כל מי שצורך (וצורח) מוזיקה במהלך שנות חייו הבוגרות ואחורה - מכיר את ההרגשה (או את חוסר ההרגשה) הזאת. התחושה שמשהו אבד. משהו נמוג לחלוטין באויר. התמוסס לתוך ואקום מבלי להשאיר עקבות. המוזיקה כבר לא "נשמעת" כמו פעם. ואין הכוונה לסגנון או לאיכות. זה פשוט…. לא כמו פעם. אין את הריגוש שהיה בהתחלה. חסר משהו ביחסים. וגם אם היא עושה מאמצים כבירים, כמו לשלוח לי פרחים או להתלבש סקסי, להביא אותה בבונוס-די.וי.די או ביצוע לייב מטורף עם פיצוצים ואש ונצנצים… נו, זה כבר לא זה. — ואולי זו בכלל לא את, זה אני.
אז אני מביט אחורה בערגה ונזכר בימים שבהם שמעתי לראשונה את פראנק זאפה. ימים שהפכו לחודשים שאצו והפכו לשנים ונעשו לעשור. לא הספקתי בעשור האחרון להקשיב לזאפה בקצב דומה לזה שבו זאפה היה מקליט, אבל ניחא. זה רק אומר שיש לי עוד להספיק.
אני מסתכל אחורה על השנה שבה גיליתי את פרדייס לוסט (בקרוב בארץ הקודש) בעיקר Draconinan Times המופתי. השנים של טרום הניסויים שלהם באלקטרוניקה. אני מתמוגג על ואן דר גראף, על Blondie המוקדמים, על מה ש-Butthole Surfers עשו ב-91′ (אלבום מופת שכולל הומאז' ביזארי לגרי שנדלינג!) אפילו על דילן, Massive Attack ו-Roxy Music. לפעמים עוברת תקופה של חצי שנה ויותר עד שאני מוצא משהו שתופס לי בקרקפת ליותר מארבעה ימים. מישהו בכלל כתב משהו על החדש של דילן משנה שעברה? אחחח. ההלם, השוק, התיעוב, הפה-הפעור וההתרגשות כששמעתי בפעם הראשונה את הסקס-פיסטולס (מתוך סקרנות גרידא!) אני מתגעגע לדברים כמו ראשים מדברים, טלויז'ן והקיור. המיספיטס והפיקסיז. ה-UK Subs, ניל יאנג. זה ישמע זקן אם אני אכתוב משהו בנוסח "איפה עוד עושים כאלה דברים היום?! מי עוד מסוגל לגעת בי כמו הסמית'ס בשלוש לפנות בוקר?" - נדמה לי שכן. זה נשמע מיואש.
"נו!" - אני רוצה לצעוק על אמנים לפעמים -"למה אתם לא עושים מוזיקה טובה יותר?" איפה אותם אלבומים שהיו ממלאים לי את הראש בפיצוצים של דימויים ונורות צבעוניות כמו עיר דיסאוטופית מלאה להתפקע בזמזום. משהו כמו 'דולי-סיטי' של אורלי קסטל-בלום. העיסה הרוחשת-גועשת הזו, התפוגגה לי.
אבל אולי זו באמת תחושה שמיישרת קו עם עולם פוסט-מודרניסטי. כזה שבו כל מגבלה כבר נפרצה, ומלך מלכי הפרדוקסים מתגלה בעובדה שהרלטיביזם הפך לערך מקודש ועכשיו אין יותר קריטריונים לכלום. מעניין אם ניטשה היה אוהב את האחרון של Mr. Bungle - משום מה אני משוכנע שהוא היה מת עליהם. ניטשה עם שפם עבות בסגנון סוּס ומייק פאת'ון (בקרוב בכותל) מנגנים על פסטה אל-לה-דנטה מהגהנום.

וכמו שלכל סיפור טוב חייבת להיות "הנקודה הישראלית", אז גם כאן יש אחת כזאת. קוראים לה "People" ואם פרנק יסכים, אני אעלה לכאן כמה דוגמאות של מה גרם לי פעם לשבת באוטו, במרכז הכרמל בחיפה, קרוב מאד לסוף העליה של דרך פרוייד, ולחטוף הלם קרב פוסט טראומתי שלא עבר עד היום. אני לא זוכר בדיוק מי אחראי לפרוייקט הישראלי הזה שנמוג מזמן. אני חושב שרן יורגנסון תופף שם. אבל אני כן זוכר את איך שזה גרם לי להרגיש. וזה הכי קרוב שאפשר. 

ואף-על-פי-כן, ולמרות הכל. אני אסיים לכתוב את זה ואלך לסקור ולהקשיב למה שהיה לשבוע הראשון של אפריל להציע לאזניים ולמוח שלי. כי חוץ מבדיחות גוגל-ביוב יש עוד כמה אלבומים חדשים שיצאו, עוד כמה שת"פ-ים מעניינים ועוד איזה לייב אחת או שתיים. החיפוש חייב להמשך.

אז יש גל אינדי חדש ששוטף את הכדור המערבי בשנים האחרונות ודווקא מנפיק פה ושם יציאות לא רעות, כמו האחרון של הסטרוקס למשל, שנחמד לי לשמוע לפעמים או Grandaddy ואפילו The Microphones או ה-Walkmen (נסו את The Rat שלהם מתוך Bows and Arrows אלבום בינוני למדי, שהנפיק את הקטע האדיר הזה) אבל כל זה לא משנה. כשאני רוצה באמת להרגיש משהו, אני עדיין מקשיב ל-The Fall.

הלינקים של הבאטהול-סארפרס ושל הווקמן מביאים לכם שירים.
תהנו. זה עובר מהר.

לפני כמה שנים, במהלך נהיגת לילה ארוכה בכבישי פולין, ניסיתי לאתר באופן אובססיבי משהו מעניין לשמוע ברדיו. ומכיוון ש-250 הקילומטרים המפרידים בין וורשה לקראקוב היו חשוכים במיוחד, לא התחשק לי לשמוע מוסיקה מקומית, וככה גיליתי את ג'יני ס. ריליי עושה שיר קאנטרי מתקתק בשם Harper Valley PTA שנכתב בשנת 1968. קטע מצחיק, חד וחריף על החיים בנוסח הדרום העמוק של ארה"ב. אלמנה יפה אחת, מועצה של כמה פוריטנים צבועים, חצאית מיני, הרבה ג'ין מריר וקצת ניאוף. אתם יודעים, תמהיל מושלם של ערבות הדרום. מה יכול להיות גרוע? כשחזרתי לארץ אחרי כמה חודשים שמחתי לגלות שני דברים. האחד: הקטע הזה נכלל במקום מספר 95 (המכובד) ברשימת VH1's 100 Greatest One-hit Wonders והדבר השני, שדולי פארטון עשתה לזה כיסוי. יש הרבה שירי קאנטרי מתקתקים או מרירים (ולפעמים ביחד) שנדבקים לאזניים כמו מסטיק לשיער. אבל מה שהדליק אותי במיוחד בקטע הזה היה דווקא הביקורת על הדרום האדמדם, מחוז לידתו של הקאנטרי-פופ וככל הנראה גם מקום בגרותו המינית. וזה כיף, כי הליריקה של הז'אנר הזה מורכבת בעיקר מתמות משעשעות כמו Hey Good Lookin של האנק וויליאמס ג'וניור ומוג'ו ניקסון או "בתו של כורה הפחם" של לורטה לין וכמובן - איך אפשר בלי דולי פארטון עצמה, האישה והכשרונות. אבל מה שמאד לא מאפיין בלו-גראס או קאנטרי שורשי זו דווקא ביקורת. גם אם מרומזת כמו בקטע הזה. אני לא יודע אם זו אליגוריה על המוסר הכפול המאפיין את הדרום העמוק (ע"ע My Name Is Earl המשובחת) או סתם סיפור אופייני לסמול טאון יו.אס.אוף איי. אותי זה הצחיק. וכשמדובר בקטע קאנטרי פשוט מעולה, אין יותר טוב מזה.

הקטע המקורי של ג'יני ריליי, כאן.

והביצוע (הפשוט מצויין!) של דולי פארטון מ-81′, כאן.

ורגע לפני שסיימתי, נזכרתי בחיוך עקום בקטע קאנטרי אופייני יותר לתקופה, אבל הורס, בשם Beans for Breakfast של ג'וני קאש מ-57′. והלינק מוביל לקטע וידאו הזוי באופן הולם שמצאתי ביו-טיוב עם השיר הנ"ל ברקע. יתכן וכמה אמריקאים שחומי עור שמצאו את עצמם מתנדנדים מאיזה עץ בשלוש לפנות בוקר כשחבורה של גברים לבנים שלובשים סדינים מקפצים סביבם - לא יסכימו איתי. אבל, לדעתי מעולם לא חָסַר להם שם בדרום העמוק, חוש הומור. בכל אופן, הביקורת היחידה שמצאתי בקטע של קאש כוללת את השורה "תחזרי, נו! אין מי שיעשה כלים"
 "לא שמעתי אותךְ בגלל הטלויזיה.
לא היה לי מושג שאמרת שלום.
אז שוב שעועית לארוחת-בוקר.
זה ממש קשה לאכול מתוך פחית"

 

אי-שם בסביבות גיל 11 (שלהי שנות השמונים הגזעיות) הלכתי למסיבת כיתה או משהו דומה. בינות לכל הג'ייסון דונובנים, ההיטמן 2 והקיילי מינו למינהן החליט ה-DJ, באקט חתרני לגמרי, להשמיע את Posion של אליס קופר. עכשיו, עד אותה נקודת זמן הייתי פחות או יותר מעריץ של אדם ומדונה. פויזן היה משהו חריג ולא סטנדרטי. בשם אלוהים, הוא שר על רעל ובחורות ובקליפ היו שרשראות, גולגלות ודם והוא לבש מעיל עור. What's not to like?! אחרי כמה חודשים, הבן של השכנים מימין הביא לי קסטה של גאנז אנ' רוזס (תאבון לחורבן) וזה כבר מספיק. החלטתי מייד שאני אוהב "האבי מטאל" וזה יהיה הסטייל שלי. מאז עברו כמה שנים טובות, כמה נשים טובות ועוד כמה פחות טובות וכמו כל אסיר התחלתי להרגיש שקטן עלי בכלא הדו-מימדי שכפיתי על עצמי. החריגה הראשונה הייתה פרינס (ההוא שאין לו שם אבל כן יש לו סמל מגניב). אז קניתי את Purple Rain כי שמעתי אותו פעם ב-MTV (אצל ביוויס ובאטהאד! בחיי!) וזה היה נהדר. אח"כ כבר קניתי את The Love Symbol Album, אבל לא סיפרתי לאף אחד. כדי שלא יחשבו בחטיבה שאני סיסי ואני אהפוך לעוד פחות מקובל בחברה מאשר אלה ששמעו מטאליקה, אי.סי\די.סי ואירוסמית'. אבל משם זה רק התדרדר. כי בסוף החטיבה החלטתי שאני חייב להקשיב לסקס-פיסטולס כי פעם ראיתי בערוץ 8 את ג'וני הרקוב. ואז כבר לא היה סוף.

כשהבנתי שזו אובססיה, ובספירה אחרונה בגיל 18 מצאתי משהו באזור ה-900 דיסקים זרוקים בבית כבר היה קל יותר להגדיר את עצמי כחובב מוסיקה. וזו הייתה זריקת העידוד האחרונה לצאת ולהצהיר בראש מורם: אני סוגד לעפר המונח על פראנק זאפה וגם לזה שעליו דורכת קים דיל, אבל כן, אני מכיר את ציון גולן ואת "אבא שמעון" וזה קטע נהדר! אני אוהב עד זוב דם את ה-Butthole Surfers ומוכן למות על זכותם של No Means Noלהוציא עוד ועוד אלבומים, אבל יש לי את הדיסקוגרפיה המלאה של סמנת'ה פוקס. Ozric Tentacles שוכנים אצלי לבטח על המחשב וזאת לצד שכניהם המוכשרים Outkast. ואיזה קטע - הם לא רבים בינהם! אם להחזיק את הקלאסיקה של Shakespear's Sister מ-1991 זה בסדר, אז למה לא ללכת קצת אחורה ולפשפש בשורשי ה-Bananarama שלהן?! וכך הפך מאגר המוסיקה שלי לכר נרחב ופורה של סגנונות, ז'אנרים, סוּגוֹת, מינים וטיפוסים שונים שאם להודות על האמת, אין בינם הרבה מן המשותף. וזה נהדר. רחמנינוב ב-Eb מינור לצד אלקטרוניקה צועקת של Eat-Static או אפקס טווין. קטע לכל סוג של מזג-אויר ולכל סוג של סגריר.
בגלל זה אני נורא 'אוהב' את השאלה "אז איזו מוסיקה אתה שומע?" לך תסביר עכשיו לאנשים את הקשר בין בוב דילן או ג'ון זורן לבין עדי מדנס או פמלה של בועז שרעבי. ואיך זה שיש לי תמונה ממוסגרת של פראנק זאפה (יושב על שרותים) בסלון ולמה אני מחזיק עותק ויניל של רוקסי מיוזיק מ-1972 אבל חושב שלאבי ביטר היו כמה קטעים ששווה לקרוא להם קאלט (!).

עטר מהשרת העיוור כתבה לי בעקבות מיקס טייפ מגוון כזה ששלחתי לה:
"אהבתי את השילוב הקטלני שלך בין סוגים שונים של מוסיקה. שתדע כמה נדירים האנשים שיכולים להיות כ"כ מגוונים ולאהוב מוסיקה נסיונית, פסיכדלית, פופ ואייטיז, צועק עם שקט… אני מאמינה שאם הייתי צריכה לעשות דבר כזה היה לוקח לי שנה "

אז עטר היקרה, זה לא היה לוקח לך שנה. צריך רק להפתח לכל סגנון ולנסות להקשיב. גם אם המילואימניק שאיתך בג'יפ בשלוש לפנות בוקר דוחף לך לאזניים את האוזניה של האייפוד שלו וצועק "שמע, שמע אחי איזה טראק פצצות" וגם אם מישהו כותב באיזה אתר נידח על הטרנד החדש של אינדי בלקני - שווה לנסות. מינימום תפסיד חמש דקות, מקסימום תרוויח תחום שלם שלא ידעת שיכול להיות כל-כך מעניין לאוזניים.
אז כמו שעמנואל קאנט סיכם את עידן ההשכלה במאה ה-18: 'העז לדעת' (ולהקשיב!)

 

 

והנה רשימת הקטעים מתוך מיקס-טייפ שהכנתי לפרוייקט השרת-העיוור 2007
את המיקס טייפ המלא, כולל קטעים שהחלטתי להפיל בעריכה, אפשר להשיג ממש כאן.

צד איי - כי לטייפ, כידוע, יש שני צדדים

01.    John Zorn – Batman - 1989
קטע הפתיחה של האלבום המונומנטלי של ג'ון זורן וההרכב נייקד סיטי 

02.    The Sleepy Jackson - Good Dancers - 2003
סתם נזכרתי עד כמה יפה האלבום הנ"ל והשיר הספציפי הזה במיוחד

03.    Leonard Cohen - Ain't No Cure For Love - 1988
כשמשתמשים במונח "קלאסיקה מודרנית" – כנראה שלזה מתכוונים

04.    The Dresden Dolls - Girl Anachronism - 2004
אולי קטע מתוך האלבום המעניין ביותר שיצא בשנתיים-שלוש האחרונות

05.    Death On Wednesday - Life's Heartaches - 2000
הם דיי עלומי שם, אבל מזכירים לי מאד את הסמיתס'. ב-2000 יצא להם אחלה אלבום

06.    Super Furry Animals – Demons [Live] - 1997
ביצוע חי לשיר יפהפיה שלא מוכן לצאת מהראש גם אחרי עשור של האזנה

07.    Roxy Music - Virginia Plain - 1972
אם הייתי צריך לבחור את קטע המאה שלי, זה כנראה היה זה. לא עושים כאלה דברים היום, בחיי.

08.    Minimal Compact - Late Night - 1987
מינימל מכסים סיד בארת' קלאסי. 'נוֹגֳה' זה אנדרסטייטמנט. מתוך פסקול של סרט

09.    Faith No More - Everything's Ruined - 1992
להיט מינורי. עוד לפני שמייק פאת'ון החליט לדחוף ידיים למיני פרוייקטים איזוטריים כל יום חמישי בבוקר

10.    Donald Fagen - The Nightfly - 1982
דונלד פייגן, חצי מהצמד המוצלח סטילי-דאן

11.    Dashboard Confessional - Again I Go Unnoticed - 2001
אין לי מושג מה זה עושה פה. פעם נורא אהבתי את הקטע הזה. אני חושב שהוא עוצמתי. הלהקה פחות

12.    Morrissey - Hairdresser On Fire - 1988
כאן מוריסי הוכיח לכולם שהוא יכול גם לבד. הוא ילד גדול גם בלי ג'וני מאר מאחור

13.    Queens Of The Stone Age - Gonna’ Leave You - 2002
מתוך השלישי שלהם. עוד בטרם ג'וש הום וניק אוליברי רבו. אלבום שנחשב לנק' הפריצה של החבר'ה האלה. אולי גם קצת בזכות מתופף אורח בשם דייב גרוהל שעושה פה עבודה טובה

14.    Landscape - Einstein A Go-Go - 1980
להקת וואן-היט-וונדר מהאייטיז עם קטע עצום שהמילה "צ'יזי" פשוט קולעת בול לתאור שלו… יש לזה גם קליפ הזוי

15.    זאב טנא – חתול שחור - 1989
איך קוראים למהנדס מזון פולני שחווה תדיר פוסט-טראומה ממלחמת לבנון הראשונה, לא יודע לנגן על כלום, ומוציא אלבום ראשון בגיל 40? זאב טנא. אז איך קוראים לאלבום הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים? חתול שחור, 1989

16.    Monty Python - Knights Of The Round Table - 1975
אין ממש טעם לכתוב כלום. הכל כבר נאמר. התוכי הזה – מ-ת
 

וגם צד בי

01.    The Dead Kennedys – Soup Is Good Food - 1985
אף אוסף לעולם לא יהיה שלם ללא מחאה. או מי שהגדיר מחאה מהי. הלא הוא ג'לו ביאפרה בשנים הטבות

02.    The Desert Sessions (9&10)- I Wanna Make It Wit Chu - 2003
קטע מתוק מתוך הפרוייקט דזרט סיישנס. יוצאים כמה רוקיסטים חברים למִדבריות קליפורניה ומקליטים

03.    Captain Beefheart And The Magic Band – Ice Cream For Crow - 1982
ביזאר קשה + דרושות

04.    Adam Sandler - Werewolves Of London - 2004
במקור קטע של וורן זיבון האגדי. ביצוע איכותי ומפתיע של הקומיקאי אדם סנדלר. מתוך אלבום טריביוט

05.    ותיקי הבריגדה - בלוז סטנדרטי - 1995
חבר'ה ישראלים שמעולם לא שמעתי עליהם כלום. אפילו במומה הערך שלהם לא כולל יותר משורה אחת. שזה דיי מוזר כי זה אלבום פשוט מדהים במלוא מובן המילה. קטע מתוך האלבום הראשון (והיחיד) שלהם

06.    Frank Zappa – Broken Hearts Are For Assholes - 1979
המלך. המאסטר. הגורו. שלושת-רבעי אלוהים. זו הייתה נחשבת כפירה שדינה מוות לא לכלול משהו שלו

07.    Shakespear's Sister – My 16th. Apology - 1991
סטייה פרטית שלי. אני מת עליהן. שתיהן מוכשרות בטרוף. ואפילו את בננהרמה אני זוכר עם חיוך

08.    The Flaming Lips - She Don't Use Jelly - 1993
תמיד אהבתי את השיר הזה. למרות שהפליימינג להקה בינונית (פלוס) לדעתי

09.    The Bauhaus - Ziggy Stardust - 1986
הבאהואס האלמותים עושים את זיגי. והוא נהנה מזה

10.    The Bloodhound Gang - The Ballad Of Chasey Lain - 2000
מה לעשות, להקות שלא לוקחות את עצמן ביותר מדי ברצינות - תמיד קונות אותי. וכאלו הם הגאנג. חוש הומור מוטרף, משחקי מילים ושניניות לשון שזורים לאורך האלבומים שלהם. ממתק

11.    War – Low Rider - 1975
זה פ'אנק. אלבום מיתי וגם פתיח לסדרת דרמה מ-ע-ו-ל-ה בשם "תיק סגור" ששודרה פעם בערוץ עשר

12.    Brain Eno - Dead Finks Don't Talk - 1974
גם אם תתנו לרוטווילר לנבוח על רקע עבודות קלידים של אינו – זו תצא יצירת אומנות

13.    Cat Power – He War - 2003
קטע חביב של כח החתול. בעצם, אני לא יודע למה הוא נכלל כאן, הוא לא כ-ז-ה טוב. נו, שוין. מאוחר מדי

14.    The Dead Milkmen - Surfin' Cow - 1987
הנה ההוכחה הנגדית לכל מי שאומר שפאנקיסטים לא יכולים להיות נעימים לאוזן וגם קצת נוגים

15.    The Pixies – Evil Hearted You - 1991
במקור זה של היארד-בירדס. אבל פראנק-בלאק-פרנסיס לקח את זה ב-91′ וכיסה אותו בלפני-אחרון של הפיקסיס. כעשור מאוחר יותר הפיקסיס שחררו את הקטע בספרדית (!) בבי-סיידס שלהם

16.    Lady & Bird - La Ballade Of Lady & Bird - 2005
שת"פ פורה של קרן אן וגאנג-באנג (הממ…) יצא מה-זה-עצוב. סיום הולם למיקסטייפ בינוני
 

.