רסיסים

שני שירי נתינה

תן לי הכל
אטעם לך את הדייסות
אזיז את כל הגבינות
אשן לך חזק במיטות

אוריד על כל רוחב הפס
הדוד יקצר
מחוג החשמל ישבר

אגשים לך את הפחדים
אשרוף את הרהיטים
אזיע בבגדים

אכלה את מצרכיך
אאכל את סניך
אעכל מזונותיך
אסחט ילדיך
אוכל את כל העוברים
של כל בעלי חייך

הבית שלך יהפוך את עורו
אתה לא יודע למי נכנסת

****

תן לי הכל
הנפש שלך תהיה
שקופה
תעבור דרך
הקירות אצלי
כל חפציך
יהיו גם שלי

תמלא אותי ברוח
אנשוף דרך
משקוף הדלת, ארים
סופה בספרים, אין
פרטיות בחדרים, אוריד

מחיצות בורידים
פרטיטורות של אוויר
תעופה של דפים
מלא תווים עם הקול
שלי

הד גדול
ירעד בדירה
אתערבב בדבריך
לא תהיה לך ברירה
תתן לי הכל

כן

אם הייתי יכולה להוציא אותך מתוך
כוס הקפה הזאת, השולחן הזה, הדף.
למשות אותך עם חכה או לחפור אותך עם כף.
את פה קבורה לי עמוק מדי אבל עולה
אל פני השטח.

הייתי עפה איתך אל תוך מיטת ענן
עם אפיריון שקוף מצועף.
אפוף וכריות משתה להסב עליו כמו
חֵלֶב וטבעת חותם.

היית מלטפת, היית מקשיבה.
היית עוטפת כמו שדה חשמל
היית נכספת כמו משטח מגנטי
היית מלפפת בחוט נחושת
הייתי טווה לך אדרת זהב.

ולכל מה שרציתי היית אומרת לי כן.

ביקורת שירה

"בלתי יומרנית" –
מילים יפות ל
אני לא אדם פוליטי
מילים יפות ל
"צר עולמי כעולם נמלה" מילים יפות ל
אין לי מסר.

 

אך המילה שירה יומרנית
ילדה שעושה שריר
שמשחקת אישה
כאילו היא משהו יותר משיר
כמו מדיה למדיום
כך שהשיר הוא המסר.

 

ושיר –  מילה נאיבית
קטנה ומצונפת
מקופלת כמו עובר.
שיר אגוצנטרי
מעצמו לעצמו
בתוך הראש הוא נקודה סינגולרית
דחוס, תוהו, רוחש.

 

אבל שירה.
שירה כי קוראים לי רוני
שירה כי זה מדויק
לא-מסר מדויק
שירה זו מילה
ומילה – שירה.

דחיינות ומשמעות החיים

One moment at a time.

בכל פעם שדברים נראים: חסרי תכלית; לא ידועים; לא בשליטה; רחוקים; לא ברור למה את עושה אותם.

בכל פעם שאת רוצה לברוח:

פייסבוק. בטח מיותר, לרוב משעמם, אבל הוא שם. מתעדכן תדיר. כל הזמן חדש. כל הזמן לא לפספס.

עיתון – חשוב להתעדכן קצת. את לא יודעת מספיק על פוליטיקה. את לא מבינה את הבדיחות בפייסבוק.

לראות הרצאה ב- TED – הן חשובות. יש שם אפילו הרצאות על דחיינות, על מטרות, על הישגים, על ביטחון עצמי, על איך לשנות את החיים, על משמעות ואושר.

לסדר את החדר. So I can get my stuff done.

להמשך קריאה »

חתולות


אתן ישנות

כמו מצנפות בראש

מיטתי.

משבים של חושך

מקמטים אתכן

לגורים. להמשך קריאה »

לשנה טובה יותר מאלה

"הוא שר, תני לי את ידך

לא רוצה עוד אהבה נכזבת

לא רוצה עוד לב שבור

לא רוצה בעוד תקווה כואבת"

אריק איינשטיין ויצחק קלפטר – 05 – טרוף במה

*

Jagged Little Pill

אתה לא סמינר

ואתה לא ס.מ.ס

אתה מסך מחשב

מסתבר

אתה מוסר לי כדור משונן

כמו אלאניס מוריסט ואני

בולעת. להמשך קריאה »

זה נשמע לכם סותר?

אם יש דבר שמצחיק אותי באמת – לא, אם יש דבר שמרגש אותי באמת וגורם לי לעקצוצים מופלאים של חידוש ושל הנאה – זה הומור נונסנס. הומור שלוקח קשרים לוגיים ומפרק להם ת'צורה, שבא להם בהפוכה. שממציא שפה המבוססת על הדווקא לא-לינארי ועל הלא-מובן-מאליו. הומור שבא בלי כוונה, אסוציאטיבית, פואטית, מבפנוכו ומשום מקום, אבל נוגע במשהו אמיתי. הרי תמיד אומרים, "בדיחה מצחיקה כי היא נוגעת באמת". אבל איפה האמת הזו בהומור נונסנס? היא איפשהו בין הלא-מודע למודע. הומור של חלום. להמשך קריאה »

שלוֹמי ושלמוּת

הבלוג "ריקבון" נתן לי השראה גדולה. בלי קשר לתוכן (המעניין בפני עצמו), אלא מבחינת אופן הכתיבה: פשוט לכתוב. משפטים כמו "לא היה לי כוח ללנקק" או "אני בעבודה, אז תסלחו לי אם אקצר" נפוצים בו ולמרות זאת, אני לא מרגישה שיצאתי נפגעת מהקריאה – להפך. הכתיבה משוחררת וזורמת, בלשון דיבורית יותר ונעימה לאוזן, והאסוציאציות הרבות שנכתבות בתמצות הראוי למצב רוח "אין לי כוח", רק מעשירות את הטקסט.

בניגוד לכך, הפוסטים שלי מתחילים בדר"כ מרעיון אסוציאטיבי שעולה לי, אך צוברים רעיונות ותוספים כמו אבק, עד שהלכלוך כבד מדי מכדי לסבול אותו. הדרך היחידה להפטר ממנו היא אחת משתיים: לנקות – דהיינו, לכתוב כבר את הפוסט, או – לטאטא מתחת לספרים על הכוננית- דהיינו, לוותר על הפוסט הזה או להחליט שאני דוחה אותו למתישהו בשנה הבאה (אחרי החגים, המבחנים והחיים). יש לי כבר שני פוסטים לפחות שנדחים כך. הסיבה היא בין היתר טכנית: אני צריכה ללנקק ולאמבד ולהעלות קבצים, וכשאני מתחילה לחשוב על כל העבודה הזו אני מעדיפה כבר לוותר וללכת לראות טלוויזיה. שזה בדיוק מה שקורה לי כשאני צריכה לנקות את הבית: המחשבה על כל עבודת הנמלים השחורה שצריך לעשות כדי שהעבודה תתבצע בשלמותה, על הצד הטוב ביותר שלה, מוציאה לי את כל החשק לנקות והלכלוך פשוט נערם עד שהסבל החזותי גורם לי להרים מטאטא ופשוט לנקות כבר.

אם כן, הוחלט לזנוח חלק מן השאיפה הזו לשלמות שמונעת ממני להתחיל. לנתב אותה אל אקט הכתיבה עצמו. לא לוותר לעצמי בניסוחים (חוץ מלפעמים), לקשר לאן שצריך אך לא לחכות עד שיהיו לי כל מקורות המידע האפשריים. לא לזנוח רעיון שרציתי – פשוט לאפשר לכל רעיון וכל מילה להגיע בזמן הטבעי להם, מתוך הנאה, ובלי לחץ.

איך מתאים לי שבפוסט ארספואטי על ההתבחבשות שלי, אתחיל להתפלסף על דבר שלא קשור בכלל לנושא שבגללו התחלתי לכתוב. יאללה.

להמשך קריאה »

3 ועשרה בלילה. אני צריכה לקום עוד 6 שעות ללימודים, ואחרי שלא הגעתי לשבועיים הראשונים כמעט באף קורס, כדאי מאוד שלא אחמיץ את הסמינר הזה. חודשיים שלא עדכנתי את הבלוג, ובטח שאף אחד לא יחפש דבר ראשון כשהוא יקום בבוקר את הפוסט החדש של "הכל מזכיר לי". ובכל זאת, אני בוחרת לכתוב פה. השבוע האחרון הפיח בי רוח חיים חדשה, מסיבות שבינתיים לא אפרט; אני לא לגמרי בטוחה שאני יודעת מה הן, בכלל. רעיונות צצים, הדיבור חופשי יותר, תכנונים לעתיד צפים היכן שלפני שבוע היה רִיק רעיוני ויאוש קיומי. פוסט חדש זורם דרך האצבעות כאשר הפרפקציוניזם, אשר בדרך כלל מגביל אותי ודוחה ביצוע של כל יוזמה, מפנה את מקומו לקלילות של המחשבה. יש גם קצת עצבנות, והיא מפחידה אותי; ואפילו רגשנות ובכי של הזדהות. לפעמים אני כל כך נרגשת שאני קצת רועדת. אבל זה לא כל כך נורא, יש ביטוי רגשי גדול, יש התפרצות של כעסים, וזה בסדר. זה עדיף מהתכנסות, חשש, חרדה, המנעות. עדיף בהרבה. תקופה דומה עברתי בתחילת שנת הלימודים הקודמת, מסיבות שונות ואולי קצת דומות (כשלא ברור, אז לא ברור עד הסוף). בסוף הגעתי ליום האחרון בשנת הלימודים כמעט בלי שינוי במצבי הלימודי מהשנה שעברה. אז אני רק יכולה לקוות שההיפר-מאניה (מאניה קטנה כזו, יותר כמו "היי") לא תתרסק חזק מדי. אני רק יכולה לקוות שה"סיבות" הלא מובנות לא תתנפצנה. תקוות גדולות, אומרים? אימרו אמן לאיזון, ולא לדיכאון.

ובכלל התחלתי לכתוב את זה כי גיליתי כמה דברים השבוע. גיליתי שיכולים להיות לי חלומות לעתיד. גיליתי שיש תקווה להרבה דברים שחשבתי שהם אבודים. גיליתי מחדש יכולות, שהיה קשה לי לאחרונה להאמין שהן קיימות בי. גיליתי את מהירות המלים כשנהר המחשבות לא סכור. גיליתי איך הגשם מנקה בכל שנה את האספלט הצרוב. גיליתי את החיוך שלי משתקף בפני אחרים.

וכמו כפפה למצב-רוח, או כמו קשת לענן, הפציעה לי המוסיקאית השבדית-פינית הבהירה הזו. השיער שלה בהיר, הקול שלה בהיר; המלים שלה ישירות ופולחות; הלחנים שלה פשוטים ובוטחים; המוסיקה שלה מתגלגלת כמו R סקנדינבית קולחת. גם בעצב שלה, היא קרן שמש מפזרת עננים אפורים.

קרן שמש (קצת) מאוחרת. איך לא גיליתי אותה קודם?

אם אתם קוראים את העונג (ובואו נודה בזה, אתם קוראים) – בטח נכנסתם לקישור הזה. למקרה שלא, הנה הקליפ שעשה המעריץ המוכשר-עד-גאונות הזה לשיר של Grizzly Bear. אוחח, אנשים עם כשרון, כישורים והכשרה – כמה אני רוצה להיות אחת מכם. כדאי לראות במסך גדול.

Two Weeks – Grizzly Bear from Gabe Askew on Vimeo.

פוסטים ישנים יותר »