלהיטים וזה יותר בקטע של סטייה אישית שלי ושל עוד כמה אנשים. בכל מקרה, האלבומים האלה נפלאים גם היום וכדאי לכם לנסות אותם, אם אתם לא מכירים. שמחתי מאוד על החומרים הנדירים ששובצו בפרק, כמו קטע מהופעה של אתניקס מתקופת "מסאלה" שבה הם ביצעו את אחד מהאלבום טרקס, שיר שלא יצא לרדיו ולא הפך ללהיט. ו"קטורנה מסאלה" נבחר לא במקרה (לדעתי) בתור הפתיח של הסדרה, זה אולי שיר הפופ הכי גדול שנעשה פה אי פעם.
* וגם – לא הייתי מתנגד בכלל לסרט שיסקור את קורותיה של נוער שוליים.
* הפרק הזה חידד אצלי את הנקודה שתומר קריב העלה בתגובה לאחד הפרקים הקודמים. בכל הנוגע ללהקות, ההפרדה בין פופ לרוק היא מלאכותית והקו שעובר בין שני הז'אנרים האלה הוא דק. אז אמנם רוב הלהקות המדוברות בפרק הן להקות פופ מובהקות, אבל יש לפחות שתי להקות שבלטו בחסרונן עבורי: אחת היא תיסלם, שלדעתי הרוב יסכימו שהייתה יותר פופ מרוק, למרות שהמוסיקה שלה הייתה מבוססת ברובה על הנוסחה המקובלת של גיטרות ותופים. והשנייה היא טיפקס, ואת זה אפילו לא צריך להסביר. להקת הפופ הגדולה האחרונה שהייתה פה לדעתי היא שוטי הנבואה וגם היא הייתה מקבלת מקום של כבוד אם אני הייתי עורך את הסדרה.
* ואם יש משהו שאני עדיין לא מצליח להבין (וכנראה שלא אבין לעולם) זה פינג פונג.
~המשך הדיון

פרק רביעי – מוסיקה שחורה (לינק חלופי)
רק לניסן שור פתרונים לגבי מקומו של הפרק הזה בסדרה על פופ ישראלי. אם היו רוצים לעשות פרק על השפעות של מוסיקה שחורה בשירי פופ ישראליים, זה היה סבבה. אם היו רוצים לעשות פרק על דיסקו ודאנס ישראלי, זה היה אפילו מבורך. דיסקו, שיש תת-פרק קטן שמזכיר אותו כאן, הוא בדיוק נקודת ההשקה בין פופ למוסיקה שחורה. אבל לא, זה היה פרק שעסק בביטויים שונים למוסיקה שחורה בישראל, מאז ועד היום, בלי חוט מקשר ובלי להתייחס לנושא של הסדרה – פופ. וזה משנה, כי האכסנייה שבה אתה בוחר לשדר את הסרט או את הפרק שלך כן חשובה. ~המשך הדיון
פרק חמישי – מאחורי הקלעים (לינק חלופי)
טוב נו, סדרה מפוספסת, כמו שאמרתם. ולא בא לי להיכנס לסיבות ולפרט הפעם, כבר אין בזה טעם. ניסן שור עשה את הסדרה שהוא רצה לעשות וזו לא הסדרה שאני והרבה אחרים רצו לראות או חושבים שהפופ הישראלי ראוי לה. וזה לגיטימי. נותר רק לקוות שמתישהו, מישהו אחר יעשה את זה אחרת. בשבוע הבא הפרק האחרון, נראה גם אותו.
הקטע שהכי אהבתי בפרק הוא כמובן – אם ננעלו. לא הייתי מתנגד לפרק שלם שיעסוק רק בדבר הזה. הייתה לי צמרמורת כשזה התחיל. ~המשך הדיון
פרק שישי – מוסיקה מזרחית/פופ מזרחי (לינק חלופי)
מקום בצמרת, פרק שישי ואחרון. והנה, אחרי 5 פרקים מפוספסים שנגע בנקודות אבל הרגישו נורא חסרים ובעייתיים, מגיע הפרק הזה ועונה על כל הציפיות שלי. הוא לא מושלם, אבל אין ספק שנהניתי ממנו יותר מכל הפרקים האחרים ואני מרגיש שכך כל הסדרה הייתה צריכה להיראות. פתאום הפרק לא מורכב מאפיזודות שנראות כאילו הודבקו באופן מרושל – בפרק הזה יש נראטיב אחד, סיפור אחד עם התחלה, אמצע וסוף. זה כל מה שביקשתי (נו, היה קשה?). בניגוד לפרקים הראשונים, שבהם הייתה רשימת אמנים ולכל אחד מהם הוקדשו בערך 5 דקות ואז אמרו "נקסט", כאן לא עשו רשימת אמנים, אלא סימנו נקודות מפנה חשובות ועברו מנקודה לנקודה בצורה אורגנית. וזה הביא אל המסך סיפור מעניין, שאמנם גדול על 50 הדקות של פרק בסדרה הזו (רון כחלילי יצר לפני כמעט 20 שנה את "ים של דמעות", סדרה תיעודית על תולדות המוסיקה המזרחית ונראה לי שצריך לעדכן אותה) אבל לא התיימר לספר את כל הסיפור אלא רק להפנות את תשומת הלב לרגעים חשובים וזה, לדעתי, כל מה שהיה צריך. הפרק הזה גם ויתר על השטאנץ שנהיה מעצבן יותר ויותר מפרק לפרק, שבו על רקע הקריינות של האמן ראינו תיעוד יבש וארוך מדי של אותו אמן בהווה, כשהוא רחוק מימי הזוהר. הקטעים האלה זרקו אותי החוצה מהסדרה בכל פעם שהופיעו ולא השתלבו בכלל עם קטעי הארכיון והתמונות – שהיו ערוכות וערוכים בצורה נהדרת לכל אורך הסדרה. אמנם היו קטעים דומים של תיעוד ההווה גם בפרק הזה, אבל הם לא היו מעצבנים ותלושים כמו בפרקים הקודמים. נהניתי במיוחד לראות את שריף משדר ברדיו ונהנה מכל רגע. גם העובדה שמרגול מתראיינת לאורך כל הפרק כפרשנית ולא רק כאמנית שהיה לה תפקיד ספציפי בתוך האבולוציה של הז'אנר היא החלטה נבונה.
וכמה מילים גם על התוכן. לפרק קוראים "מוסיקה מזרחית/פופ מזרחי", אולי כדי להצדיק את שיבוצו של הפרק בתוך סדרה על פופ ישראלי. אך למעשה, הפרק מתמקד בחלק הראשון, של המוסיקה. הוא בנוי בצורה מאוד יפה (ושוב, חבל שלא נקטו באותה השיטה גם בפרקים האחרים) כשהוא מתאר את תולדות המוסיקה המזרחית מהימים הראשונים, שבהם מוסיקה תימנית ודומיה הייתה כמו חייזר תחת ההגמוניה האשכנזית, ואת ההתפתחות המעניינת דרך ההפצה המחתרתית של הקסטות ועד אמצע שנות התשעים, כשהפופ המזרחי החדש התחיל להשתלט על המיינסטרים הישראלי. הקטע הזה שמיוצג כמובן על ידי אייל גולן (שגם מתראיין בקצרה) ושרית חדד פלוס הופעות אורח של עוד כוכבים, הוא קטע קצר שמגיע בסופו של הפרק ויש בו אמירה מעניינת, אבל הוא לא העיקר של הפרק. בדיעבד אני מבין, שהבחירה לא להתמקד ב-10 או 15 השנים האחרונות בכל פרקי הסדרה היא נכונה, כי סיקור של תחנות תרבות צריך להיעשות מפרספקטיבה. ועדיין, רק בפרק הזה, זה מרגיש נכון. כמו כן, כמי שמכיר את לירון עמרם, הבנתי כבר בתחילת הפרק שאיתו הם יבחרו לסיים את הפרק כדי לסגור מעגל עם אבא שלו, שמופיע בתחילת הפרק.
אני לא ארחיב כאן על יחסי למוסיקה מזרחית, זה אולי נושא לפוסט נפרד. אבל אני יכול להגיד שלמרות שלאורך השנים הרגשתי אלרגיה לתת-זרמים מסוימים בז'אנר הזה, אני חושב שתמיד הייתה בי פתיחות כלפיו ברמה מסוימת, אבל רק לאחר כמה שנים של עבודה במשרד שבו חלק גדול מהעבודה היה לשמוע את החומרים האלה, יצאתי מהארון והצטרפתי לחפלה (שוב, לא עד הסוף). הבנתי שכמו בכל ז'אנר כמעט, גם פה יש דברים טובים ודברים לא טובים. אז תמיד שווה לחפש את הפנינים שמסתתרות, גם אם הן מועטות. ונסיים בציטוט של ציון שרעבי שאהבתי ולדעתי מהווה גם סיכום יפה לסדרה כולה: "אלביס השפיע עלי, גם אום כולתום השפיעה עלי. אני מושפע מהסביבה וממה ששמעתי וינקתי אז, מילדות. גם עבד אלוהאב, גם קליף. אני לא צריך להתבייש בזה שאני שומע פריד אל-אטרש וגם את הביטלס, מה? זה נראה לי הכי טבעי". ~המשך הדיון

דעות נוספות

עידו ישעיהו בוואלה
סטלי סולומונוב ב-ynet
נדב מנוחין בבית אבי חי (זו הביקורת שאיתה אני הכי מסכים)