דני סנדרסון: קונגו בלו

כל האלבומים של דני סנדרסון, track by track. סדרה של תומר קריב.

גודל טבעי | חף מפשע | חכם על קטנים | קופץ לשניה | מת לבכות 2 | הלא נודע
תולדות המים – שירים לאחרים | קונגו בלו | לא יפריד דבר | מכאן הדרך

המסע בעקבות סנדרסון ממשיך, ואנחנו כבר ביישורת האחרונה (נכון להיום, כמובן). הפעם נצלול לאלבום הראשון מתוך שלישייה שאפשר לקרוא לה ״הטרילוגיה האישית״.

את החצי הראשון של העשור הקודם סנדרסון העביר, כלפי חוץ, לגמרי כרגיל. הופעות, טלוויזיה, אלבום שבו אמנים אחרים ביצעו שירים שלו, מופע מחווה למוזיקה שאהב בילדותו. אבל מאחורי הקלעים, בחייו הפרטיים, הוא התמודד עם מחלת הסרטן של אשתו נעמי.

סנדרסון הוא אחד מכותבי הטקסטים המקוריים והמעניינים שיש פה, אבל לרוב הוא מחביא את הרגשות שלו מאחורי משחקי מילים, בדיחות, ציניות ושאר מסכי עשן. על כל אמירה רצינית – יש פאנץ׳.

אבל בתקופת ״הלא נודע״ הוא התחיל להשתנות. אם בעבר זה הגיע רק בהבלחות כמו ״זה הכל בשבילך״ או ״איפה היא עכשיו״, נדמה שההתמודדות שלו עם הסיטואציה המשפחתית ממש הכריחה אותו להתחיל לכתוב את עצמו. הוא עשה את זה בסגנון שלו, לא שכח את העוקצנות וההתחכמות, אבל האלבום הזה, מכל בחינה, הוא כמו wake up call אחד ענק. כבר לא סיפורים אבסורדיים. הפעם אלו החיים עצמם.

ועכשיו למוזיקה.

נראה שסנדרסון הבין שיש לו ביד אלבום אחר, שונה, קודר. הוא צריך מפיק שיבנה חומת סאונד שתתאים למצב הרוח הזה. הוא לקח את מי שהפיק את שני השירים הטובים ביותר ב״תולדות המים״ (״כמו עפיפון״ ו״בדיעבד״), ומי שרק שנה קודם פרץ גם כסולן של איזבו – רן שם טוב. שם טוב הביא איתו את הרוח של שתי עבודות ההפקה הבולטות (והמדהימות) שלו – ״געגוע״ של יהודית רביץ ו״אהבה מוסיקה״ של דיקלה. אבל הוא השאיר מאחור את הגרוב האלקטרוני של רביץ, ומצא שפה משותפת עם הגיטרה של סנדרסון. כששניהם מנגנים יחד – זה שילוב שסנדרסון לא שיחזר אולי מאז ימי קלפטר בכוורת.

למרות הדומיננטיות של שם טוב בהפקה, נראה שהוא הבין טוב מאוד את סנדרסון, את מצב רוחו, את השירים ואת המסר. אליו מצטרפת הלהקה של סנדרסון, עם הקולות המלודיים והחמים של כפיר בן ליש וקרן מלכה, שנותנים קונטרה של רוך ועדינות.

לפני שנצלול לשירים, הבהרה הכרחית (שנכונה גם לשני האלבומים הבאים): הפרשנות שלי לטקסטים היא סובייקטיבית. לא בטוח שסנדרסון התכוון בהכרח למה שאני מפרש. אבל נדמה לי שהסיטואציה האישית שלו נוכחת בכל מילה שנכתבה עבור ״קונגו בלו״. נתחיל:

  1. צדקתי בטעות
    פתיחה דרמטית. מצהירה שיש פה משהו אחר. זה לא אלבום בדיחות וגם לא אלבום של המנוני רוק׳נרול. כמו בכל השירים, סנדרסון מתאר את ההבנה הזאת, שהעולם בוגד בך. אתה יכול להיות הכי בסדר, לעמוד בתור, לדאוג לבריאות – והכל עדיין יכול להתהפך עליך.
  2. טיפה של הבנה
    המוטו של האלבום. סוג של פיצול אישיות. מצד אחד הרצון להיאחז באופטימיות, מצד שני הפסימיות הטבעית של סנדרסון והחרדה שלו מהעולם, צד שפעם הזין שירים קומיים ומשעשעים, הופך להיות אמיתי עכשיו. ״בלב אדם שרוע מזח, ולאורכו עוגנות ההחמצות״ – משפט כל כך יפה ועצוב.
  3. משקפת
    כמו הרבה שירים באלבום, זה מתחיל רגוע ונעים ואז כאילו משהו משתבש בצליל, והקצב נכנס. אני מרגיש שזה לא במקרה. תיאור היצ׳קוקי משהו, של אדם שיושב ומסתכל על העולם בלי לגעת. תחושה מוכרת כשמשהו רע קורה, הרצון להגיד ״רגע, תעצרו, אולי זה יסתדר מעצמו״.
  4. עוזבת למקום רחוק
    השיר הזה יצא כסינגל בזמנו והתקשר אוטומטית לנעמי. למרות זאת, הסיטואציה שהוא מתאר קצת פחות מפורשת ואפילו לירית משהו. כאילו העזיבה היא רצונית, הדמות בשיר רוצה שלא ימצאו אותה. וכאן, בניגוד לשירים אחרים, הליווי מאוד עדין והגיטרות ציוריות.
  5. אתה שזוף
    סוג של עקיצה לכל תרבות השאנטי-רוחניקיות של התקופה, שבראי חייו האישיים של סנדרסון וראייתו המפוכחת של העולם, מתוארת בצורה הרבה יותר ישירה – בריחה מהמציאות (במקרה של השיר, שמובילה לתאוות פרסום). הפתיחה של השיר, עם וייב קצת הודי, מרמזת על המסר הזה.
  6. שושנה
    אולי השיר שמופק בצורה הכי מרשימה באלבום, ודווקא הוא נראה יותר כמו תרגיל אולפן (טקסטואלית הוא לגמרי בורח). שם טוב מזכיר פה מאוד את The Fun Makers של איזבו, אבל דווקא הקולות של כפיר בן ליש בפזמון יוצרים את הדיסוננס שמזכיר לנו שזה בעצם סנדרסון, איש של מלודיות והרמוניות.
  7. רוח ומים
    כמו באלבומים קודמים שלו, סנדרסון אוהב לשתול בתוך הרוק׳נרול שיר עדין ורומנטי על בריחה מהמציאות, לרוב עם בת זוג, רצוי בנוף של טבע. אבל בנסיבות הנוכחיות, הזוג דווקא בבית, ומבחוץ מתדפקת סערה – ״לא תארנו אף לרגע, שסופה כזאת תצוץ״, והנה השיר הזה הופך לכזה שלא משאיר עין יבשה.
  8. איזה יום היה לי
    במקור זה היה קטע הצגת הנגנים במופע ״חכם על קטנים״ מ87. עכשיו סנדרסון כתב לזה טקסט, ושם טוב בנה לו את הליווי הגרובי, שהופך אותו לאחד הקטעים המדליקים באלבום. וגם פה, אחרי תיאור של דמויות שונות, הדובר נכנס לסיפור: ״עם שקיעה אני לעצמי חושב, איזה יום היה לי״.
  9. היסטוריה
    אחד העיבודים האהובים עליי באלבום. מאוד אוהב איך הגיטרות הדוקרניות של שם טוב מצליחות לא להשתלט על השיר, ויש פה אפילו את הכינורות של ״געגוע״. בטקסט, סנדרסון הופך את היוצרות, אולי קצת מדחיק בציניות את הסיטואציה, והופך בעצמו לזה שנזרק – ״שלוש ארבע אני לא כאן, אני היסטוריה״.
  10. משהו חייב לקרות
    סוג של מחווה לפיל ספקטור והגירל גרופס (אולי בהשפעת האלבום black&white). זה שיר די נואש. סנדרסון ממש מתחנן שמשהו יקרה. מה צריך לקרות? אנחנו לא יודעים. לא בטוח זאת חזרה לשגרה, וסנדרסון גם יודע להסתיר את זה בהרבה דימויים, אבל הקול שלו נשמע כאן כמעט אבוד.
  11. חוקי הטבע
    הגענו לפואנטה. שלושת השירים שמסיימים את האלבום הם מכת פטיש, בטקסט, בביצוע ובהפקה. סנדרסון מתאר בעלי חיים שנהנים בלי לדעת מה מצפה להם, ואז מגיע המשפט האחרון: ״והאדם איש חכם הוא הכי נשגב, מוכן למות שיוכל לשפר חייו – אלה חוקי הטבע״. תצוגת הגיטרות בדקה האחרונה – מדהימה.
  12. מפלט אחרון
    לכאורה עוד סיפור אגדה קולנועי-סנדרסוני, אבל בעצם כבר ברור לגמרי על מה הוא מדבר – ״תני את ידך, מכאן אין חזרה״. זה מדהים ונוגע ללב לראות איך הסגנון שלו עובר טרנספורמציה ומתאים את עצמו לקונספט (הלא מודע אולי). בהפקה אפשר לשמוע קצת שרידים לעבודה של שם טוב עם דיקלה.
  13. בא בקלות
    ואחרי כמה שירים אינטנסיביים, מסיימים כביכול עם שיר קליל. אבל הוא לא. סנדרסון מתאר פה מתאבד שמסתכל אחורה ברגעים האחרונים של חייו, ודרך זה מתאר סוג של סוף דרך אישי כנראה, של חייו הזוגיים.

״בקוסמוס יש סדר, הכל זורם בלי נדר, כל עוד לא מסתבך לך החוט״.

בניגוד לכל אלבומיו של סנדרסון עד כה וגם אלה שיבואו, האזנה רציפה ל״קונגו בלו״ היא חוויה די אינטנסיבית ואפילו די כבדה. ניכר שזה אלבום שנוצר מתוך מצוקה, בלבול, חוסר אונים ודיכאון, אבל עם מודעות לתהליך הזה. סנדרסון עדיין יוצר כאן שירי רוק-פופ, אבל שופך לתוכם את הבפנים.

העטיפה, בניגוד לרוב קודמותיה, לא מציגה את סנדרסון בפוזה משועשעת אלא במבט דרמטי-מבוהל, בורח ממשהו (אולי ברוח ״מפלט אחרון״). באופן כללי ייתכן שהוא ידע שזה אלבום פחות מסחרי, ושאין בו להיט פוטנציאלי גדול (למרות ש׳הד ארצי׳ השקיעה מאוד בקידום והוציאה מספר סינגלים לרדיו).

סנדרסון כמובן צדק, והאלבום לא הצליח. אבל זה לא עניין אותו. רק כמה ימים אחרי יציאתו, ב-25.9.2005 – נעמי סנדרסון הלכה לעולמה. מתוך האבל, סנדרסון יכתוב את היצירה השלמה ביותר שלו, אלבום על כאב, השלמה וסיכום – ״לא יפריד דבר״. ועליו, כמובן, בפעם הבאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.