אליס אין מיינסטרים

Artist: Alice In Chains
Single: No Excuses
US Charts Entry: February 12, 1994
~ פוסט אורח מאת ניר גורלי ~
כחלק מהסדרה לפני 20 שנה שבמהלכה אני וכותבים נוספים חוזרים אל שירים משמעותיים שיצאו בשנות התשעים.
היום לפני עשרים שנה נכנס השיר "No Excuses" של אליס אין צ'יינס למצעד הבילבורד האמריקאי. כשכתבתי לדובי שאני מעוניין להקדיש לו פוסט, תיקן לי האוטוקרט באייפון שלי – בפרץ לא אופייני של סרקזם – את השם "אליס אין צ'יינס" ל"אליס אין מיינסטרים". ואכן, במובנים מסוימים אפשר להתייחס לשיר, שנכלל במיני אלבום "Jar Of Flies", כלהיט הכי מצליח של הלהקה. השיר, כמו שהאוטוקרט רמז ברוב תבונתו, באמת היה לסינגל הראשון (עד לקאמבק ב-2009), שהגיע למקום הראשון במצעד המיינסטרים רוק של הבילבורד.

אבל באותה תקופה לא הכרתי את מצעדי הבילבורד. למעשה הכרתי את השיר והלהקה רק כשנתיים לאחר מכן כשהייתי בן 14. עד היום מדובר באחד משיריהם האהובים עלי, והראשון לו נקשרתי באמת. כדי להבין את הרקע האישי שלי עם השיר ואת הסיבה לקשר המיוחד בינינו, חשוב לציין שהייתי ילד די חנון. אמנם מצאתי במוזיקה מפלט מהחיים המבאסים שהם חלקם של ילדים בני 14 באשר הם, אבל האמת היא שהייתי פחדן מדי בכדי להתמודד עם תכנים כמו שהפיצה אליס אין צ'יינס. בדיעבד אני מבין שחוסר הבגרות שלי ברתיעה מהלהקה, היה בסך הכל תמונת מראה לחוסר בגרות של חברים אחרים בני גילי (בעיקר בנות. מי שהכירה לי את אליס אין צ'יינס היתה ידידה), שנמשכו אליה מאותן סיבות בדיוק.
והסיבות כללו שירים כבדים על מוות, דיכאון קיומי ושימוש כבד בסמים. בהחלט לא חומרים ש"ילד טוב גני תקוה" ידע כיצד לעכל (וזה דבר טוב, כן?). הקליפ ל"Them Bones" עם האימג'ים של הכרישים והחרקים צילק את נפשי הרכה, הבס ב-"Angry Chair" מעביר בי צמרמורת של אימה עד היום, ובכלל – אילו כלים ישנם לילד בן 14, שמעולם לא עישן סיגריה, להתמודד עם תובנה כמו "Nothing better than a dealer who's high" (מתוך "Junkhead")? אז כן, לאליס אין צ'יינס היו את כל הנתונים להיות להקה שאני לא אמור לאהוב. במיוחד בגיל כה דיכוטומי מבחינה מוזיקלית. ובכל זאת נמשכתי אליה. ההרמוניות, המלודיות, הרגש. היה בה משהו שלא מצאתי בלהקות שלכאורה נשמעו דומה, בטווח שבין מטאליקה לסאונדגארדן.
ואז גיליתי את "No Excuses". השיר נשמע אחרת לגמרי מכל מה שהכרתי מהלהקה. את הדיסטורשנים האופייניים החליפה גיטרה אקוסטית מרחפת, את הצרחות של ליין סטיילי החליף קולו הישיר של ג'רי קנטרל (בהרמוניה מופלאה עם סטיילי כמובן) והכי חשוב: את המילים הג'אנקיות החליף טקסט מפוכח ומעצים. וכשהוא הגיע מאליס אין צ'יינס – שעד אז סולנה חשף את עצמו ואת התמכרויותיו כמו ספר פתוח – מיד נזרקו לראש אסוציאציות של גמילה, התחלה חדשה ועתיד טוב יותר. וכך מצאתי את המפתח ללהקה. מצאתי שיר שסוף סוף יכולתי להבין.

עם השנים – על אף שמעולם לא הייתי ג'אנקי או הכרתי ג'אנקיז באופן אישי – הצלחתי להתחבר גם למורכבות של Dirt, שהפך לאלבום האהוב עלי של הלהקה. עם השנים גם גיליתי שמי שכתב את מילות השיר לא היה ליין סטיילי, אלא שותפו ג'רי קנטרל, שכתב את השיר מתוך החברות עם ליין. עם השנים התבהר (או התקדר, יותר מדויק להגיד) שסטיילי לא באמת נגמל. ב-2002 הוא נמצא מת בדירתו לאחר שככל הנראה לקח מנת יתר.
במונחים של היום אפשר להגדיר את "No Excuses" כשיר הסחי ביותר של הלהקה. למרות הקונוטציות השליליות של התואר, אני דווקא בוחר לראות בזה הישג. שום דבר שנכתב על ידי הצמד הזה, סטיילי וקנטרל, לא יכול באמת להיחשב כ"סחי" (הקהל שלהם זה כבר סיפור אחר). גם השיר הזה טעון בכאב ובעומק שליוו את יצירתם מאז ומעולם. אם כבר, הוא רק מחדד את הכאב והעומק שתמיד היה בהם. כשמבינים אותו, גם חגיגות סליז כמו "Junkhead" נשמעות פתאום אחרת, עם המורכבות, חוכמת החיים והאירוניה הראויה להן. "No Excuses" הוא היוצא מן הכלל שהעיד על הכלל. השיר ברפרטואר שהוא אולי רך יותר, ואולי מצליח יותר, אבל גם כזה שצובע את הלהקה בצבעים אנושיים יותר, ובדיעבד הופך בלתי נפרד בהבנת גוף היצירה שלה.
*
כשהתפרסמה הידיעה על מותו של ליין סטיילי הייתי בקורס בצבא. בזכות החדשות העצובות גיליתי שחבר שחלק איתי חדר חולק גם אהבה משותפת ללהקה (מסוג הגילויים שבאופן אוטומטי הופכים ידיד מזדמן לחבר אמת). באותו לילה, מבואסים על החדשות אבל שמחים על הגילוי, יצאנו לרחבה עם גיטרה ושרנו יחד שירים שלהם. כולל את השיר הזה, בהרמוניות עקומות של אנשים שלא יודעים לשיר. אמנם זו היתה מחווה מרגשת בשעתו, אבל תכלס, לפרץ כזה של סחיות באמת אין תירוצים.