קליפארט: מצוירים בסיבוב

קליפארט הוא מדור הקליפים של הקונכיה. הפעם נדבר על אנימציה, ובהזדמנות חגיגית זו אספר לכם על Animation Selection – מעין בלוג לענייני אנימציה, או ליתר דיוק לעניינים שמעניינים אותי בתחום הזה (כמו סדרות אנימציה למבוגרים, סרטים של פיקסאר וגם וידאו קליפים). הבלוג הזה, לשם שינוי, יושב בפייסבוק, אז אתם מוזמנים להיכנס, להקליק על הלייק ולקבל את העדכונים ישירות לפיד.

האנימציה משולבת בתחום הקליפים כבר יותר משלושה עשורים, בערך מאז שנולד הוידאו קליפ המודרני. שלוש הדוגמאות הראשונות שקופצות לי לראש משנות ה-80 הן של שלושת הקליפים הכי ידועים שהשתמשו באנימציה בעשור ההוא: הקליפ ל"כסף לחינם" של דייר סטרייטס היה אחד מהקליפים הראשונים שהציגו דמויות שנוצרו באמצעות מחשב; ביצירת הקליפ ל"סלדג'האמר" של פיטר גבריאל השתתפו אנשי אארדמן ("וולאס וגרומיט") והשימוש ההמצאתי שלהם בסטופ-מושן קנה להם לא פחות מ-9 פרסי MTV ב-1987; וכמובן א-הא ששילבו רוטוסקופיה ולייב-אקשן בקליפ ששבה את ליבם של מיליונים עם "Take On Me". אנימציה מתאימה לפורמט הוידאו קליפ המוסיקלי כמו כפפה ליד. הוידאו קליפ הגיע לעולם כיצור מוזר שבתחילת הדרך אף אחד לא ידע מה לעשות איתו: סרטון באורך 4 דקות שאמור לתת ביטוי ויזואלי למוסיקה בלי דיאלוג, כמעט כל דבר שקורה בוידאו קליפים נועד להיות סוריאליסטי מעצם הגדרתם. מכיוון שאנימציה מפיחה חיים בדמויות מצוירות ובחפצים דוממים, גם בבסיסה נמצא גרעין סוריאליסטי, כך שהחיבור ביניהם נוצר בצורה הרמונית למדי. למי שמעוניין להתעמק, הנה מאמר אקדמי מעניין על תולדותיו של החיבור בין אנימציה והוידאו קליפ.
בשנים האחרונות אני מגלה שיותר ויותר אמנים בוחרים ליצור קליפי אנימציה לשירים שלהם, בעיקר כאלה שלא מעוניינים להופיע בקליפים. חלק לא מבוטל מהיוצרים הולכים לכיוונים אפלים וקיצוניים, כמו למשל הקליפ לאמן הצרפתי Flairs שפרסמתי כאן לפני כמעט שנתיים. נחזור לקליפ הזה ממש עוד רגע – הנה כמה דוגמאות מהשנה החולפת לפלאות שיוצרי האנימציה ממשיכים לחולל בתחום. שני דברים המשותפים לכל אלה הם אנימציה דו-מימדית ואווירה פסיכדלית.
הראשון הוא זרם תודעה פסיכדלי ומענג שמגיע מהבמאי דייוויד ווילסון, במאי פרסומות וקליפים שעבד בין השאר גם עם מטרונומי ודייוויד גואטה. את הקליפ הזה, להרכב האירי The Japanese Popstars (בשיתוף פעולה עם גרין וולווט), יצרו ווילסון והצוות שאסף לצורך העניין בתקופה של 20 ימים בלבד, זמן קצר מאוד (לאנימציה). אחד האנימטורים שהצליח להשיג למרות שיצא כבר לפנסיה הוא אמן ותיק שעבד על קלאסיקות כמו "החומה" של פינק פלויד ו"צוללת צהובה" – מלקולם דרייפר. אחרי הצפייה בקליפ, כדאי להיכנס לסרטון הזה שבו ווילסון מספר על תהליך העבודה ומראה כמה מהסקיצות שהובילו לתוצאה הסופית. [ואיך שכחתי שהגעתי לקליפ הזה בזכות טל טבקמן?]

כמו באמנויות אחרות, למרות ההתקדמות הטכנולוגית הרבה בשנים האחרונות, יש יוצרים שמעדיפים לחזור למקורות. פעם היו עושים כמעט הכל ככה, את סרטי הקולנוע, סדרות הטלוויזיה, הסרטונים החינוכיים… בלועזית קוראים לזה hand drawn או traditional animation ואצלנו זו ההגדרה הקלאסית של "מצוירים". בערך 1850 דפים צוירו עבור הקליפ במשך חודשיים (חלק מהם אפשר לראות בבלוגם של האמנים). התוצאה יפהפייה.

בשנה שעברה יצא אלבומו השלישי של Gotye, אמן אוסטרלי שהדואט שלו עם קימברה (מתוך אותו אלבום) הפך במפתיע ללהיט ממש לפני שבוע. גוטייה הוא מוסיקאי מהסוג שאני אוהב, זה שחלוקה לז'אנרים לא ממש מעניינת אותו והוא פשוט עושה את מה שהוא אוהב ונשמע לו יפה. הוא גם אוהב לחבר בין ישן וחדש, כשדוגמה יפה לעניין הזה הוא השיר State of the Art, שאת הקליפ שלו יצר אולפן קטן בשם Rubber House. גוטייה כתב את השיר על אורגן ישן שהוא קיבל מתנה מהחברים שלו ומיד הפך להיות כלי הנגינה האהוב עליו. האנימטורים קיבלו הנחיה אחת: ליצור ביטוי ויזואלי לאווירה שמשרה האורגן החשמלי שהיה בשימוש נרחב בשנות ה-70 וה-80. התוצאה מרשימה ונראית נהדר, כמו סרטון עתידני שנעשה בעבר. אני ממליץ בחום לבדוק גם את הסרטון המיוחד שמלווה את עשיית האלבום, שחלק נרחב בו מוקדש לשיר הזה.

אנו חוזרים עכשיו ל-Flairs, האמן שלפני שנתיים עשה את את המוסיקה לקליפ המופרע והנפלא Truckers Delight. הקליפ החדש, Sexy Fingers, הוא לא באמת קליפ אלא מעין תשדיר שירות, שנוצר עבור אירגון צרפתי בשם AIDES, שנועד להעלות מודעות למחלת האיידס ולעודד אנשים להיבדק. מה שיוצא דופן כאן הוא הגישה שלהם, שיש בה הומור וגם תעוזה (ויש מי שיגיד – חוצפה). ראיתי שבכמה מקומות מגדירים את זה כ-NSFW אבל אף פעם לא הבנתי איך אפשר להגדיר כך קליפים מצוירים. בכל מקרה, אם נהניתם, גשו לאתר שנבנה סביב הסרטון הזה והוא יאפשר לכם לשחק עם ה"צעצועים" האלה בעצמכם.

לסיום, קליפ חדש יחסית מהאיש שיצר את הקליפ של Truckers Delight, ג'רמי פרין (בלינק: עבודות נוספות שלו). הוא בחר בסגנון אחר הפעם, אנימה, לטובת שיר של ההרכב DyE, שמגיע מלייבל האלקטרו טייגרסושי. אי אפשר ממש לספר על הקליפ בלי להרוס אותו, אבל כדאי לציין שגם הוא מוגדר כ-NSFW. אני בכל זאת רוצה להגיד שהוא מוצלח בעיניי כי הוא מפתיע ומכיוון שהוא מותח את הגבולות בצורה יצירתית למדי. או במילים אחרות: זה מצויר, אבל זה ממש לא לילדים. עד הפעם הבאה!

1 thought on “קליפארט: מצוירים בסיבוב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *