ביום רביעי התארח קוואמי ברדיו הר הצופים (מארח) כדי להשמיע את האלבום החדש, "מלחמת פופ", לדבר עליו ועל החיים (עם בעז עילם, ליאור אסטרו ועמרי גרינברג). במהלך התכנית שאל אותו עמרי על האינטרנט ועל תפקידו בחייו כחובב מוסיקה וכשדרן רדיו. התשובה הארוכה ומפורטת שלו הביאה אותי להזדהות כ"כ עמוקה שהייתי חייב לתמלל אותה כאן. "הקצה" היא התכנית שהכניסה אותי לעולם של המוסיקה האלטרנטיבית, וגם לימדה אותי איך לערוך ולשדר תכנית מוסיקה.
עמרי: איך האינטרנט שינה את כל השחיה בים המוסיקלי העשיר מסביב?
קוואמי: זה כ"כ משמעותי מכ"כ הרבה סיבות. אני אנסה לפרט בלי לגלוש יותר מידי. בשבילי, ברמה האישית, האינטרנט זה נס, ממש נס. כמובן שלא רק בתחום המוסיקלי, אבל כנראה שיותר מהכל בזה. אני חופשי מוריד מוסיקה באינטרנט, המון. ברור לי שאם לא הייתי עושה את זה פשוט הייתי פושט רגל כי כמות הכסף שאני מוציא על מוסיקה שאני משדר ב"הקצה"… מה שאני מקבל על התכנית לא מתקרב למה שאני מוציא עליה. סה"כ רוב הדברים שמעניינים אותי הם לא דברים שקל להשיג. ומעבר לזה שלא פשוט להשיג אותם, זה עוד יותר מבאס לדעת שהדבר הזה יצא והוא בחוץ, ומה, אם אתה לא תוריד אותו אתה תחכה עכשיו שבועיים, חודש, חודש וחצי עד שתוכל לשדר אותו. אתה לא יכול. ואתה נמצא בעצם במין מרדף אינסופי כזה, גם אחרי הזנב של עצמך, גם בסוג של תחרות, אין אפס. אפילו אם אתה לא יודע עם מי. אבל אתה רוצה להיות שם, אתה רוצה להיות הבנאדם שהשמיע קודם את הדבר הזה והזה. אני מניח שזה גם חלק מהעניין של אנשים שאוהבים מוסיקה חדשה, לא משנה מאיזה סוג. לא משנה אם זה מוסיקה אלטרנטיבית, אם זה היפ-הופ, אם זה להיטי מצעדים. אבל מי שאוהב את "הדבר החדש", הוא חייב להיות שם קודם. אתה תמיד חייב להיות שם קודם. אני מהאנשים האלה, פשוט. וזה גם האובססיה שלי, עצמי, שאני פשוט מת לשמוע את הדברים, אני כל הזמן מת מסקרנות. אז נראה לי שזה מסביר חלק מהדברים.
יש פה גם איזו בעייתיות מסויימת: בגלל שההיצע הוא כ"כ גדול, בגלל שכולנו נמצאים באיזה חנות ממתקים שהכל הכל בחינם, אז הגענו למצב שכאילו כולם שבעים מראש. לא כולם, אבל הרבה אנשים שבעים מראש. מגיעים למקום הזה שאפשר להשיג את הכל בכזאת קלות, אתה לא צריך להתאמץ, אתה לא צריך להוציא כסף. בעצם, לא אכפת לך כבר. אתה יודע, אתה מוריד את התקליט, ואז הוא שוכב אצלך שנה, שנתיים, 7 שנים. יום אחרי ה-7 שנים האלה אתה לא תשמע אותו ואולי אפילו תמחק אותו מהמחשב שלך כי מה, אין לך כןח לשמוע אותו, מה קרה. לפעמים זה מוזיל מערך ההאזנה ליצירה, בין אם היצירה היא שיר או תקליט שלם. זה פוגם בזה לפעמים, כי אני ששיך לדור הזה שעדיין מקדש את התקליט כמשהו שלם, ובסה"כ תמיד הרבה יותר אוהב להרגיש את זה ביד, ומבחינתי זה העטיפה, מה שכתוב עליה ומה שרואים עליה זה חלק מהעניין. לא בקטע רכושני, אלא כי אני מרגיש שכמעט תמיד זו יצירה אחת, בטח אם היא טובה בעיני. כשאני שומע על משהו שאני אוהב שמישהו הוריד באינטרנט, ואומר "לא היה לי כוח, משעמם אותי" ואני אומר, יואו, רוב הסיכויים שהוא לא שמע את זה בכלל. הוא העביר, הוא לחץ, 20 שניות וזהו. כי ככה זה, זה המסלול המהיר של הדברים האלה. זו חלק מהבעייתיות של העניין הזה.
וגם העניין הזה שאני גדלתי על אנשים שהיו אוטוריטות, בין אם אלה היו שדרנים כמו מיכל ניב, יואב קוטנר, יוסי כסיף ואורלי מורג, בין אם אלה עיתונאי מוסיקה, כל מיני מבקרי מוסיקה, אז האנשים האלה, אחת הסיבות שהם היו אוטוריטות, מעבר לזה שהם היו מדהימים וגדולים בתחומם והכל. גם לא היה לך לאן ללכת, כלומר לא היה אינטרנט. ואם היית רוצה להשיג משהו שהם מדברים עליו, תתפלל שזה יהיה בבית התקליט או באיזה חנות אחרת, תתפלל ותזמין ותקווה שזה יגיע אחרי כמה חודשים. זה היה ממש גולד דיגינג כזה. עכשיו, מעצם הקיום של האינטרנט, אנשים הופכים להיות האוטוריטות של עצמם. וזה כבר הרבה שנים ככה. אין הרבה אנשים שיבואו בכלל למישהו ויגידו, וואו, אני מקשיב למה שאתה אומר. כי כל אחד כבר הוא כבר מבקר מוסיקה. וכל אחד הוא מגלה מוסיקה. וזה טוב וזה רע. זאת אומרת, יש בזה משהו שמצד אחד אתה אומר, מעולה, מעולה שאנשים כ"כ עצמאיים. מה שמבאס בזה שלפעמים יש המון אנשים שנמצאים במקום הזה שהם חושבים שהם כבר יודעים הכל. הם פיתחו את הטעם שלהם, הם נעולים על עצמם, וזהו, אתה לא יכול להחדיר לשם סיכה. וזה מעצבן.
הדיון שם ממשיך גם אחרי הדברים האלה, אז אם זה מעניין אתכם, אני ממליץ בחום להקשיב לשידור המלא ולהנות גם משירי האלבום השני של קוואמי וכמה מהבחירות המוסיקליות שלו.
כתיבת תגובה