נדמה לי שבשנים האחרונות הטלוויזיה האמריקאית מזניחה את תחום הקומדיה. פעם היו קוראים לזה סיטקום, והסדרות היו מצולמות באולפן מול קהל ובחלקן היה laugh-track. אבל הסוג הזה של הקומדיות הפך כבר ללא-רלוונטי, ובשנים האחרונות צמח ז'אנר חדש של סדרות קומיות שמתנהגות כמו סדרות דרמה, מצולמות במצלמה אחת ומשאירות מאחור את הצחוקים (המפוברקים או לא) של הקהל. הוותיקה בהן היא Scrubs שגם הוכיחה שסדרה קומית יכולה לספק רגעים מרגשים יותר משאפשר לראות בהרבה סדרות דרמה גרועות. וכשהרגעים האלה מגיעים תחת מעטה קומי, כשהצופה רגיל למטח של בדיחות מהירות ברצף, אז האפקט שלהם גם חזק יותר. לצערי, סקראבס כבר עברה את השיא שלה וכאדם שמחפש ריגושים חדשים כל הזמן, נדלקתי על שתי סדרות חדשות יותר שעושות את חווית הצפייה שלי למהנה ומרגשת. אני לא הולך לגלות לאף אחד את אמריקה, כי אלה גם שתיים מהסדרות המצליחות ביותר שם בשנתיים האחרונות:
My Name Is Earl
זה די נדיר ששחקן קולנוע עסוק מחליט לפנות לעצמו את היומן כדי לצלם במשך 6 חודשים בשנה סדרת טלוויזיה. אחת הסיבות הידועות לכך ששחקנים רוצים שיכירו ביכולתם לשחק מגוון של דמויות ולכן חוששים שבעקבות תפקיד טלוויזיוני קבוע הם יתקעו בתוך typecast. אז קיפר סת'רלנד עשה את זה והצליח לעורר את הקריירה המפרפרת שלו, כי אם לומר את האמת, התפקידים שלו עד אז לא ממש נתנו לו אוסקר או דולרים. המקרה של ג'ייסון לי קצת שונה כי הוא כבר ידוע ומוכר, בעיקר בזכות תפקידי משנה בקולנוע, וכשמובטח לך תפקיד בכל סרט שקווין סמית' יביים ב-50 השנים הבאות, המצב שלך לא כ"כ רע. אז במקרה הזה, אפשר לשבח אותו על כך שהוא יודע לבחור את התפקידים שלו כמו שצריך [ואחרי שכתבתי את המשפט הזה קראתי בוויקיפדיה שהוא וויתר פעמיים (!) על התפקיד לפני שהסכים לקרוא את התסריט של פרק הפיילוט. הוא הסכים לבסוף רק אחרי שפגש את יוצר הסדרה]. כל שחקן שיוותר על תפקיד בסדרה הזאת הוא אידיוט, כי כמו בכל סדרה טובה, הכל מתחיל בתסריט. להצלחה של "קוראים לי ארל" אחראי איש בשם גרג גרסייה, שהרזומה שלו מוגבל בינתיים רק למפיק בסיטקום שמעולם לא ראיתי בשם Yes, Dear ותפקיד כלשהוא בפאמילי גאי שזה בהחלט לא רע. את התפקיד של ארל הוא ביסס על אבא שלו שקוראים לו ארל, וגם הוא התחתן עם אישה שהייתה בהריון ואח"כ ילדה ילד שחור, בדיוק כמו ג'וי בסדרה. עם אבא כזה, מי לא יהפוך את החיים שלו לסיטקום מצליח? אז כרגיל, הסיבה העיקרית לכך שאני אוהב את הסדרה היא הסיפורים שמוצגים בה והדמויות שמככבות בהן. אחרי תבנית שנבנתה בקפידה בפרק הראשון, מצליחים התסריטאים לספר סיפור חדש ומפתיע בכל שבוע בלי לחזור על אותם השטיקים ובלי לשעמם, ונותנים לשחקנים הנהדרים (חוץ מג'ייסון לי מככבים ג'יימי פרסלי ואית'ן סופלי שגונב לכולם את ההצגה) אינספור דרכים להשתטות אבל גם את היכולת לרגש. יש כאן גם טריקים תסריטאיים שאני תמיד אוהב, שבונים מכל פרקי הסדרה סיפור אחד ארוך, עם התייחסויות לדמויות ואירועים שכיכבו בפרקים קודמים, מה שנותן את התחושה שיש עולם אמיתי מאחורי הסדרה הזאת. וכידוע, אני אוהב את הפרטים הקטנים. וכשהם משקיעים עד כדי כך בקטע באורך 13 דקות שהופק כתוספת לדיוידי, לא נותר לי אלא להשתחוות ולקרוא – i'm not worthy!
The Office
הסיבה העיקרית לאהבה הגדולה שלי לגירסה האמריקאית של "המשרד" (שגם מתנוססת עכשיו בראש הבלוג) קשורה לשינוי שעבר בסדרה מאז הפרק הראשון ועד העונה השלישית, שמשודרת עכשיו בארה"ב. למרות שנהניתי כבר מההתחלה, לא יכולתי להתעלם מתחושה של אי-נעימות שמלווה את כל הסיטואציות המביכות שמייקל (הבוס, בגילומו של סטיב קארל) מכניס את עצמו אליהן. ולכן המשכתי לצפות בסדרה בזהירות מסויימת, מנסה לקחת מרחק ולא לתת לציניות להשתלט עלי. במהלך העונה השנייה, שהיא העונה המלאה הראשונה של הסדרה, חלה התפתחות שהתבטאה בכך שמרכז העניינים עבר ממייקל והתנהגות הבלתי-אפשרית שלו לסיפור האהבה הבלתי-ממומש בין ג'ים לפאם. כמו רוס ורייצ'ל, דיוויד ומאדי (מ"בלשים בלילה") או מאלדר וסקאלי, גם כאן המוטיב של מתח-מיני-שלא-מוביל-לשום-מקום מספק הרבה חומר דרמטי. וכך, בעצם, התגלה כוחה האמיתי של הסדרה שבהתחלה נראה שהיא שואבת יותר מסדרות כמו "תרגיע" ו"לארי סאנדרס". הרגע שבו הלב שלי קיבל את הבום היה בסצינת הסיום של העונה השנייה. וזה די ברור שיש לי משהו עם הקטע הזה של אהבה לא ממומשת. וחוץ מזה, מסתבר שגם הוד רוממותו ג'וס ווידון מסכים איתי, ברשימת 25 הדמויות הטלוויזיוניות האהובות עליו בכל הזמנים:
14) The american Office is another throw-a-stone, but I'm giving it up for Jim, ’cause I've watched that scene between him and Pam in the season 2 finale like 17 times and his readings are smooth like booze. Also, he's the person in that scene who's not married to James Gunn, so I can rant and nobody gets freaked. (I fear James as I fear few things.)
כתיבת תגובה