קליפארט: בחזרה לרטרו

הפעם במדורנו – שלושה קליפים שחוזרים אחורה. אבל זה לא סתם רטרו, זהו רטרו רפלקסיבי, ארס-פואטי. כלומר, הוא לא מנסה לשחזר תקופה אלא יצירות ויזואליות שנעשו בתקופה אחרת. אם עדיין לא הבנתם מה אני רוצה מהחיים שלכם, תחשבו על טרנטינו. עכשיו בטוח הבנתם. אתם גם בטח זוכרים את הקליפ הזה של וויזר שביים ספייק ג'ונז. ג'ונז עשה דבר מחוכם, הוא יצר בשנות התשעים קליפ נוסטלגי לסדרה שנוצרה בשנות השבעים כמכתב אהבה נוסטלגי לשנות החמישים. הרבה רמות של מטא. ומכיוון שהכל זה רמיקס, זה לא אמור להפתיע אותנו שאמנים ממשיכים להצדיע לסרטים וסדרות שהשפיעו עליהם. מה שנחמד בדוגמאות שתראו מיד הוא שבפורמט המתומצת של הוידאו קליפ, השימוש בהומאז' הוא כמעט תמיד קומי, מה שהופך את הקליפים האלה לכיפיים ממש. מיד מתחילים – בתחתית הפוסט תמצאו דוגמאות נוספות ועדכניות יותר.
הקליפ הראשון מזכיר מאוד את מה שוויזר וג'ונז עשו, כי שוב מדובר בהומאז' לסיטקום, הפעם כזה שנוצר בשנות השמונים – בנות הזהב. לא שמעתי על הלהקה האמריקאית Pistol Youth מעבר לקליפ הזה, אבל השיר הזה מאוד מלודי וכייפי (וגם מזכיר קצת את וויזר) והקליפ המשעשע הזה הולם אותו לאללה.

בניגוד לקליפ הקודם שבו לא ניסו להסתיר את ההדבקה (מה שלא היה עובד גם אם היו מנסים), בקליפ הבא עשו עבודה כל כך טובה שבפעם הראשונה שראיתי אותו, לא קלטתי בכלל שזו הדבקה. השיר המגניב שייך להרכב אלקטרופופ מאיטליה בשם Amari.

ואילו בקליפ לרמיקס הזה שביים קית' סקופילד (שעבד גם עם כרומאו, קאט קופי ואחרים), בחרו לצאת מנקודת פתיחה פחות ספציפית. הם המציאו סרט אייטיז גנרי שנגמר כמו כל סרט פעולה שהוא גם קומדיה רומנטית ואז שאלו את השאלה: מה קורה אם התמונה לא מחשיכה בזמן שרצים הקרדיטים? מה יקרה אם נמשיך ללוות את הגיבור גם אחרי שהסרט נגמר? ואם בקליפים הקודמים השתמשו בטכנולוגיה כדי לגרום לשחזור להראות אותנטי (ברוב המקרים), בקליפ הזה אין שימוש בחומרי ארכיון אבל כן הכניסו כמה טריקים, בשביל התחביבים.

הקליפים האלה הם כבר לא הכי חדשים ובתקופה האחרונה אני מרגיש שיש אינפלציה קלה בז'אנר הזה. לא תמיד זה עובד, אבל עצם הבחירה בפורמט הזה מעניינת אותי, אז אני ממשיך לעקוב. הנה קליפ שבויים כפרודיה על קלטות וידאו פרסומיות זולות משנות השמונים (וגם בתשעים היו כמה כאלה); קליפ שכולו מחווה לסרטים של האייטיז (השקיעו הפעם ואין קטעי ארכיון, אבל השיר לא משהו וגם הקליפ לא מספיק מעניין); והקטע שאיתו נסיים הוא מיש-מש מופרע של הומאז'ים, רובם קשורים לעיצוב ואופנה, שוב מהאייטיז. האחרון הוא דווקא לא קליפ לשיר אלא מעין פרסומת ארוכה ומושקעת במיוחד, אבל דווקא הוא מצא חן בעיניי יותר. מכירים עוד קליפים כאלה? שתפו אותי בתגובות.


Posted

in

by

Tags:

Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *