סיפורו של טייפ מאוהב

ה-28 באוקטובר היה יום האנימציה הבינלאומי, אבל "אסיפא ישראל", שהוא הסניף הישראלי של ארגון האנימטורים הבינלאומי, ידע מראש שרוב האנשים יפספסו את התאריך ובכלל חשבו שיותר מתאים לחגוג את המאורע במשך חודש. אז בוא נגיד שהחודש הזה הוא "חודש האנימציה" ואכן יש מקומות שמתייחסים לזה ככה, כמו סינמטק חולון, שהקרין השבוע את "סיטה שרה בלוז" (שראיתי ונהניתי) ויערוך בשבוע הבא אירוע לציון יום הולדת 80 למיקי מאוס. חוץ מזה, זוהי השנה של "ואלס עם באשיר", שיוצר יותר עניין בחו"ל מאשר בארץ, והוא אחד מ-14 סרטי אנימציה באורך מלא שהוגשו לאקדמיה האמריקאית, והוא לא הישראלי היחיד ביניהם. ובנוסף, זוהי השנה שבה הוצת בי מחדש חיידק האנימציה, ובחודשים האחרונים חזרתי לקרוא על הנושא ולהוריד כמויות גדולות של סרטים, בעיקר קצרים, נסיוניים וכאלה שמיועדים למבוגרים. בחיפושיי הגעתי גם לשני בלוגים בעברית: הבלוג הנהדר של טל לוטן (ויה סינמסקופ) שמרכז בצורה יפה את הדברים המעניינים שקורים בעולם האנימציה; והבלוג כפינה, שהוא גם ותיק יותר ולצערי, גם הפסיק להתעדכן. ובאותה נשימה אני חונך את פינת האנימציה של הקונכיה.
הדבר הראשון שעשיתי אחרי שראיתי את הסרט הזה בפעם הראשונה הייתה לשלוח לינק לפני מקסטה. הדמות שמככבת בו (תציצו מתחת לטקסט) מתאימה בול לבלוג שלה, שנכתב ע"י בחורה אנלוגית שחיה בתרבות דיגיטלית, וקראה לבלוג שלה "קסטה". אז זה אפילו מתבקש. גיליתי את הסרט בזכות משהו שנקרא The Animation Show. זהו פסטיבל נודד שמוקדש לסרטי אנימציה קצרים שהוקם ע"י מייק ג'אדג' ודון הרצפלד (שהוא בימאי סרטי אנימציה יוצא דופן שראוי לפוסט משלו). הפסטיבל הוליד גם סדרה של DVD-ים שכוללים סרטים שהוקרנו בפסטיבל וגם סרטים אחרים, והסרט שלפניכם מופיע בווליום השני. זהו סרט מקסים באורך 6 דקות, שמשלב שניים מהדברים שאני הכי אוהב, אנימציה ומוסיקה. אתם מוזמנים לצפות בו כאן. אם תאהבו אותו (ואין סיבה שלא) תוכלו לקרוא אח"כ ראיון עם היוצר שלו שתרגמתי למענכם מתוך החוברת המושקעת שמצורפת למארז.
Hello
אוסטרליה, 2003
בימוי, אנימציה, מוסיקה: ג'ונתן ניקס
[flv:http://infectzia.net/temp/video/hello_500.flv hello_500.jpg 480 360]
מאת טיילור ג'סן, שכותבת טור על סרטי אנימציה קצרים
ג'ונתן ניקס הוא אמן מגוון ביותר – הוא למד ארבע שנים בבי"ס לאמנות ואז הופיע במשך שבע שנים עם להקת הרוקבילי האוסטרלית The Gadflies. הוא שר, כותב שירים, מצייר ומשרבט – ולפני כמה שנים הוא החליט לשלב את כל אלה בלימודי תואר מתקדם באנימציה. "הלימודים היו מאוד אינטנסיביים", הוא אומר. "למדתי כמעט 7 ימים במשך שעות ארוכות. ובסימסטר השני צריך לעשות סרט – לכתוב, לביים ובעצם לעשות הכל בעצמך בתוך ארבעה חודשים".
כשהציג את הרעיון לראשונה לפני חבריו לכיתה, ג'ונתן סיפר על אדם שחי על אי וראה אי טוב יותר באופק, ואז מכלה את כל המשאבים על האי שלו כדי להגיע לאי האחר. כשהבין שהרעיון לא ממש התקבל, הוא מיד עבר לרעיון השני, שהיה מבוסס על שרבוט שצייר על הדף. זה היה שרבוט של טייפ קסטות עצוב שהיה לו ממזמן, והוא תמיד נראה לו כמו איש קטן. "היה לו רדיו, נגן דיסקים וטייפ, ושומדבר לא עבד", הוא מספר. "אף פעם לא זרקתי אותו. ומיד אחרי שעשיתי את השרבוט הזה, האישיות שלו התחילה לקבל צורה, שהוא היה גמלוני וקצת מיושן".
לאחר שהחליט שהדמות תוכל לתקשר רק באמצעות קלטות, הרעיונות לסיפור התחילו לזרום, ובסופו של דבר זה הגיע לוידאו, אחרי שעבר באמיגה ונסרק לפוטושופ ואפטר-אפקטס. המוצר הסופי דיגיטלי לגמרי אך בכל זאת נראה כאילו הוא מצוייר ביד, הודות לתהליך המשולב. "זו בהחלט לא אנימציה חלקה ומתוחכמת", אומר ניקס, "אבל אני אוהב את זה. אני אוהב את זה שאתה יכול לראות את יד האמן ביצירה".
כל השירים בסרט הם שלו, וכך גם רוב הנגינה, עם קצת עזרה מאשתו על הכינור וחבר ששלח הקלטות של "ארהו" (סוג של כינור סיני). במקור, המוסיקה הייתה אמורה לספק את הבדיחה הגדולה של הסרט, אבל ניק היה צריך לחתוך אותה לפני הפרסום. "כשהתחלתי לעשות את הסרט, כשצ'רלי מנגן את הקלטת זה בעצם השיר של ליונל ריצ'י, 'הלו'. חשבתי שזה רפרנס תרבותי משעשע, שהוא מנגן את שיר האייטיז הקיטשי הזה. ניסיתי להשיג את הזכויות לשימוש בשיר, וזה הגיע ל-13,000 דולר בערך. אז פשוט ויתרתי והקלטתי במקום משהו שיישמע דומה", מספר ניקס. [הערת המתרגם: הרפרנס עובר, בעיקר אם אתה ילד אייטיז]
כמוסיקאי מקצועי, הוא באופן טבעי אובססיבי לגבי ההתפתחות של הפורמטים להפצת מוסיקה לאוך ההסטוריה, ודמותו של הגרמופון בעל הגישה המיוחדת לאהבה דרך תקליטים קיבלה תפנית מעניינת בחיים הפרטיים של ניקס. "אשתי היא מורה למוסיקה", הוא מספר. "יש לי בבית גרמופון ואוסף של תקליטים משנות ה-20 וה-30. ויום אחד, אחד התלמידים שלה הצביע על זה ושאל, זה קומפקט דיסק של פעם? זה היה מגניב, כי הם עשו את הקישור. אבל הם ילדים שאף פעם לא ראו ויניל, אין להם מושג מה זה תקליט".
ניקס הופתע מהעובדה שסרט קצר שהוא עשה רק כדי לעבור את קורס האנימציה קיבל חיים משלו מסביב לעולם, וגם לקח אותו איתו. "חשבתי שאחרי הקורס אהפוך למעצב אתרים או משהו כזה", הוא אומר. "אבל לסרט יש חיים נפלאים, וזה ממשיך להדהים אותי עד היום. הוא ממשיך להסתובב בעולם ולקחת אותי למקומות שונים. נסעתי להודו לפני כמה חודשים כי הוא הקרין שם. אז אפשר להגיד שהוא שינה את חיי, שזה די מוזר, לא?".
ראיון נוסף עם ניקס | ועוד אחד