הכל מזכיר לי

לפני כמה פוסטים הבטחתי (לא יודעת למי, אבל הבטחתי) לפרסם את הערך "צמחונאצי" שהעליתי בדורבנות וכך להסביר מה הוא. אז ראשית, הנני לקיים בזאת את הבטחתי: הנה.

שנית, אני מרגישה צורך (לא יודעת למה, אבל צורך) להסביר בהקשר הזה את עמדתי בנוגע לצמחונות, מה גרם לי לנסות אותה ולמה אני היום חצימחונית (ולא מתביישת בזה). אולי זה בהשראת הטור האחרון של תמי ניניו בוואלה שקראתי היום.

אני יכולה למנות שלושה גורמים עיקריים שדחפו אותי להתעניין יותר בנושא התנהגות האדם כלפי בעלי החיים ופקחו את עיני: ילדוּת, שותפוׁת לדירה, ודון פרינס-יוז.
-

אם נתחיל מההתחלה,

אני חושבת שלא קשה לפתח רגישות לסבל של ילדים, אנשים בוגרים ויצורים חסרי יכולת התגוננות שפוגעים בהם. מספיק לחוות פגיעוּת מסויימת בתור בעלת החיים שהינך, ובהנתן שאינך בעלת נטיות אנטי-סוציאליות, תזהי אותה גם אצל בעלי חיים אחרים.

אבל, תמיד הייתי אוכלת בשר. גדלתי על זה ובמשפחה כינו אותי טורפת. פחות בשר בקר (המשפחה שלי לא מחובבי הסטייקים), אבל הרבה עוף ובכלל, מבלי לבחול בשום חיה. הטעם השתרש והפך לחלק בלתי נפרד מהתפריט. את המחשבה על הדרך שעובר בעל החיים עד שמגיע לצלחת שלי העדפתי תמיד להדחיק. לא לראות, לא לשמוע- אם אדע, עדיין אתאווה לטעם המוכר אך הפעם תהינה לי נקיפות מצפון. כך גדלים רובנו, אני מאמינה.

אני קושרת את עלית המודעות שלי לסבל של בעלי חיים בכלל, שהובילה לרצון להפסיק לתרום לתעשית הסבל של הבשר, לספר "שירת הגורילות" מאת דון פרינס-יוז.

לפני כשנה וחצי קיבלתי את הספר הזה מאמא של ילד אוטיסט שעבדתי איתו. [במאמר מוסגר - כשאני כותבת "אוטיסט", אני מדברת על מישהו שנמצא על מה שמכונה "הספקטרום האוטיסטי" ולאו דווקא על הילד המתנדנד-הלא-מתקשר מהדימויים הנפוצים, או על איש הגשם. אבל זה עניין לפוסט אחר.]

מעבר לסיפור המרתק והמרגש על החיים כאשה אוטיסטית, שנולדה לתוך סביבה שלא הבינה ולא ידעה איך לעזור לה; על ההתמודדות וההתגברות; ועל צמיחתה לכדי אדם ממומש מקצועית ומשפחתית -

אני חושבת שפרינס-יוז כתבה את הספר בעיקר כדי לעורר מודעות למושאי אהבתה העיקריים, פרימטים בכלל והגורילות בפרט. כמובן, דרך אהבה זו היא מבקשת להעיר את הקוראים גם לחמלה אנושית כללית; להכרה בשבריריות של כדור הארץ ותושביו ובודאי, ליחס מכיל ומועיל יותר כלפי אנשים אוטיסטיים. אבל מה שאני לקחתי מהספר הוא בעיקר מודעות לקופים, מצחיק ככל שזה ישמע. כשסיימתי לקרוא, צורת החשיבה שלי על היצורים הללו לא יכלה ולא רצתה להשאר רדומה ואדישה כבעבר.

אני מביאה את השיר הבא מתוך הספר, רק כדי לתת מושג על הרגישות ודקות הראיה של האשה הזו:

עפרנו מתערבל ברחיפתן הנמוכה של השנים החולפות,

ומשתקע בחלומותינו כשהרוח הקלה מתעכבת כאן,

והוא עולה בזרם חיים חדש,

מתאבך בעננים מאחורי עיניך.

-
ואתה באת אלי ערב אחד כשעמדתי בחצי הלילה,

ביד אחת הושטת אור,

וביד השנייה לקחת ממני דם ושושנים,

מתנה שנתתי כדי לראות את חלומותיך האדומים,

-
כך עמדנו בסוף היום,

בארגמן השקיעה,

ארגמן המרדף,

ארגמן חיינו,

הולכים ושבים כמו השמש.

כמה שבועות לפני שקראתי את הספר, גררה אותי השותפה שלי לדירה לשעבר לדיון ציבורי בנושא חוות מזור- אותה חווה ש"מיבאת" קופים ממאוריציוס, מרבה אותם ומוכרת אותם לניסויים במכוני מחקר.

באותו דיון צרמו לי שני דברים: 1. ההתנהגות הרגשנית והקולנית של חלק מפעילי זכויות בעלי החיים, אשר הקנתה לכל הדיון אופי בכייני וילדותי ולדעתי פגמה במטרה להציג טיעונים שקולים המדברים אל שכלו של מי שקיוו לשכנע; ו- 2. המשפט המסכם של השר שנכח בדיון, משפט שהסגיר את העובדה שהלז הגיע עם עמדה מוכנה ולא באמת פתח את הראש למה שניסו להגיד לו: "מבחינתי, אם זה מציל חיי אדם, זה מה שחשוב" או משהו כזה. משפט שביטא התעלמות מוחלטת משני טיעוני הנגד העיקריים: א. ניסויים בקופים לא באמת מצילים חיי אדם ו- ב. חיי אדם הם לא מעל זכותם של הקופים לחיים טבעיים ונטולי התעללות.

זמן קצר אחר כך, היה לי ויכוח עם מישהי (שעובדת במכון ויצמן) בנוגע לניסויים בקופים. הבעתי עמדה של התנגדות, אך נותרתי לא נחרצת כאשר היא שאלה: "אם היו מפתחים תרופה שיכולה להציל חיים של המוני בני אדם מעתה ועד עולם, ובשביל זה אלף קופים נאלצו לסבול, עדיין היית נשארת בהתנגדותך"?

לאחר שקראתי את הספר, שגרם לי להזדהות, להתרגש ולבכות כל כך הרבה פעמים, לא נותרה אצלי שאלה בעניין הזה. הצטערתי על הססנותי באותו ויכוח. הצטערתי שלא עניתי "כן" פשוט ופסקני. כן, גם אז הייתי מתנגדת. התמלאתי הכרה צלולה ובלתי ספקנית: הקופים הם אנחנו. הם אנושיים, מרגישים, חושבים, אוהבים, חשים, יודעים, מתקשרים, משחקים, צוחקים, מחבקים, מטפחים זה את זה, רבים זה עם זה, מתאבלים, מקיימים טקסים, בונים, משתמשים בכלים. מאותו רגע ואילך, כמו אחרי הארה, פשוט ידעתי שלעולם לא אוכל עוד לראות ניסויים בקופים רק, או גם, כ"ניסויים". הם חדלו להיות ניסויים רפואיים עבורי והתחילו להיות פשוט אכזריות. לא, המדענים שעושים את זה לא רוצים להתאכזר אליהם (קראתי גם איזו כתבה בהארץ על מדען שמשקה את קופיו מיץ פטל). באמת שלא; הם פשוט אטומים. קהי חושים. כל החיים לימדו אותם שהקוף הזה הוא מושא מחקר ולא יצור חש ונבון, והם לימדו עצמם להתייחס אליהם כך; כשם שרובנו לא חושבים על הפרות והתרנגולות שאנו לועסים כעל יצורים חשים ונבונים. רובנו אטומים, במידה זו או אחרת- זאת האמת.

באותו שבוע בו ההבנה הזו החלה להתפשט בתודעתי צפיתי עם המשפחה, בשישי בערב, בכתבה על הניסויים בקופים במכון ויצמן. התמונות הקשות של קופים מנוסרי גולגולת הלכודים במתקני החזקה שקופים שלא מאפשרים להם להניע את אבריהם, בשעה שחומרים מוזרקים לתוך מוחם, תוך שפניהם מביעים פחד מובהק – לא יכלו להשאיר אף אחד אדיש. אבל אצלי, באותו רגע, יבבות של זעם ופלצות חנקו את הגרון ולא הצלחתי להחזיק עצמי יותר. פרצתי בבכי משתולל והיסטרי בפני כל המשפחה – לא אירוע תדיר אצלנו – מה שגרם לאחותי לחשוד שמא התגובה שלי היא פוסט-טרואמטית. בכל אופן, זה לא היה העניין. העניין היה דון.

מפה לשם, עברתי דירה והשותפות החדשות שלי היו צמחונית וטבעונית. התחלתי להכנס לאתר של אנונימוס ולהכריח את עצמי להסתכל בתמונות ולקרוא משפטים שעד אז נמנעתי מהם והשתדלתי לבטל אותם. רציתי ליצור אצלי דיסוננס קוגניטיבי בין העמדות למעשים, בין המוסר לנגיסה – לאלץ עצמי לאמץ עמדה צמחונית. לאט לאט התחלתי להפחית את כמות הבשר, להמנע מבקר,לבקש מאמא שלא תבשל עבורי עוף, לדחות את פיסות הבשר שהוצעו לי ולעורר תהיות במשפחה. לא קלה דרכו של לא-אוכל-הבשר, אני יכולה לבשר.

וזה עבד, לכמה חודשים.

הבעיה, שההרגל חזק מהמאמץ והמוכר משתלט על החדש. התחלתי להתגעגע לטעם של הבשר, וכל מני אנשים התחילו להפחיד אותי בנוגע לB12 (למרות שלא הייתי טבעונית) ועניינים – ואני מודה שחזרתי לאכול בשר. בהתחלה זה היה אפילו מוזר לחזור לטעם הזה. אבל מתרגלים מהר לדברים ישנים.

היום אני עדיין משתדלת לאכול בשר לא יותר מפעם בשבוע. לקנות ביצים אורגניות (=ביצי חופש עם פיקוח). לא לקנות דברים מעור. לשים לב לאילו בעלי חיים נאלצו לסבול למען ההנאה שלי. אז אני לא מושלמת בכלל – וגם הדיעות שלי לגבי ניסויים בחולדות  טרם גובשו – ואפשר לטעון כנגדי לצביעות.

אני לא חושבת שזה צבוע להיות חצימחוני. אני חושבת שכל אחד צריך לעשות מה שהוא יכול כדי לצמצם את חלקו בתעשיית הבשר והמוצרים הנלווים לו (ביצים, חלב, עור, צמר ועוד) ו/או לתרום לשיפור תנאיהם של בעלי החיים. אני כן חושבת שיש מידתיות של סבל ושיש הרג הומני, ושאם הורגים במהירות ובלי התעללות מיותרת חיה, שרעתה בחופשיות וחיה בתנאים טובים – זה עדיף ממה שעובר על רוב החיות שאנחנו צורכים. אני כנראה חלשה יותר מבעלי עקרונות אחרים, אבל אני לא רוצה שההכרה בכך תסתכם בויתור על המאבק לחיים מודעים ובחירה בריחתית בקיצוניות ההדוניסטית. אני מנסה כמיטב יכולתי.

עד כאן משנתי הצמחונית.

טרקבק | רסס תגובות