דני סנדרסון: מכאן הדרך

כל האלבומים של דני סנדרסון, track by track. סדרה של תומר קריב.

גודל טבעי | חף מפשע | חכם על קטנים | קופץ לשניה | מת לבכות 2 | הלא נודע
תולדות המים – שירים לאחרים | קונגו בלו | לא יפריד דבר | מכאן הדרך

כמו הרבה אמנים בסקאלה שלו, סנדרסון כבר לא חתום בחברת תקליטים. הוא עבר לעבוד עצמאית ולממן בעצמו את אלבומיו, כלומר שהוא מחזיק במאסטר ומשתמש בשירותיה של NMC כחברת הפצה בלבד. העצמאות הזאת אפשרה לו, למעשה, להקליט אלבום במשך יותר מחמש שנים.

הסיפור של האלבום הזה מתחיל עוד בהופעות של ״לא יפריד דבר״. הלהקה שליוותה את סנדרסון היא כנראה ההרכב הטוב והמהודק ביותר שניגן איתו. כבר ב-2012 הוא הקליט איתם שני שירים שהגיעו לאלבום ויצאו כבר אז כסינגלים. כלומר, בניגוד לכל אלבומיו עד כה, האלבום הזה הוא מעין אוסף.

אבל למרות שהשירים נאספו לאורך זמן וההרכב השתנה, עדיין הקו די אחיד, וזה נשמע כמו ההמשך הטבעי וההגיוני של קודמו.

אבל יש כאן עוד עניין. ״מכאן הדרך״ לא רק ממשיך סגנונית את ״לא יפריד דבר״. הוא גם ממשיך אותו מבחינה רעיונות, ואולי גם פילוסופית.

״לא יפריד דבר״, כמו שכבר סיפרנו, עוסק בהשלמה העצובה אך המנחמת עם הבדידות שכולנו חווים. האלבום הזה מצד אחד מעמיק במקום הזה, של העולם ואני (נושא שנמצא בכל אלבומיו של סנדרסון), אבל גם מציע מבט אופטימי. וגם, יחסית, ממשיך להוריד את מינון הסיפורים והדמויות לטובת גוף ראשון.

  1. בוכה וגם צוחק
    אלבום המשך, כאמור. וזה ההמשך ל״אתה לבד״. מקצב קאנטרי וטקסט על בדידות ועל דרך. מצד שני, יש בכותרת הזאת דו משמעות יפה. כי ״בוכה וגם צוחק״ זה בעצם מה שסנדרסון עושה תמיד בשירים שלו, מתחילת הדרך.
  2. לא כדאי לי
    איזה עיבוד מפיל ביופיו. יש משהו באלבום הזה שמאוד חוזר לסאונד אמצע הדרך סבנטיז, בעיקר בקלידים. שיר עם טקסט חידתי. אולי על רומנטיקה. אולי על חברות. אולי על מלחמה עם עצמך. כפיר בן ליש שוב מוכיח שהוא הקול השני הכי טוב לסנדרסון.
  3. עמק המסתור
    סנדרסון סיפר שהשיר הזה נולד כמין המשך ל״רולטה״. אני מזהה פה את ״מפלט אחרון״. מעין סרט מתח על בריחה ממשהו. האזכור של פנצ׳ו וייה, ממנהיגי המהפכה במקסיקו, רק מוסיף לסקרנות שהשיר הזה מעורר. חוץ מזה יש פה עבודת קלידים דרמטית ומעולה של עידו זלזניק.
  4. האיש עם הכובע
    אם היה לי חשד בשיר הקודם לגבי השפעה של סטילי דן, מגיעה פה המחווה המאוד ברורה ל-Do It Again. מצד שני, הטקסט לא קשור למקור. עוד שיר חידתי, סיפורי אבל לא בדיוק, על דמות שכנראה גם מופיעה על עטיפת האלבום.
  5. תתני לו להסביר
    עוד שיר בסוגת הצד השלישי של סנדרסון, אולי אפילו ממש המשך ל״חושב עליך״, רק שהפעם כבר אין את ההתחכמות של ״מסתבר שאני זה שחושב עליך״. הפעם הוא התבגר, והוא נשאר מתווך.
  6. קוזה נוסטרה
    לראשונה מאז ״תולדות המים״ סנדרסון משלב קטע אינסטרומנטלי באלבום שלו. סוג של מחווה איטלקית שכבר לא זרה לקהל שלו, שגדל על לוגי גרסקו, איי צ׳יפפה, טנטה רוזה ולוצ׳יאני. אני ממש מדמיין שזאת התזמורת בסצינה של השיר ״חתונה״.
  7. מקנא בציפורים
    השיר הטוב באלבום ואחד הטובים שסנדרסון כתב ב20 השנים האחרונות. טקסט מדהים על יציאה מדיכאון אל חופש, עיבוד יוצא דופן וסאונד שמרפרר לביץ׳ בויז, לגזוז ולשיר ״כדור פורח״ שהוא בעצמו מופלא. וקולות הרקע. איך הוא יודע להפיק קולות רקע…
  8. גורל שדוד
    קראתי את הטקסט של השיר הזה במנותק מהמנגינה, והבנתי על מה הוא – זה שיר על סנדרסון עצמו ככותב סיפורים. כל שירי הסיפור הידועים שלו, מ״מזל דגים״ ועד ״כמה״ – כולם עוסקים בלב אבוד וגורל שדוד.
  9. להציל את העולם
    הדבר הכי בולט בשיר הזה הם כלי הנשיפה המקסימים. הפקת השירה של סנדרסון גם היא מתבלטת לטובה, וכמובן הקולות. בטקסט הוא חוזר לתמה של ״אני נגד העולם״, אבל מזווית אחרת – אני בעצם זה שצריך להציל את העולם, אבל הוא לא גומל לי.
  10. מכאן הדרך
    שיר כובש לב, שסנדרסון כתב לנכד שלו. השיר הזה היה השני שיצא, עוד ב-2013, אבל הוא ממוקם בחוכמה בסוף האלבום. אם בסוף האלבום הקודם הוא נפרד ומסכם, הפעם הוא מחזיק יד ביד את הדור הבא, ומראה לו איך ממשיכים הלאה. זה כאילו שיר פשוט יותר, אבל הוא עוצמתי לא פחות.
  11. לכל אחד יש כוכב
    זוכרים מזמן, כשדיברנו על סנדרסון ב-95' עושה טוק שואו כושל, ומתנסה ללא הצלחה בסטנד אפ נטול מוזיקה? אז באותה תכנית היה גם שיר מקורי, קטן ויפה, לא קומי בכלל, מלא אופטימיות (אני אפילו זוכר אותו מזמן אמת). והנה הוא מצא גאולה, כהדרן, בסוף האלבום הזה.

אי אפשר להפסיק להשוות, אבל אחרי יצירה עוצמתית כמו ״לא יפריד דבר״, ״מכאן הדרך״ נראה כמו אוסף סינגלים, אבל בעצם כמעט כל השירים בו מתייחסים לעבר של סנדרסון, ככותב וכאדם. הוא סוגר מעגלים, מרפרר לעצמו ולאחרים, ומזכיר ז׳אנרים וסוגי כתיבה שהתנסה בהם בעבר.

יותר מהכל, נראה שהוא נהנה פה לעשות את מה שהוא באמת הכי טוב בו – סיפורים קטנים עם מלודיות קליטות להפליא, קולות רקע, גיטרות, קלידים, להקה מגובשת, קצת שנינות, קצת עוקצנות, קצת מתוק וקצת מריר.

אז זהו, נגמרה לעת עתה הסקירה על אלבומי הסולו של דני סנדרסון. היה לי כיף, מקווה שגם לכם.

אם איכשהו דני קורא את זה, אז המון מזל טוב, מקווה שנהנית, אני אוהב אותך, ונתראה בסקירה על האלבום הבא 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.