השחוֹרוּת הזו: איך מלבינים את הכהנת הגדולה של הבלוז

אם אתם לא משתכשכים בטוויטרספירה של פמיניסטיות שחורות, יתכן שהאפיזודה הזו עברה לכם מעל לראש: לאחרונה יצא סרט שמתיימר לספר את סיפור חייה של נינה סימון. השחקנית שמשחקת אותה היא זואי סלנדה – כוכבנית צעירה, יפה, עדינה וענוגה למראה, לטינית-שחורה. גבות הורמו, אפים עוקמו ורטינות הושמעו – נינה סימון היתה שחורה מאוד, פראית וגמלונית, בעלת מבנה גוף אתלטי ושרירי ושפתיים גדולות. באמת לא מצאו מישהי יותר דומה לה לגלם את דמותה? ואז, כאילו לא די בעלבון הזה, התברר שהשחקנית הצעירה וה…. בואו נודה בזה, שחומה למדי אך לא שחורה פר סה, עוטה איפור שחור כדי להדמות יותר לסימון.

האיפור השחור היה חץ שלוח לבטן הרכה של הקהילה האמריקאית-שחורה. הוא העלה מהאוב את ה-Blackface, האיפור השחור בהגזמה בו השתמשו במופעי ה-minstrels בסוף המאה ה-19 כדי להציג את השחורים בלעג וגזענות כטיפשים עצלנים שמרמים וגונבים את דרכם בעולם. הפמיניסטיות השחורות חטפו ג'ננה – באיזה קטע הוליווד עושה כזה מחטף ציני עלוב לאחת הסמלים הכי חשובים של נשיות שחורה גאה, ועוד מורחת אותה באחד הסמלים הכי חזקים של דיכוי תרבותי? הבחירה בסלנדה היתה פחדנית ובטוחה, כדי לוודא שהקהל הלבן לא יצטרך לצאת יותר מדי מאזור הנוחות שלו כדי לבוא לראות את הסרט ולהבטיח את הרווחיות שלו.

כדי להבין עד כמה העלבון הזה צורב, צריך להבין מה המשמעות של להיות שחורה עבור נינה סימון. אפשר להיות חובבי נינה סימון מבלי להתוודע לרבדים החברתיים והמהפכנים של הפעילות שלה. אפשר רק, על דרך האנקדוטה, להכיר את הסיפור על איך רצתה להיות פסנתרנית קלאסית והופיעה לפרנסתה במועדוני בלוז, תחת שם בדוי, כדי לא לבייש את משפחתה. אפשר. כל זה משתנה ברגע ששומעים את Mississippi Goddamn.

השורה הפותחת של השיר ("מיסיסיפי העציבה אותי נורא/ טנסי גרמה לי למורת רוח") מתייחסת, בהתאמה, לרצח הפעיל השחור מדגר אברס ולפיגוע בכנסיית הבפטיסטים ברח' 16 באלבמה, בו נהרגו 4 נערות שחורות ונפצעו עוד עשרות אנשים. גילויי הגזענות האלימים האלה הם רק הסיפתח לכתב אישום נוקב ולא מתפשר שמגוללת סימון נגד הגזענות המסרסת, האינהרנטית בארצות הברית. הרבה לפני ששיח הזהויות הפך למרכזי בחיינו, סימון שטחה בדייקנות של מתנחת מוח, ברהיטות ובפשטות, את ההשפטה והדיכוי שעברו השחורים והתרבות השחורה בידי הממסד האמריקאי ומאמיניו.

'מיסיסיפי גודאם' הוא כוויה אחת ארוכה וחתרנית, שמחטטת ומחטטת בפצעים ולא מניח להם. הוא גם שיר המחאה הכי גדול ומבריק של פלוס-מינוס-ימינו. ובכל מקרה, לא היה אחד כמותו מאז. סימון פונה בבת אחת למדוכא ולמדכא עם מסרים הפוכים: לשחורים, היא קוראת לצאת למהפכה ומזכירה להם איך המנגנונים והשפה של אמריקה הלבנה are keeping them down ביעילות כבר מאות שנים. את הלבנים היא מעמתת עם הגזענות הדיפולטית שלהם, שנוכחת, בוערת ומבעירה גם אם הם רק משתתפים פאסיביים בדיכוי ההמוני הזה.

מעניין מאוד לראות בוידאו של השיר את ההגשה הסופר-מתוחכמת של סימון, המופיעה בפני קהל לבן בעיקרו. בתחילת השיר, היא מפזרת חיוכים על רקע מחיאות כפיים נרגשות. אלא שאז, ככל שגילויי הגזענות בשיר מעמיקים והקריאה לפרוק את עול הדיכוי גובר, הפנים שלה מתערטלות והיא משלחת הבעות זעם, בוז והאשמה בקהל, בישירוּת של מלכה ממרום הכס שלה. בסוף השיר היא שוב מתרככת ועוטפת את הקהל בחיוכיה. אין לי ספק שההגשה הזו מכוונת – בכל זאת, צריך לגרום להם להקשיב. ברגע שהיא לוכדת את תשומת הלב של האנשים מלב הממסד הלבן – זה הזמן להנחית את המכה.

 

השחורוּת שסימון בחרה לסמל היא שחורות בועטת, גאה ומרהיבה, ולא השחורוּת הבֵּז'ית המשתכנזת והמתבוללת שהיתה (ועודנה) אהודה על מעמד הביניים הלבן. אני לא הולכת להיות עלה התאנה השחור שלכם, היא מכריזה שוב ושוב במסריה, בשיריה ובראיונות בריש גלי. אני לא הולכת למחוק את השחורוּת שלי לטובת הנוחות שלכם ולאמץ את שיח ה"אין הבדל בין שחורים ללבנים" המתייפיף. יש הבדל, בין היתר כי אתם יצרתם אותו. השחורות שלי, שלנו, מרהיבה ומלאת עוצמה ואני מתכוונת להמשיך להתהדר בה:

 

די ברור למה מעריצים לבנים של נינה סימון מצליחים להתעלם מההיבט הזה של העשייה שלה. זה לא נעים, להיות בצד המואשם ולמה להתנדב להתפתל בכסא שלך אם אפשר להתענג על ביצוע נפלא של Here Comes the Sun או כל מיני סטנדרטיי בלוז רומנטיים אחרים. ואז גם נהיה ברור למה הוליווד מעדיפה להצניע את נינה סימון השחורה והבועטת לטובת גרסה דהוייה ולא מזיקה שלה.

התגובות בטוויטרספירה השחורה-פמיניסטית היו רבות ומגוונות, חלקן באו בטענות קשות גם כלפי השחקנית סלנדה, על כך שהסכימה למשת"פ עם האנטי-מחווה הזו לכהנת הגדולה של הבלוז. חביב עלי במיוחד הוידאו הזה, שבו שחקניות שחורות נשאלות מה דעתן על ליהוק סלנדה לתפקיד נינה סימון. התגובות שלהן נפלאות בעיני: בבירור, הן נאבקות בין הדחף להשמיץ את הסרט והליהוק ובין הרצון לפרגן לאחת משלהן. רובן מצליחות ליישב את המתח הזה, וזו עדות מרגשת לסולידריות של נשים שחורות אחת עם השנייה, גם ברגעים שבהם המערכת מנסה ליצור ביניהן שברים וקרעים.

 

מהבוידעם: קצת סוּכָּר בַּכּוֹס, אמאל'ה – על נינה סימון וסקס.

קטגוריות: נשמה, שחלות, ביקורתרבות, כללי | תגים: | להגיב

הלילה שבו הובסו מדינות הדרום

כאפה מצלצלת של גזענות נחתה על אמריקה בשבוע שעבר, כשאיזה גוש צואה מהלך החליט לטבוח במתפללים בכנסייה שחורה בצ'ארלסטון בשם ערכי הדרום הישן והגאה של ארה"ב. מאחר שהגוון המסויים של הגזענות של אותו אפס מלווה בתמונות שלו מתהדר בדגל הקונפדרציה, אחת התוצאות המעניינות של הטרגדיה הזו היא העלייה של ה-Stars and Bars לשיח הציבורי והורדתו מרוב התרנים בדרום המהביל.

בניתוח של הפוסט-טראומה, חמי שלו מתייחס לבעייתיות של השיר The Night They Drove Old Dixie Down. זה אחד משירי הדגל (טי-הי) של "הלהקה", אקא The Band. כתב אותו רובי רוברטסון הקַנָדי אחרי ביקור בדרום. רוברטסון סיפר בהתפעלות על הגאווה הדיקסית והעצב על התרבות הדרומית שהובסה ונקברה כשמדינות הצפון ניצחו במלחמת האזרחים. אם אתם עוד לא מכירים את השיר, הגיע הזמן:

שלו טוען, די בצדק, שאי אפשר לקונן על תבוסת מדינות הדרום והתרבות שלהן בלי לקונן על נפילת העבדות ושכל התייחסות לתהילת העבר וההוד של דיקסי בלי להתייחס לעובדה שתושביה תמכו בשיעבוד של שחורים היא מכבסת שפה ורעיונות. כאמור, הוא צודק.

אבל אני רוצה להתייחס לשיר גופא, למסרים שלו ולנימה שלו:

The Night They Drove Old Dixie Down

Virgil Caine is my name and I drove on the Danville train
'Til Stoneman's cavalry came and tore up the tracks again.
In the winter of '65, we were hungry, just barely alive.
By May the 10th, Richmond had fell.
It's a time I remember, oh so well.

The night they drove old Dixie down
And all the bells were ringing,
The night they drove old Dixie down
And all the people were singing
They went, "Na,na,na.na,
Na na na na na na na na na."

Back with my wife in Tennessee, when one day she called to me,
"Virgil, quick, come see, there goes Robert E.Lee!"
Now I don't mind I'm choppin' wood, and I don't care if the money's no good.
You take what you need and leave the rest,
But they should never have taken the very best.

The night they drove old Dixie down…

Like my father before me, I will work the land,
And like my brother before me, I took a rebel stand.
He was just eighteen, proud and brave,
but a Yankee laid him in his grave.
I swear by the blood below my feet
You can't raise a Caine back up when he's in defeat

The night they drove old Dixie down…

המסר האוניברסלי חזק בעיני יותר מכל אמירה אחרת בשיר הזה: לא משנה מה המטרה, מי שנשלח בסוף לעשות את העבודה המלוכלכת והלא אנושית, מי שגווע ברעב בתקופות מחסור של מלחמה ומי שנדפק עד העצם ובסוף גם מוסר את חייו – הם האנשים הפשוטים. גיבור השיר, וירג'יל קיין, הוא עובד אדמה פשוט או עובד מסילת הרכבת, אדם בעל צרכים צנועים, ששכל כבר אח אחד במלחמה וששרד בקושי את החורף של 65' (1865, כמובן).

יש משהו הרבה יותר חזק בעיני בלספר את הסיפור של "הצד השני". כולם יודעים שהטובים במאבק הזה היו מדינות הצפון ושטוב שניצחו. אבל חשוב לספר ולשמוע גם את הסיפור של חיילי הדרום שקפאו בפנסילבניה ונרקבו לאורך המיסיסיפי לאחר שהופקרו על ידי הפיקוד העליון. הסיפור שלהם הוא חשוב ואמיתי, ומאיר מזווית אחרת עד כמה מלחמה היא הרסנית, חסרת תוחלת וטעם ועד כמה מי שסובל ממנה הוא אף פעם לא מי שהכריז עליה. גם "אישה בברלין" נכתב על ידי גרמניה בסוף מלחמת העולם השנייה, ועדיין – לא מגיע לאף אחת שחייה יתגבבו לכדי כזה חורבן.

האם אפשר היה לשים קץ לעבדות בארה"ב בלי שפיכות דמים מטורפת כמותה לא ידעה היבשת? כנראה שלא. האם ההצלבה של החפש"ים של הדרום עם התמיכה של הדרום בעבדות יוצרת intersectionality שבה אוכלוסייה מדוכאת אחת על חשבון אוכלוסייה מדוכאת אחרת? גם לא. אבל דווקא לראות את המחיר ששילם אותו צד שני מאפשר לראות אותו כאנושי ובעל כוח סבל ולא כאיזה נמסיס חסר פנים. ואולי יש בזה כדי לגרום לנו להתאמץ יותר כדי למצוא פתרונות שאינם מחייבים גרירה של מאות אלפים או יותר בתופת המלחמה.

לסיום סיומת – פרוייקט צילום של המוזיאון האמריקאי הלאומי לבריאות ותרופות, שהציף תמונות של חיילים ששרדו את מלחמת האזרחים אבל יצאו בשן ועין, שבורי גוף וכרותי אברים. אמנם אלה חיילי הצפון ברובם, אבל זה מעביר היטב את הקרבן שהשאירו החיילים בשדה הקרב. ללמדנו שגם למוחלטות של הערכים שבשמם אנחנו יוצאים למלחמה יש מחיר ורובנו צריכים לחיות איתו גם אחרי שוך הקרבות.

Civil war injury maimeמתוך הפרוייקט Portraits of the injured and maimed soldiers who survived the Civil War

קטגוריות: פולק, ביקורתרבות, הלהקה | תגים: , , , , | להגיב

כך הפכה ה'יללה' של גינסברג ליבבה

בדרך לא דרך מצאתי את עצמי מאזינה היום לראשונה לאלן גינסברג מקריא את Howl שלו (או בשמה המלא של הפואמה: Howl for Carl Solomon). אני מאוד אוהבת את 'יללה' ומדי פעם חוזרת אליה, עד שהצלחתי לפלס לעצמי גומחה בפואמה הארוכה הזו ולתת ללבי לקנן בה מדי פעם. אני אוהבת לקרוא אותה באוטובוסים עירוניים, שאז העורק האורבני פועם הכי חזק (אבל עדיין בתנאים שאפשר לקרוא בהם), לסדר את הנשימות לפי הקצב המתגבר של השורות ולהמריא עם המלאכים המוחמדיאנים וההיפסטרים בוערי המוחות ששורפים שטרות כסף בשיכונים בברונקס. והיללה הולמת ופועמת ותמיד שאריות שׁכינה קצת נדבקות לתחתית שלה, בגלל המיזוג המושלם של מלכותיות ורפש, תהום ומאניה, ניבולים ואחלמות.

Allen Ginsberg Hyde Park London 1966תמונה מכאן

ואז גינסברג, מקריא את יצירתו-הוא במעין לעג עצמי שכזה, ומהאינטונציות והדגשים נהיה יותר ויותר ברור שהפואמה עוסקת, ובכן, בסמים. לא *גם* בסמים, וגם בדור הביט האבוד אך הנחוש למצוא את עצמו ובמתיחת גבולות ה-יש על מנת לקרוע פיסות מהיקום ולממשן ביתר שאת, כמו שחשבתי. *רק* בסמים, וחוויות הלוואי המשונות אך ביזאריות שהם מזמנים.

וברור שסמים זה חשוב וגורם מכונן בהוויה הביטניקית ופותח-ראש ומרהיב אישונים ופוער תודעות ומשנה מבני אישיות ויאדה-יאדה. אבל זה לא כוח מניע. לא קדימה, בכל מקרה. אולי הצידה ולמעלה ופנימה, אבל לא בצורה שמעצבת את המציאות באופן שבו תפסתי את Howl לפני-כן.

אז קצת נעצבתי לי, כמו שקורה כשחתיכת תרבות ונפש נשמטת תחת רגליך. זו עדיין יצירה מדהימה שאין שוות לה, ואפילו לא דומות לה, בבחינת הלהביור מילים שגינסברג מחולל, בבחינת קאמה סוטרה טקסטואלית. אבל כעת היא משוללת החזון נעתק הנשימה, מורט הנוירונים שראיתי בה קודם. יותר מניפסט לחירות, אבל שמתובל טוב-טוב בחומר ממנו עשויה לוסי, בשמי היהלומים שלה.

בטח ידעתם את זה ואם לא אז הרסתי לכם, אז כך או כך אין סיבה לא לשמוע את הגרסה של גינסברג. אז תשמעו.

קטגוריות: ניו יורק, סולפג', כללי | תגים: , , , , | להגיב

כל אחד צריך ארנבת

פעם, מזמן, הקליט אורי קריסטל מאוגנדה את פרוייקט ואן פצנובסקי שלו, שכלל בעיקר קטעי דרונים ואינסטורמנטליה נהדרת, אבל גם את "שיר הארנבת" של אבא שלו.

וכך כותב אורי קריסטל בבלוג אוגנדה, זצ"ל:

"האי.פי נפתח באבא שלי ז"ל, שר ומנגן את שיר הארנבת שלו, שהקלטתי דרך הטלפון, שזה משהו שהוא היה עושה הרבה, להתקשר אלי ולהתחיל לנגן."

ואז אורי קריסטל פשוט נתן לנו במתנה את הרגע הזה, המשפחתי והאינטימי, בתחתוני סבא ונעלי בית, עם שידור ישיר לרגע היחידאי הזה. אני עוצמת עיניים ומאמצת אוזניים כדי לשמוע, מבעד לפדאל הססטיין ואיכות ההקלטה המזופתת, את הרעשים הסטטיים של רוח שטות המוגשת בארשת של רצינות תהומית ושל חיבה עמוקה, השמורה לאנשים שאתה לא חושש לצחוק עליהם, מרוב חיבה.

הקובץ כבר לא-ישנו, אבל היתרון בפלטפורמות מעידן הקרח הוא ששום דבר רע לא קורה למאובנים שבהן. לאוגדנה, אגב, יש בלוג חדש יותר.

להנאת הציבור:

Arnevet from Van Pazanowski on Myspace.

קטגוריות: אינדי, כללי, ירושלים | תגים: , , , | 2 תגובות

כל מילותיי הקטנות

פוסט זה משתתף בפרוייקט בַּא לִשְּׁמַע

בא לשמע

שני אנשים עומדים באמצע חדר הומה חברים ומכרים, אולי מסיבה. אולי זה בכלל פיקניק המוני ביום חג, האוויר סביב רווי אדרנלין, פירומונים ושיחה קלילה של אנשים שמשחיזים את מוחותיהם זה על זה. כמו בשיר, הדבר הזה בין השניים נע על ציר מתח בין השטוח למורכב, בין המתאווה לפרוץ ולהשפריץ קיתונות לבה על העולם ובין השברירי, הנלעג, המובס על ידי ספקות. All My Little Words הוא קצת צמר גפן מתוק, ערפילי ו-intangible, עטוף ביריעת אלומיניום, למניעת חיכוך עודף עם המציאות. אין כאן רבדים שצריך לפענח, אלא סגסוגת של תאווה וספק, השתוקקות וחרדה, כמיהה ופחד. הצליל מתכתי, הנימה המרירה, עדיין שזורה שרידי ערגה. מישהו כאן ביצע הרג רגשי במישהו אחר. אלה הם פני הדברים.

קטגוריות: כללי | תגים: , , | להגיב

אשת מעמד הפועלים זה לאו דווקא הדבר להיות

פוסט זה משתתף בפרוייקט בַּא לִשְּׁמַע

בא לשמע

אז השבוע, כנגד כל הסיכויים, גיליתי את ברברה דֵיין האלוהית. "כנגד כל הסיכויים", אני אומרת, כי אם הגעתי עד הלום מבלי להתקל בה, לא בלתי מן הסביר היה שאמות בבורותי זו. אבל המוזה נטתה חסדה והתמזלתי.

ברברה דיין האלוהית היא הבלוזרית בעלת הקול הכי עשיר ורווי שנתקלתי בו אצל ווקליסטית לבנה. נדיר לשמוע זמרות באוקטבה יחסית נמוכה כמו שלה שמשלחות את הקול שלהן לכל עבר, בפורטה חסר עכבות. היא שרה את קינותיהם של החלכאים והנדכאים, מבצעת באלוהות שירים של וודי גאת'רי ובאופן כללי נשמעת כאילו פחות מדי אכפת לה מה חושבים בכדי להשתלב בסצינה מוסיקלית כלשהי שראוי לאזכר.

אני לא יודעת מתי זה קרה, אבל בשלב כלשהו גיליתי שאני יותר מזדהה עם נראטיבים נשיים. נו, סיפורים שנשים מספרות. לא *כל* סיפור שמספרת *כל* אישה (נגיד, בלדות נוגות בקולן של נערות שבריריות לרוב משאירים אותי די אדישה), אבל זה קורה די הרבה. וזה לא טריוויאלי: אנחנו מורגלים לזהות את עצמנו עם הגיבור הדיפולטי, הרי הוא לרוב הגבר, עד כדי כך שסיפורים של נשים מעוררים בנו איזו הזרה. גם בנשים. כך גם נכתבים הסיפורים האלה – בניתוק מנוכר, כחוויה חיצונית של יצור שלא מבינים, באף מעוקם קמעה.

ואז באה איזו ברברה דיין וכותבת, מלחינה ומבצעת המנון לאישה ממעמד הפועלים. והשיר מרגש, קורע לב, צובט בגידים של החמלה, הזדהות כה אדירה שהיא יוצרת מחנק בגרון, וגאווה האדירה שבלהיות בעלת אותו סט כרומוזומים כמו הכותבת והגיבורה שלה.

ברברה דיין היא הדבר להיות

לנון כתב ש-A working class hero is something to be ושפך גיגיות של גלוריפיקציה על אותו גיבור, על ייסוריו ותוגותיו. הגיבורה של דיין היא גיבורה כל כך הרבה יותר אמיתית ומוצדקת, עם המצוקה האפורה והיומיומית שלה, הייאוש מחיי ה-dead end, המרדף האינסופי אחרי זמן וכסף. חיים חסרי תהילה של בעלת צווארון כחול, שאין סיכוי שישוררו עליה איזו בלדה כי גם ככה התפקיד שלה בסיפור הוא "אשתו של ג'ו איש מעמד הפועלים".

במיוחד ריגשה אותי ההשתוקקות למעט פנאי, קצת לסדר את הראש. הרי גם היום אסור לנשים (וכנראה גם לגברים) להודות שטיפול במשפחה הוא טו מאץ', שצריך קצת אוויר מדי פעם ושזה לא הופך אותך לרעיה או אמא גרועה.

"I needed some time/ and just a little control/ Just to keep my right mind/ Just to try to stay home"

לא מצאתי את המילים של Working Class Woman באינטרנטים, אז תמללתי בעצמי. זה משמיעה, אז בטח יש שם כמה שטויות. שגרו איזו מילה אם אתם מזהים שטות בוטה במיוחד.

A Working Class Woman/ Barbara Dane – lyrics


Joe Working Man’s Wife
That’s how I was defined
As if that was my life
My hope and my mind
But I worked in a bake shop
Did the house work at night
And there was no time to stop
For a young bird in flight

Well, in time there were babies
And I had to make us a home
Joe was working 2 jobs
And I was always alone
I needed some time
And just a little control
Just to keep my right mind
Just to try to stay home

I wanted a partner
to be his friend
not just his wife
I worked hard for my children
But they’re my love not my life

Went to work in a factory
And you know it’s rough in this world
My kids are in high-school
And don’t you know the boss calls me “girl”
But the woman beside me
As we sweat out the line
Says tomorrow is pay day
And the next day is mine

It’s a race for the strong
‘cause it’ll grind up the meek
When your money runs short
By the end of a week
And your cars needs some tires
And your kid needs some shoes
For a working class woman
That’s an old kind of blues

Now this system buys hands
But you must not lose your head
It’ll shake you and break you
Till all your sad fairs are dead

Oh, well, I know there are answers
And I got to get to the source
I think me and this system
Got to get a divorce
I can’t make enough money
And I can’t find enough time
But I’m a hard working woman
And the future is mine

Well there’s more where I come from
And we got anger to burn
But we’re talking and moving
We’re gonna study and learn
The unity train
On a straight arrow line
If today is the bosses’
I know tomorrow is mine

And I know it takes lovin’
And I know it takes time
But I’m a working class woman
And the future is mine

קטגוריות: פולק, שחלות, כללי | תגים: , , , | תגובה אחת

בּא לִשְׂמַע

בא לשמעמזה זמןמה שהמוסיקה הפכה להיות מעין פריט לוואי באוסף הדברים שאני זקוקה להם כדי להפוך את הימים לנסבלים יותר. פסקול, במובן הגנרי, הפשטני והרע של המילה. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי בוחרת אלבומים שיתאימו לגוון הפסטל של מצב הרוח או מרכיבה פלייליסטים בטוחים ומכילים, ידועים מראש ונינוחים עד קבס.

ובכן, די.

המוסיקה אהובתי לא יכולה להיות חלק ממוות פרברי שמזחדל במעלה העורקים ומאט את פעילות מחזור הדם. צריך לצעוק, לטלטל את הברזלים, לצאת מאזור הנוחות, להשתטח על האספלט, לבכות עד בחילה ולתת לימים הרעים ולאנשים אחרים בכלל לעבור דרכך בהספק של 70 אלף וואט.

הרי כי כן, פצחתי בפרוייקט "בא לשמע – האזנה עם כוונה". 3 פעמים בשבוע פחחחח אאזין עם כוונות מלוא האוזן לשיר ואז אכתוב עליו. מקווה שאצליח לא לזלוג למחוזות הניתוח המלודי והטקסטואלי, המוכר וחמים. פחות דה-קונסטרוקציה, יותר מסרגה באוזן.

האם אעמוד בקצב הזה, שהוא בעליל המופרך עבורי? בקרוב נגלה. בינתיים, אחלו לי בהצלחה ולעצמכם קריאה איכותית.

קטגוריות: סולפג' | תגים: | 5 תגובות

500, חלק ב' – קינת הקשיח, הענן ולוויתן הבריח

זה התחיל לפני כמה שנים, כשהתאבד לי ההארדיסק ולקח איתו את כל אוסף המוסיקה שלי דאז. ליקקתי את פצעיי, איחזרתי חלקים ממנו, חידשתי אחרים והשתדלתי, כמו שאומרים באמריקאית, להפוך את הבְּרוֹךְ להזדמנות ולהיות מזמינה וחייכנית כלפי מוסיקות חדשות שהתדפקו על שערי אוזניי. ולפני שהספקתי להתוודע אליו ולהתמקם בו, הלך גם ההארדיסק ההוא ונפח את נשמתו המגנטית העלובה, ולוויתן-בריח בלתי נראה בלע גם את האוסף המשוקם.

הפעם הייתי הרבה פחות אומללה – ככה זה כשחוטפים כאפות רגשיות, גם אם זה מקופסת מתכת. החלמה משברון לב מלווה תמיד בהתבצרות-לצורך-התגוננות וברתיעה מאינטימיות ואני הקשחתי לבי כלפי הקשיח ונמנעתי מהתמסרות, כאילו שהגרוע מכל היה עניין של זמן. ואכן, התעודדתי, והמצב באמת נהיה גרוע יותר.

currupterharddrive

קשיח שידע ימים טובים יותר – אילוסטרציה (image source: http://www.dinkscafe.com/different-types-hard-drives-data-recovery-work)

אלא שב-2011, כבר לא היה ברור מאליו שהדרך לצרוך מוסיקה היא בקבצי MP3 מתוך תיקיות על הקשיח. Serendip נוסדה בערך אז וקרנה של Spotify עלה. את ההתרסקות האיטית והאנטי-קליימקטית של Last.fm ליוותה הפופולריות הגואה של Bandcamp, SoundCloud ושל פלייליסטים ב-youtube. כל אחת מהאפליקציות האלה ממלאת פונקציה אחרת: גילוי, שיתוף, האזנה חינמית, האזנה-לשם-רכישה. הקשר בין בעלות על מוסיקה וצריכתה הפך פחות ופחות טריוויאלי.

יש בזה משהו נפלא, כמעט אוטופי. Imagine no possessions. במקום להחזיק דאטה מקומית, אפשר פשוט לשלם על *הגישה* אליה. קבצי מוסיקה ערטילאיים מרחפים להם בענן, חסרי גשמיות וכבר כמעט שלא צריך להתעסק בגודל, התאמת-פורמט-נגן, שלא לדבר על סידור-קיטלוג-מידענות (למי שאינו דאטה-גיק וסובל מזה).

ומצד שני, אני יכולה לספור על כף יד אחת את האלבומים החדשים שאימצתי השנה, ועל שתי ידיים את האלבומים שבאמת מלווים אותי בשנתיים האחרונות. איך זה?

בעיית הניידות

מעטים המה התסכולים בחיי שמשתווים לטעינת מוסיקה לצעצוע הנייד. קבצי Mp3 שמסודרים כ"כ יפה בתיקיותיהם על הנייח – מאבדים כל צלם נתוני על האנדרואיד. שכן, אנדרואיד מבסס את קיטלוג הנתונים שלו על ה-ID3 של הקובץ ולא על הקיטלוג הידני שטרחתי והחלתי עליו. התוצאה – ספריית מוסיקה סופר-מבולגנת ששמות התיקיות בה לא תמיד קשורים לשמות שאני מכירה, הקבצים מסודרים לפי סדר אלבומים ולא אמנים, כמו שאני סידרתי, ובואו לא נתחיל בכלל לדבר על מיקסים. טוב, בואו נגיד חצי משפט על מיקסים: רוב מרכיבי המיקסים פשוט אוגדים אוסף של יצירות/שירים לתיקיה, כך שאנדרואיד מזהה את השירים כיצירות (ועל כן אלבומים) נפרדותים. אני יכולה לשבת ולקטלג כל מיקס ידנית, אבל:

  1. זה לוקח המוני זמן וזו עבודה סיזיפית מבאסת.
  2. ממש, ממש, ממש מעצבנת אותי המחשבה על זה שאני צריכה לעבוד עבור ה-software. ממש. בעיקר כזו שמתיימרת להיות כ"כ אינטואיטיבית וקלה להפעלה.

סוגיית הבעלות

לא מזמן, מחק חבר יקר את כל אוסף המוסיקה שלו. מיוזמתו, בהכרה מלאה ודעה צלולה. הוא עשה את זה מתוך איזו פנטזיה פוסט-אפוקליפטית להתחיל מחדש, מגב כפוף לפרוק העול ולהפטר ממיני קבעונות שליוו אגירה של מוסיקה על פני שנים, עשורים, אפילו. הצדעתי לו על התעוזה וביררתי למה הוא בכלל טורח להתחיל לצבור מחדש. "העתיד בענן", דיקלמתי באדיקות של מומרים. "דברים שאינם בבעלותנו לא חשובים לנו", פסק היקר. גם אם המשפט הזה נשמע ומרגיש כמו סלוגן של יצרנית מכוניות שבדית, הוא עדין מעורר מחשבת-מה. כאשר קבצי מוסיקה בפרט ודאטה בכלל שייכים לך, גם אם לא שילמת עליהם (ועל אחת כמה וכמה אם שילמת) – את משקיעה בהם. את מסדרת אותם, מפנה להם מקום, מבררת אם הם שווים את המקום שפינית, חוזרת אליהם מדי פעם להתעניין בשלומם.

מסגרת התייחסות

את חוזרת אליהם. כי עצם נוכחותם היא מסגרת התייחסות. אפשר לעבור על אוסף, לבחור משהו ולהשמיע אותו ואם הוא מצא חן בעיניך, אפשר לעשות את זה שוב למחרת היום. שזה משהו שיותר קשה לעשות עם פלייסליסטים וחתיכות ענן ערטיאליות. משהו במוסיקת-אינטרנט מרגיש ארעי יותר, יותר קשה להתעמק בה, להתחייב, לסקור דיסקוגרפיות, לסגל את אורך הנשימה שצריך כדי לשמוע אלבום שלם של אותו אמן יותר מפעם אחת. בסרנדיפ אי אפשר לשחזר רצועת שירים בכלל ופלייליסטים ביו-טיוב משתנים משעה לשעה, בכפוף לזכויות היוצרים שהם מפרים או לא.

אני כותבת את המילים האלה ומרגישה כמו סבתא שלי. פליטת ניינטיז נואלת שלא מצליחה לעמוד בקצב של השינויים הטכנולוגיים ועורגת לתקופה שבה אפשר היה להחזיק את המוסיקה שלך ביד, אחרי ששילמת עליה במזומן לאדם (אנטיפת, לרוב) מאחרי דלפק. אבל זה לא מרגיש כאילו שאני היחידה שמתקשה לעמוד בשטף. זה מרגיש כאילו שאנחנו במעין שלב מעבר בין מדיומים, אלא שבניגוד למעברים מתקליטים לקלטות לדיסקים ל-דיגיטל, שנתנו לצרכנים מרווח נשימה והזדמנות להתאפס ולהתרגל – השינוי הזה קורה כל הזמן, בו זמנית ואף אחד כבר לא בטוח איזו מוסיקה לצרוך מאיפה ובאיזה פורמט.

אז בינתיים חזרתי לאסוף מוסיקה (ולגבות אותה) ואני מחכה בסבלנות ליום שבו למספיק צרכנים ימאס מהוריקן האפליקציות ולמשך חודשיים, אפשר יהיה לבחור מדיום אחד לצריכת מוסיקה ולדבוק בו.

קטגוריות: סולפג', קומפילציות, טכנולוגיה, כללי | תגובה אחת

על מלכת הוודו של ניו אורלינס והרהורים על טיבו של פולחן

על "סיפור אימה אמריקאי" עוברת עונה מוצלחת. במקום האומללות הקיומית הפושה בכל המשוגעים והרדופים, קן של מכשפות משתלט על המסך. זה כולל משחקי כוח, שאיפות לחיי נצח, השאלות המוסריות הרגילות ("האם זה שאני יכולה להשיב מתים לחיים בהכרח אומר שאני צריכה לעשות זאת?") והמון דם, מין וגרוטסקה, שיוצרי הסדרה עושים כה טוב. יש משהו מרענן להפליא בכך שכמעט רק נשים מאכלסות את המסך והגברים היחידים שצצים מדי פעם, מגלמים נבלים שטחיים או קרבנות חלושים ופאסיביים. זה כמובן לא ביטוי של השאיפות הפמיניסטיות שלי, אבל מגיע סחתיין אימתני לכותבים על שיקוף כ"כ מדוייק של האופן בו מתוארות נשים ביצירות טלוויזיוניות רבות להבכיא.

עוד משהו שיוצרי "סיפור אימה" עושים ממש טוב הוא לשלב דמויות מיתיות מרתקות בעלילה. ספציפית, התכנסנו כאן היום לחלוק שבחים והתפרכסויות בפני הדמות של מארי לאווּ, כהנת וודו רבת עוצמה שחייתה בניו אורלינס במאה ה-19 ושאותה מגלמת במלכותיות אנג'לה בּאסֵט המהממת. מארי של "סיפור אימה" היא יפיפיה ונוראה, חסרת רחמים, שבטית ואכזרית. אהובה הוא (ספוילר) עבד שכושף ועתה הוא מינוטאור ואויבתה המושבעת היא מכשפה לבנה (בצבע העור, לא בנטייה המאגית) מאצולת מכשפות סיילם. תמיד התקנאתי בקריאוליים על האסטתיקה של המאגיה השחורה שלהם – הקצב, הריקודים, הפיסיות, הדם והאש כל-כך הרבה יותר אטרקטיביים מאיזה מקובל משולח ציציות שיושב לבד בבית כנסת ומשנן השבעות. ויוצרי "סיפור אימה" מספקים את הסחורה היטב.

104145-angela-bassett-as-marie-laveau

אנג'לה באסט כמארי לאווּ: קצת דם לקינוח הדבש

למיתוס של מארי לאוו נחשפתי לראשונה לפני כמה שנים דרך הבלוג הנהדר Star Maker Machine. הם הגישו שיר על מלכת הוודו מניו אורלינס בגרסת בלוז של Olympia Brass Band. ניסיתי להתחקות אחר כותב השיר, אבל בעוד שהאינטרנט טוען בתוקף שד"ר ג'ון כתב אותו, הרי שיש הקלטה עתיקה של ביצוע של פאפא סלסטין. סלסטין דנן נאסף אל אבותיו פחות או יותר כשהדוקטור הטוב התחיל לצמח פימות שפמקן, אז כנראה שזה לא זה.

ואי אפשר לדבר על טלוויזיה ועל בלוז ניו אורלינס בלי להזכיר את הסדרה הכי טובה שנעשתה פחות או יותר אי פעם, הלא היא Treme. כמה שמחתי כשמצאתי את הקטע הנפלא הבא, שבו אנטואן בטיסט נותן שפיל העשרה קצר לאחת מתלמידותיו (ולא, זה לא יופמיזם לדבר), על רקע ביצוע מאלף של פאפא סלסטין האמור. עלה בדעתי שזו כנראה הדרך הכי נכונה לבצע פולחן, גם מאה חמישים שנה אחרי מותה המשוער של הכהנת האפלה. כך נשמרות מסורות בצורה הכי יעילה: באמצעות זמזום אגבי של תפילה ישנה או תוך כדי התרוננות הנפש מיצירה, ציור, שיר, סיפור, פסל של מושא הפולחן.

באחד הסנדמנים, גאימן מזכיר את בסיס הכוח של בּאסְט, אלת הלוחמה במצרים העתיקה שצורתה הכלאה בין אדם וחתול (בקטע סקסי, לא בקטע דוחה): הכוח שלה הלך ודעך עם השנים, ככל שחדלו להאמין בה. זה רעיון נפלא, כמובן – שמידת העוצמה של מושאי פולחן תלויה במידת האמונה שמוקדשת להם. מוצא חן בעיני שרגע החסד הזה, בין בטיסט לתלמידתו הוא, באחד מרבדיו, העלאת פולחן למארי לאוו.

ותודה לאינטרנטים על שאירגנו לנו גם את הגרסה הנהדרת של פאפא סלסטין לשיר, כפי שמופיעה ב-Treme:

תוספת מאוחרת: מסתבר שבלוג האוכל-אבל-לא-מתכונים, "אוכל למחשבה", כתב יפה על האוכל בטרמה ובניו אורלינס בכלל.

קטגוריות: מסך הכסף, נשמה, פסי קול, כללי | תגים: | להגיב

לפעמים, כשאת נופלת – את עפה*

לפני <פרק זמן לא ידוע> ניהגתי לי בלילה ונקלעתי לשיר שתפס אותי ברדיו והמשיך לכדי ראיון-ועוד-שירים עם מי שזיהיתי, בתור בוגרת עונה של "הבורר", כאניה בוקשטיין. נורא ניסיתי לתעב אותה, כי היא כה מיינסטרים וגם שחקנית וגם זמרת וכידוע, מאז ג'ינג'ר רוג'רס כל הזמרניות-שחקניות הן פייק. אבל לא כ"כ הלך לי, שכן העלמה בוקשטיין התבררה כאינטליגנטית, מוכשרת, חיננית וכנה למדי (גם עם עצמה) ומעל הכל, השיר הזה, שתפס אותי, שכנע אותי שהיא לא סובלת מתסמונת הפייקית המפונפנת.

זו לא יצירת מופת מוסיקלית או לירית, אבל חוסר הניסיון לרכך את פני המציאות נהדר בעיני. "אני פולניה. כך נולדתי, אני חיה עם חוסר שביעות הרצון המתמיד הזה כל יום וכל דקה וזה מה יש". אין ניסיון להצטייר כאמנית מיוסרת ומאידך – היא לא נותנת לתיבול של ההומור העצמי להפוך לביטול מוחלט של החוויה האישית, המתסכלת שבלחיות את החיים ממרחק מה, תמיד לחשוש שהטוּב ילקח או יתבדה, לפחד בזהירות, לקרוע נכון. מאוד מצא חן בעיני גם הביצוע המופָעי, הקול העשיר והמצו-פורטה הנועז, ההו-כה נדיר בסצינת האימו-אינדי שבה הציפייה מיוצר להגשה אסטתית או מלוטשת נחשבת גסות רוח.

אני לא יודעת אם החיים אגב הטלת ספק בכל צעד ושעל זה משהו שמאפיין חשיבה נשית, אבל "אף אחד" הזכיר לי אינפוגראף חביב שמסתובב לאחרונה ומתאר את כל התכונות האפשריות שכותבי טלוויזיה/קולנוע דוחסים לדמויות נשיות בניסיון להפוך אותן לחזקות, אבל בפועל משטיחים אותן לכדי קלישאות מעציבות:

Overthinking-It-Female-Character-Flowchart

*הציטוט בכותרת הוא פראפראזה על קטע מסיפור של ניל גאימן מתוך כרך Fables & Relfections של סדרת הסנדמן.

קטגוריות: שחלות, כללי, ישראלית | תגים: , | להגיב