אולי לא תאמינו לי שזה צירוף מקרים, אבל רק לפני שעתיים בערך גיליתי שממש היום, לפני שנה, העליתי את "קליפארט 2010" שהיה אמור להשיק מחדש את המדור הזה. מאז תכננתי להמשיך לפרסם פוסטים בקצב קבוע, אספתי קליפים בכל מיני נושאים, אך אבוי! אני זז ממש לאט. אז הנה הפוסט השני, שנה אחרי.
אחד הנושאים שמעניין אותי לעסוק בהם כאן הוא הפלטפורמה שבה מוצגים וידאו-קליפים מוסיקליים בימינו. המעבר הדרסטי משהו מערוצי השידור ההמוניים בטלוויזיה, לערוצים המאוד מפולחים באינטרנט, לא היה מובן מאליו בשנות ה-80 שהיו שנות ילדותו של הוידאו-קליפ (וגם שלי) ובשנות ה-90, שהיו תור הזהב שלו. האינטרנט היה אז דבר שהיו מעטים שרק חלמו עליו, וגם אחרי שהגיע לבתים באזור שנת 1995, המהירות הייתה איטית מידי ולא המציאו עדיין פורמטים שיכווצו את הסרטונים בצורה שתהפוך את הוידאו לדבר שנצפה לראות על מסך המחשב. באותן שנים, הטלוויזיה קבעה מה נראה, כמה ומתי בדיוק, ובראש הפירמידה היו MTV בעלי המונופול הבלתי מעורער. כמו ברדיו, האמנים הגדולים הם שנתנו את הטון ברוב שעות היממה, ובלילה נתנו גם חשיפה לאמנים ולהקות מהשוליים בתכניות כמו Alternative Nation ו-120 דקות (שחוזרת בקרוב לערוץ האמריקאי). בתכניות האלה, שהוקרנו בשעות מאוחרות, היה אפשר לראות גם קליפים שהעשייה שלהם אתגרה את התעשייה, בהתאם למוסיקה שלצליליה הם נעשו. בחלק מהמקרים MTV אישרה להציג קליפ מסוים רק בשעות הלילה, והיו גם כאלה שהיא אסרה לחלוטין על שידורם. מדובר היה בקליפים שהציגו תמונות "שלא הסתדרו עם הפריים טיים" לעתים מכיוון שהציגו אקטים מיניים, לעתים כי הציגו אלימות. נושאים כאלה היו גם בקליפים שהותרו לשידור, אך הבוטות הייתה הדבר שהפריע לקברניטי MTV. וכך נוצר ז'אנר שאינו באמת ז'אנר, אלא טאג שדור היוטיוב נתן לו את השם Not Safe For Work או בקיצור – NSFW. פעם היו קוראים לזה פשוט Banned.
מעניין לציין בהקשר הזה ששניים מהקליפים הראשונים שעשו בלאגן בארה"ב שייכים דווקא לשני הסופרסטארים הגדולים של שנות ה-80 וה-90: מייקל ג'קסון ומדונה. Justify My Love, שיצא בסוף 1990 נאסר לשידור ב-MTV כי היה מיני מידי עבורם, ובהמשך יצא כסינגל-על-קלטת-וידאו שמכר לא מעט עותקים. Black or White שיצא ב-91' עורר סערה בגלל סצינת הסיום שלו, שכללה את אחיזת המפשעה המפורסמת ואת מייקל מנפץ חלונות והורס מכונית. הקליפ של ג'קסון נערך כדי להרגיע את הסערה, והגרסה המצונזרת שלו היא זו שמוקרנת עד היום. הקליפ של מדונה עדיין משודר בעיקר בשעות הלילה המאוחרות. הסערות שעוררו שני הקליפים האלה תרמו לא מעט פרסום חינם לשני כוכבי הענק, אבל קשה להגיד שזה טרנד שתפס בקרב האמנים שפועלים בלב המיינסטרים. רוב קליפי הנספ"ו נעשים דווקא על ידי אמנים שפועלים בשוליים. בעבר, מעטים היו צופים באותם קליפים, בין השאר על גבי קלטות וידאו שהופצו בין המעריצים. היום, המצב שונה לחלוטין וכל וידאו יכול להיות משוגר למיליונים תוך רגע, אם רק יפורסם במקום הנכון. יש לי חיבה מיוחדת לקליפי נספ"ו שנובעת, בין השאר, מתוך סקרנות לגבי הגבולות שהיוצרים רוצים למתוח בתוך המדיום הזה, שחוקיו די ברורים בדרך כלל.
יש לי הרגשה שאמנים שבוחרים בקליפ שמציג תמונות "אסורות" או "מסוכנות" בימים אלה עושים זאת משתי סיבות עיקריות: הראשונה – כי הם חושבים לעצמם שמאחר שבכל מקרה לא יקרינו את הקליפ בטלוויזיה, הם יכולים לעשות מה שבא להם בלי צנזורה. והשנייה – כי הם מקווים שהתמונות הבעייתיות יעשו קצת רעש, ואולי יתרמו קצת לפרסום של אותם אמנים. אתם מוזמנים לצפות בשלוש דוגמאות מהשנתיים האחרונות ולחוות את דעתכם. הקליפים האלה מציגים שלושה כיוונים שונים שבהם מוצג עירום נשי. הוידאו של אלקטריק 6 הלך על הומור קיצוני, גרוטסקי ומאוד צבעוני. הוידאו של הקלקסונז (שהוא גם האהוב עלי מתוכם) הוא מעין פרודיה מעוותת על פורנו, ששואב את השראתו מסרט אימה ישן בשם Society. ואילו הוידאו של סטארז, החדש ברשימה, הוא מעין דרמה אווירתית, שתואמת לפסטורליות של הלהקה המבצעת אותו. וכן, נראה לי שמתחשק לי גם לעשות קליפ כזה יום אחד.
Electric Six: Body Shot
Directed by Nabil Elderkin
2009
Klaxons: Twin Flames
Directed by Saam @ Partizan
Post-production by BlindPig and Absolute
2010
Stars: Changes
Directed by Jaron Albertin
Producer: Shannon Brand
2011
http://vimeo.com/21978221
כתיבת תגובה