עקרות בית נפלאות

לאחרונה סיימתי לצפות בעונות הראשונות של שתי הסדרות הכי מדוברות בשנה האחרונה בארה"ב: Desperate Housewives ("עקרות בית נואשות") ו- Lost ("אבודים"). האחת היא סדרת דרמה קומית שעוסקת בקורותיהן של ארבע נשים שחיות באותו רחוב אחרי שמי שהיתה החברה החמישית שלהן מתאבדת בפתאומיות; השניה היא מין דרמה (מתח? הרפתקאות? פעולה?) שמספרת את סיפורם של ניצולים מהתרסקות מטוס על אי בודד ורחוק מכל ציוויליזציה. למרות שהן שונות מאוד בסגנונן ובאיכותן, יש לשתי הסדרות דבר אחד משותף (לפחות): שתיהן נותנות דגש על חשיפה של סודות. במקום הזה אציין שאני לא מתכוון לספיילר אף אחת מהסדרות לטובת אלה מכם שמתכוונים לצפות בהן בעתיד. רק אסביר למה אני מעדיף את האחת על רעותה, ואזיין את השכל עוד קצת.
בקצרה: "עקרות" יותר טובה מ"אבודים". הרבה יותר טובה, לדעתי. הרגשתי את זה לאורך כל העונה וקיבלתי את האישור לכך עכשיו, אחרי הצפייה בפרק האחרון של "עקרות" (את "אבודים" סיימתי לפני מספר שבועות). היא יותר טובה כי היא בנויה טוב יותר, היא כתובה ומבויימת טוב יותר, והיא כנראה היתה מתוכננת טוב יותר – שזה הדבר שהכי חשוב לי. פה אנחנו מגיעים לעוד משהו שמשותף לשתי הסדרות: ניכר בהן שהן מתוכננות מראש, לפחות למשך העונה הראשונה. בשתיהן היו סיפורים מתמשכים לכל אחת מהדמויות, אבל בניגוד לסדרות דרמה אחרות, כאן זה ממש הרגיש כמו יחידה אחת, כשמקבלים רמזים לדברים שיקרו, כשנשאלות שאלות כי דמויות כאלה ואחרות מתנהגות בצורה לא-ברורה… כי זה פשוט מרגיש מתוכנן ואני פשוט אוהב את זה. הבנתי שאני אוהב את זה כשצפיתי ב"בבילון 5" לפני עשר שנים, ואני די מחפש את העניין הזה מאז, מחפש חלקי פאזל שיתחברו לי, סדרות שכתובות כמו ספרים. זה לא קורה הרבה. זה נדיר כי זה דורש השקעה ומחשבה לטווח ארוך מצד היוצרים, שחושבים בד"כ רק כמה פרקים קדימה, מרוכזים בעתיד הקרוב. אני אוהב את התכנון הזה, וב"עקרות" הוא נעשה הרבה יותר טוב,למרות שגם ל"אבודים" היו הרגעים שלה. ל"אבודים" יש קצב אחר, הדינמיקה שלה שונה באופן טבעי, והאופי הסוחף שלה, עם המתח שגורם לצופים לדעת כל הזמן מה יקרה בפרק הבא, גרם לפופולריות הגדולה שלה, בדומה ל-"24". זה המקום לספר שהלקוחות בטאואר מחפשים עכשיו 2 סדרות בדיוידי: העונה הרביעית של "24" והעונה הראשונה של "אבודים". הן עובדות על טריק דומה באיזה מקום, הטריק של קליף-האנגר בכל סוף פרק, כך שמי שיש לו את היכולת והסבלנות יוכל פשוט לשבת ולראות את כל העונה ברצף (דבר שהוכיח את עצמו עם צאת הדיוידי של העונה הראשונה של "24"). אני יודע להעריך את הטריק, אבל הוא לא מעניין אותי ואני לא חושב שזה מה שהופך את סדרה מסויימת לטובה, זה מבחינתי משהו "זול" כדי לקנות צופים. ולכן אני אוהב יותר את "עקרות" ולא מופתע מזה שלא מחפשים אותה בחנות. גם ב"עקרות" היה מתח אבל הוא היה עשוי בצורה אלגנטית ולא בוטה כמו ב"אבודים". לא היה קליף-האנגר בכל פרק. במקומו היה מין סיכום ביניים, שבו בזמן שהקריינית אמרה את מילות פרידה שלה, ראינו את הדמויות כשהן לבדן ומהרהרות על מה שקרה להן בפרק. את זה אהבתי מאוד. ובכל מקרה, אני חושב שקליף-האנגר צריך להיות רק בסוף עונה, אחרת זה סתם מעייף ומוציא מזה את הטעם. זאת הסיבה שסוף העונה ב"אבודים" היה תפל ומאכזב אחרי בנייה של המון ציפיות (איפה התשובות, איפה?) ולעומת זאת ה"עקרות" הביאו אותה בסוף משובח, שנתן את התשובה לתעלומה הגדולה של העונה (ואולי גם של הסדרה, לא ממש ברור איך היא תמשיך מכאן) אך גם ידע לשים מספיק סימני שאלה לגבי מה שעתיד לקרות. אז אם אתם מחפשים ריגוש קליל יותר (אך איכותי) לכו על "אבודים" ואם אתם פלצנים כמוני השקיעו ב"עקרות" כי הן תתן לכן את הדבר האמיתי – שהוא, מבחינתי, סדרה טובה באמת.
***
***
לקראת סוף השבוע הבא יעלה (כנראה, סוף-סוף) האתר החדש של אינפקציה. אתמול קראתי בפעם הראשונה את גולת הכותרת של האתר, לדעתי – הביוגרפיה החדשה של הלהקה, שזה משהו שאני כבר הרבה זמן רוצה לכתוב בעצמי, אבל בסופו של דבר עשה את זה איש מוכשר יותר – ארז. הביוגרפיה היחידה שהיתה קיימת עד היום היא זו שכתובה במומה והיא בעיקר חסרה מידי, לא מדוייקת ולא ראויה ללהקה הזאת. בשבועות האחרונים ארז ראיין את כל חברי הלהקה בעבר ובהווה, כמו גם אנשים נוספים שקשורים ליצירה של אינפקציה לאורך השנים. הראיונות נעשו כדי לכתוב את הביוגרפיה של הלהקה כמו גם ביוגרפיות אישיות לכל אחד מחברי הלהקה ולחברים הנוספים, מה שמבטיח הרבה זמן קריאה למתעניינים. אני מאוד נהניתי לקרוא, ובאווירת הפלצנות שאופפת אותי אני גם חושב שמה שארז עשה כאן זו שליחות, כי הוא עשה את מה שאף אחד אחר לא עשה עדיין והיה צריך להיעשות.
***
***
אם יצא לכם, תקראו את המאמר "רמשטיין ושובו של הזעם הטבטוני" מאת קלייר ברלינסקי. המאמר מופיע בכתב העת "תכלת" מס' 21 שנמכר עכשיו בכל מיני חנויות (וגם בטאואר ב-25 ש"ח). הכותבת ניתחה טקסטים, קליפים, ועטיפות דיסקים של הלהקה כדי לנסות ולהבין, האם יש אמת בהאשמות שחברי הלהקה נאצים. אך יותר מכך, היא שואלת מהם המסרים שמועברים במוסיקה שלהם ומה הפופולריות הגדולה שלה בגרמניה אומרת על עתיד אירופה. היא גם נפגשה עם הלהקה וראיינה אותם יותר מפעם אחת, מה שגורם לי להעריך את עבודתה עוד יותר. זהו מאמר מרתק, ובעיקר אהבתי את הרעיון של ניתוח אקדמי של להקת פופ.