כל האלבומים של דני סנדרסון, track by track. סדרה של תומר קריב.
גודל טבעי | חף מפשע | חכם על קטנים | קופץ לשניה | מת לבכות 2 | הלא נודע
תולדות המים – שירים לאחרים | קונגו בלו | לא יפריד דבר | מכאן הדרך
את סנדרסון עזבנו בסוף 1995. אחרי אלבום שנכשל, חוזה עם חברת תקליטים שהסתיים, תכנית טלוויזיה שלא התרוממה והופעות פושרות, נראה שהוא בצומת דרכים.
ב-1997 הוא חותם על חוזה חדש עם חברת הד ארצי, שהיתה כמה שנים קודם הבית של רוב להקות הרוק הצעירות.
בחצי השני של שנות ה-90 היתה מצד אחד שקיעה של סצינת הרוק, ומצד שני ניסיונות של חברות התקליטים לשמר את הרוח הזאת. להקות נשכחות כמו היווניה, לחש וכשניקו תתחיל לדבר המשיכו להיות מוחתמות, אבל התחושה הכללית היתה שהאופנה עברה, ושתי הלהקות הכי מצליחות של 1997 היו שבק ס והיי פייב.
דווקא ברוח הזאת, הד ארצי מגייסת לשורותיה מי שאז נתפס כבדרן יותר מאשר מוזיקאי. ואולי הרענון הזה מטעין את סנדרסון באנרגיה חדשה וברצון להראות מה הוא יודע לעשות. כשחקן חיזוק מתגייס יהודה עדר, החבר מדודה, שגם היא היתה ניסיון של סנדרסון לברוח מהתדמית.
מה שיותר חשוב הוא שסנדרסון מגבש כאן, לראשונה מאז אלבומו הראשון, להקה של ממש. הוא מביא את כפיר בן ליש, שיהפך לדמות חשובה בהקלטות ובהופעות, ומוזיקאים נוספים כמו נושי פז, איגי דיין וגם רווית הראל שמתבלטת בקולות. הם עושים הרבה חזרות, ומנגנים מעולה ביחד.
בקיץ 1997 יוצא ״הלא נודע״, וכבר ממבט ראשון הוא נראה אחרת. על העטיפה זה כבר לא סנדרסון עצמו בפוזה קומית, אלא תצלום משפחתי עתיק (או כזה שנראה עתיק), ומעליו עננה גדולה ומפחידה שמתקרבת.
- הלא נודע
סנדרסון, כידוע, אלוף בפתיחות אלבומים. וזה שיר שכבר מהצליל הראשון משדר – ״זה רגע חשוב. תעצרו ותקשיבו״. הטקסט מבריק, הנגינה חדה, ההפקה אמנם שטוחה ברוח הניינטיז (כמו בכל האלבום), אבל השיר הזה נולד להיות אייקוני. וכן, הוא תוצר ישיר וברור של רצח רבין - בחורות מכוניות וערבי שישי
מחווה יפה ל״קליפורניה גירלז״, שממחישה אולי את הטוויסט הבוגר שמגיע באלבום הזה. הטקסט לכאורה שנון, כמו שירים קודמים של סנדרסון, אבל הרוח הנוסטלגית ובעיקר העיבוד הדרמטי הופכים את השיר הזה להרבה יותר אישי ונוגע ללב - אמרתי לה לבוא
הרבה מההילה הרוק׳נרולית שדבקה באלבום הזה הגיעה מהקטע הזה. האמת היא שזה לא שיר מבריק, אבל יש בו משהו מאוד זרוק וכזה שלוקח את הטקסט בחוסר רצינות. כאילו הפוך מהנטייה של הרוק העברי לחשוב יותר מדי על המילים - אנשים זהב
ודווקא השיר הזה, שהוא אחד האהובים עליי באלבום, כאילו לקוח מהפאזה הקומית הקודמת של סנדרסון. מעין סיפור מוסר על נוכלים קטנים, בכתיבה של אחד המתבוננים הגדולים של המוזיקה הישראלית. סנדרסון יודע לצייר כל כך יפה תמונות אנושיות קטנות. העיבוד האקוסטי וההרמוניות הם רק בונוס - שלו לעולמים
שירי צד שלישי הם תחביב סנדרסוני עתיק. בעיני זה השיר החלש באלבום, דווקא בגלל שאת החן והשנינות של ״חושב עליך״ ו״היא אני והוא״ מחליפה כאן סוג של הרצנה. תיאור יחסית שגרתי על זוג שמחליף מכתבים, אבל בלי הקריצה שהתרגלנו אליה - סמי תרגע
השיר המצוין הזה מדגים יפה למה ההפקות בניינטיז נשמעו כל כך רע. יש פה תפקיד גיטרה מדהים, כלי הקשה מצוינים ופזמון סוחף – אבל בהשפעה הגראנג׳ית שהטביעה את המוזיקה הישראלית הכל נשמע מאוד שטוח ועובר ליד האוזן. הייתי שמח לשמוע מיקס חדש ומודרני של השיר הזה - שובו של התמנון
מחווה יפה לתמנון האיטר, שאולי גם משחקת תפקיד בניסיון של סנדרסון להמציא את עצמו מחדש. הקטע המקורי נעשה ברצינות מוחלטת, במטרה לחבר בין עולמות מוזיקליים מנוגדים וליצור משהו חדש. קטע ההמשך הוא הפעם הראשונה שבה סנדרסון מכניס קטע אינסטרומנטלי לאלבום סולו שלו - אני שבוי
האמת שהפתיחה של השיר הזה קצת יותר מדי מזכירה את ״זה הכל בשבילך״, מה שמעלה חשד שאולי יש כאן ניסיון לרכב על, אבל המשך השיר לא דומה בכלל, ומציג מלודיה מדהימה ביופייה, ושירה נורא נורא יפה של סנדרסון. שיר קצת נשכח, וחבל שכך - מחט אל הלב
אחיו התאום של ״אמרתי לה לבוא״. שיר כיפי וסוחף לאללה, עם סולו גיטרה קצת יותר בשרני ממה שסנדרסון הרשה לעצמו עד כה. עוד נמצא כאן הקול השני של כפיר בן ליש, שיהפוך להיות סוג של סימן היכר בכל האלבומים של סנדרסון עד היום - למה עכשיו
בראיון של סנדרסון עם קוטנר לפרויקט היוצרים של הפיס, הוא שאל אותו ״למה התביישתם בכוורת לעשות בלוז?״, סנדרסון ענה שהוא לא אוהב לאלתר. הוא אוהב ״פתיחה של ניצחון״ לשירים. והנה כןא הוא מנסה בלוז, אבל קצת בתור פרודיה, ועדיין זה יוצא חמוד להפליא - לקלק
מאז כוורת סנדרסון לא עשה דבר כל כך זאפאי. מהפתיחה המהירה, דרך הגרוב העוקצני, אפקט הטלפון וכמובן הטקסט חסר הרחמים. לתחושתי זאת מחווה לvalley girl וזאפה של תחילת האייטיז. וגם בלי זאפה השיר הזה פוגע בול, כולל הטקסט על אותו אדם חלקלק שאין אחד שלא נתקל בו - מגדלור
השיר החשוב באלבום, ושינוי הכיוון הגדול שבו. סנדרסון כתב אותו בעצרת לזכרו של רבין, כשכוורת התאחדה ושרה את ״מדינה קטנה״. הוא הסתכל על הקהל וחשב לעצמו שצריך איזה מגדלור שישמור על כולם. מחשבה כל כך פיוטית ויפה, שהפכה לשיר כל כך עצוב אבל גם מלא תקווה ואופטימיות - שיט בנהר קינג ג׳ורג׳
מעין הדרן לאלבום. ספוקן וורד של סנדרסון (אולי המשך ל״נשאר בבית״), שמשלב כדרכו שנינות ותחושת ׳אני הקטן מול העולם׳, ומצד שני משפטים כמו ״המוכר שבקיוסק הניח אבן על העיתון, זה מסתיר את הכותרת אך מציץ קצת האסון״. הפזמון בביצוע של רווית הראל – מושלם.
״הלא נודע״ יצא באוגוסט 1997. היח״צ הגדיר אותו כקאמבק הגדול של סנדרסון. בעיתונות הוא קיבל חיבוק ואהבה ששום אלבום סולו שלו לא קיבל. הוא הוכתר כגדול אלבומיו, וסנדרסון קיבל מחמאות רבות על המעבר כביכול משירי דאחקות לחומר רציני. גם הוא עצמו מתייחס אליו כשלב שבו הוא התחיל להרצין. האמנם?
מוזיקלית, ״הלא נודע״ בעצם המשיך את החזרה של סנדרסון לגיטרות וצליל להקתי. מבחינת המילים, ותיקי הפינה הזאת זוכרים את הטקסטים הדכאוניים של ״מת לבכות 2״, אלבום די קודר וזועם. יש פה גם עדיין שירי סיפור קומיים ומצחיקים. זה לא שסנדרסון נהיה פתאום שלמה ארצי.
אז מה כן שונה?
ייתכן שזאת התחושה הכללית של האלבום, שנשמע קצת יותר נעים באוזן (גם ברגעים הסוערים), ואולי גם השירה של סנדרסון נשמעת קצת יותר נינוחה. נראה שהשותפות עם יהודה עדר עשתה לו טוב, ואולי באמת האווירה הכללית בארץ, והדכדוך האישי שהוא חווה אחרי רצח רבין, השפיעו גם עליו.
סנדרסון גם כאילו השלים את התמונה עם הקאבר ל״שישי שבת״ של זקני צפת בפרויקט ׳עבודה עברית׳ מ-98'. ואם זה לא מספיק, באותה שנה כוורת מתאחדת למופע חד פעמי בפארק הירקון. הם אפילו שרים שם קטע מתוך ״הלא נודע״. נראה שסנדרסון הוטען באנרגיות חדשות, והוא חזר להיות דמות משמעותית ברוק הישראלי.
אבל בשנים שאחרי האלבום הפעילות שלו מורידה הילוך. אשתו, נעמי, חלתה בסרטן, והוא ממשיך להופיע אבל מטבע הדברים פעיל פחות. ב-2001 הוא מוציא פרויקט עם שירים שלו בביצוע של אחרים, וב-2004 אלבום עם שירים של אחרים בביצוע שלו.
רק ב-2005 סנדרסון מוציא אלבום מקורי חדש, והפעם זה כבר לא מצחיק.
כתיבת תגובה