וויפלאש

דיסקליימר 1: אחרי כל סרט חדש שאני רואה, אני נוהג לקרוא את הביקורות של דורון פישלר ושל יאיר רוה על הסרט. זה מעניין אותי מה הם חושבים על מה שהרגע ראיתי ואז אני מנהל איתם דיאלוג בתוך הראש שלי. הפעם אני מחכה עם הקריאה לאחרי הכתיבה כדי לא להתבאס מזה שהם כתבו כבר על דברים שאני רציתי להגיד. אם זה מעניין אתכם (וזה אמור לעניין אתכם) אז הנה – הביקורת בסינמסקופ, הביקורת של עין הדג.
דיסקליימר 2: כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב באופן קבוע על כל סרט שאני רואה בקולנוע ומדי פעם גם על כאלה שאני רואה במקומות אחרים. כמעט תמיד יש לי מה להגיד. אבל מסיבות שונות זה לא ממש קורה. אז הנה, אולי הפעם.
יכול להיות שיש פה ספוילרים. אם לא ראיתם עדיין את הסרט, אני ממליץ לכם ללכת לראות אותו לפני שאתם קוראים.
whiplash
נתחיל מההתחלה. כמו תמיד, גם כאן האלמנטים של ההפתעה והציפיות הנמוכות עובדים נפלא. זה לא מזייף כמעט אף פעם. סרטים שאני הולך אליהם אחרי שהיללו אותם רבות, סביר להניח שאתאכזב. סרטים שאני לא יודע עליהם כמעט כלום או שאני מגיע עם ציפיות נמוכות, סביר להניח שאהנה מהם ואולי אחשוב גם שהם סרטים טובים. לאחרונה נזכרתי שאני יכול להנות גם מסרטים לא טובים, אם הם מבדרים מספיק וקורים בהם מספיק דברים כדי שלא ישעממו. הדגמה לעניין הזה היא "לוסי" של לוק בסון, סרט מטופש לחלוטין אבל כזה שלא שיעמם אותי ולכן נהניתי ממנו. אין אויב גדול מהשיעמום בקולנוע לדעתי. או במוסיקה, ספרות או כל צורת אמנות אחרת. אז הסרט הזה ענה על הקריטריון של אלמנט ההפתעה: לא ידעתי עליו כמעט כלום, פרט לזה שהוא עוסק במתופף. ולא שמעתי עליו דעות אז לא הגעתי עם ציפיות. וזו התחלה טובה.
עוד נקודה מעניינת (עבורי) היא שאני חובב קולנוע שלא אוהב דרמות. גם בטלוויזיה. אני משתדל להתחמק מהז'אנר הזה. מבחינתי דרמה זה הכל: יש דרמה בקומדיות, בסרטי פעולה, במד"ב, באימה. הדרמה תמיד נמצאת שם והשאלה היא מה עושים איתה, מהם הטעמים שמוסיפים לדבר הבסיסי הזה של דמויות מדברות מול מצלמה. התרגלתי לכך שבסרטים האלה שמוגדרים רק כ"דרמה" אין ערך מוסף, אז החלטתי שהם משעממים ולכן אני משתדל לא לראות אותם. האם אני מפסיד בגלל המחשבה הזו סרטים טובים? בוודאי. לכן אני מנסה לשנות.
וכך יצא שבשבועיים האחרונים ראיתי שתי דרמות בקולנוע. הראשונה היא Boyhood, "התבגרות". רציתי לראות אותו כי הקונספט סקרן אותי. חשבתי שהסרט מעניין למדי. אבל הסרט שחזרתי ממנו הרגע הוא משהו אחר לגמרי. והוא מחזיר לי קצת את האמון בז'אנר התפל הזה, דרמה.
אז למה אהבתי את הסרט בעצם? מה בו הפתיע אותי? כמו שכתבתי פה פעם על "צ'אק" וכמו במקרים רבים אחרים, יש כאן שילוב של כמה גורמים שכל אחד מהם תרם להצלחה של הסרט. שלושה גורמים כאלה שאני לא רוצה להתעכב עליהם כאן הם התסריט והמשחק. מבחינת התסריט יש כאן סיפור טוב ודיאלוגים טובים ואמינים. מבחינת המשחק, הסרט סובב מול שני שחקנים עיקריים והוא למעשה דואט לשניים, כל השאר סטטיסטים (למרות שהיה ממש נחמד לראות שוב את פול רייזר). ושניהם עושים עבודה מעולה, אבל כל מי שראה את הסרט בוודאי מסכים שזהו תפקיד חייו של ג'יי.קיי סימונס. לא הפתיע אותי לקרוא שמיילס טלר, שמשחק את המתופף הצעיר, הוא גם מוסיקאי שתופף בלהקה כשלמד בתיכון. כשמראים דמויות מנגנות על כלי נגינה בסרטים וסדרות אני מזהה די מהר אם השחקנים יודעים לנגן או לא. גם אתם יכולים – חפשו את הקאטים. אם מישהו מנגן בפסנתר, ואין חיתוך בין הצילום של הפנים שלו לצילום של הידיים, אז השחקן יודע לנגן. כך גם הבנתי שסימונס יודע לנגן על פסנתר.
אז מיהו האיש שביים וגם כתב את התסריט? קוראים לו דמיאן צ'אזל ומרפרוף בויקיפדיה אני מגלה שגם הסרט הראשון שלו הוא סרט ג'אז ומהתיאור וגם מהטריילר זה נראה כמו סרט מאוד מסקרן. אין ספק שהבמאי הזה אוהב ג'אז ויודע לעשות ממנו קולנוע. וזה לא משהו שפשוט לעשות – בכלל, שילוב של קולנוע ומוסיקה, שיש לו פוטנציאל אדיר משני הצדדים (מוסיקה דומיננטית בסרטים או פרשנות ויזואלית לשירים בקליפים), לא מספק את הסחורה בדרך כלל לטעמי. אני חושב שבמאי שרוצה לעשות משהו קולנועי עם מוסיקה צריך להרגיש אותה, שהיא תהיה בדמו ובנפשו, כמו מה שעובר על הדמויות בסרט הזה.
מה שמביא אותנו לנקודה העיקרית שמסבירה למה אהבתי את הסרט הזה והיא מתחלקת לשניים. נכון, זהו סרט מוסיקלי ואני, כחובב מוסיקה, מתחבר כמעט באופן אוטומטי לסרטים שעוסקים באחת האהבות הכי גדולות של חיי. אבל אני לא אוהב את כל הסרטים המוסיקליים שנעשו והסרט הזה הוא בכלל על ג'אז, לא הז'אנר האהוב עלי. אבל צ'אזל והצוות שאיתו עשו בחירה מעולה של המוסיקה שתופיע בסרט. הקטעים שמלווים את הסרט הם לא קטעי ג'אז איטי ומשמים אלא ג'אז קצבי, ביג-באנדי, עם חטיבת נשפנים ותופים "לחוצים", שנשמעים כאילו הם לא מבינים מה נסגר איתם. בויקי מספרים שהאנק לוי, הסקסופוניסט שכתב את הקטע שנתן לסרט את שמו, ידוע בכך שכתב יצירות שיש להן משקלים יוצאי דופן. אני מנחש שהבחירה במלחין הזה דווקא לא הייתה מקרית. אז כן, זה בזכות המוסיקה והבחירות המצוינות של העורך המוסיקלי. הסרט נשמע מעולה.

אבל – לא על המוסיקה לבדה. בשנתיים האחרונות ראיתי שני סרטים שמתרחשים בעיקר ברמת הפסקול כשלא קורא שומדבר מעניין מול העיניים. הראשון היה Her (אבל לא אפתח כאן דיון אודותיו) והשני הוא הסרט החדש של וודי אלן, זה שאוהב לתת לדמויות שלו לדבר. שני הסרטים האלה שיעממו אותי מאוד ברמה הויזואלית אבל נהניתי מההאזנה להם, כאילו היו תסכית שבטעות הדביקו לו כמה תמונות והקרינו אותו בקולנוע. הסרט שעליו אני מדבר כאן היה יכול בקלות להיות עוד שיעמומון כזה, ואולי אפילו אחד כזה שלא צריך בו דמויות ודיאלוגים. אבל הבמאי הזה יודע מה הוא עושה. ואני לא בטוח בכלל שהייתי נהנה מהמוסיקה המצויינת שיש בו אם הוא לא היה מעביר את החוויה בצורה חזותית כל כך מרתקת ומהפנטת. הדרך בה מוצגים קטעי הנגינה היא היהלום שבכתר של הסרט הזה. בכל מה שנוגע לתיעוד הנגנים בזמן נגינה, יש כאן מלאכה מוקפדת של צילום ועריכה, קלוז-אפים על קצה המקל שמכה בתוף או במצילה ועל היד שאוחזת במקל הזה וחיתוך מהיר שמתקשר בצורה מושלמת עם הקצב של הקטע שמנוגן באותו הרגע. נגיד שלדבר כזה הייתם מצפים. נניח שזה מתבקש (אגב, יצא לכם לראות עוד סרטים שמציגים את חווית הנגינה בצורה הזו? אם כן, ספרו לי). אז הבמאי והצלם (שרון מאיר, צילם בין השאר את "משהו טוטאלי") הולכים שני צעדים קדימה ומגבירים את הווליום על החוויה שהם רוצים להעביר לצופה – איך זה מרגיש לנגן את המוסיקה הזאת? התשובה שלהם לשאלה הזו כוללת בעיקר דם, יזע ודמעות, ממש כמו שם הלהקה (ואולי גם זה לא במקרה). אם הסצינות הטעונות בין המורה והתלמיד מזכירות לי סרטי צבא, הרי שסצינות האימונים והנגינה של המתופף מזכירות לי בדיוק את זה – אימונים. כאלה של איגרוף או ריצה או כל דבר אחר שקשור לספורט. "וויפלאש" הוא סרט שמציג תמונה לא נוצצת (חוץ מהזיעה) ולא מתיפייפת של עולם המוסיקה בכלל ושל הג'אז בפרט. וזה הכניס אותי, הצופה, לקרביים של החוויה שעוברת על הגיבור. זה גרם לי להזדהות איתו למרות שהוא טיפוס קצת בלתי נסבל. וזה סחף אותי ואת החברים שהיו איתי שם פנימה. אי אפשר לבקש יותר מסרט.
ימד"ב
ויקיפדיה
הפסקול
ועכשיו, כשהרשימה שלי מאחוריי, אני יכול להמליץ בחום על הביקורת המצויינת של דורון פישלר וגם על הדיון המעניין שהתפתח בעקבותיו על המסר של הסרט. תתחילו כאן (אל תחששו לפתוח את התגובות שמכילות ספויילרים, הן חלק חשוב בדיון).


Posted

in

by

Tags:

Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *