דני סנדרסון: מת לבכות 2

כל האלבומים של דני סנדרסון, track by track. סדרה של תומר קריב.

גודל טבעי | חף מפשע | חכם על קטנים | קופץ לשניה | מת לבכות 2 | הלא נודע
תולדות המים – שירים לאחרים | קונגו בלו | לא יפריד דבר | מכאן הדרך

1993. סנדרסון נהנה מההצלחה של ״זה הכל בשבילך״ והאוסף ״הטובים לטיס״ שיוצא בעקבותיו. הוא מופיע והכל לכאורה בסדר, אבל ייתכן שהוא מרגיש קצת מנוון. מסביבו הרוקסן מבעבע, הגיטרות חוזרות למרכז, להקות צעירות פורצות. יש תחושה של revival ברוק הישראלי.

אבל זה לא רק בני ה-20. גם חבריו הותיקים מתחדשים. גידי גוב מוציא את ״אין עוד יום״ שלתאר אותו כהצלחה מסחררת יהיה אנדרסטייטמנט, בהפקת האיש שתמיד קצת היה תמונת המראה של סנדרסון – אלון אולארצ׳יק. הוא הופך באותן שנים לאחד המפיקים המעניינים והעסוקים בשטח – גוב, אנקרי, טיפקס.

ב-93’ אולארצ׳יק גם מוציא את ״תגיד לי מה אתה מרגיש״, שמציג סאונד משונן ומלא בדיסטורשנים.

אולי האלבום הזה משפיע יותר מהכל על סנדרסון, שמחליט לראשונה להוציא אלבום בהפקה מוזיקלית של אדם אחר. אולארצ׳יק, חבר ושותף מזה 25 שנים, הוא הבחירה הטבעית.

כבר ב״קופץ לשניה״ אפשר היה לזהות את הרצון של סנדרסון לחזור ולעבוד בלהקה, ובמיוחד את החיבה שלו להרמוניות קוליות. הפעם הוא במידה מסוימת הולך לקצה. הוא מקים ממש מקהלה, שמורכבת, שימו לב, מ: שלומי שבת, מאיר בנאי, קובי אוז, תום פטרובר, אורית שחף, מיטל טרבלסי וגם אולארצ׳יק.

מבחינה מוזיקלית, אולארצ׳יק מביא את הגישה המכוסחת משהו של ״תגיד לי״, אבל גם את הוייב הקצת הום-מייד של האלבום ה1 של טיפקס. בעיקר ניכרת פה החיבה של שניהם לסאונד של הגיטרה. יש פה הרבה הרבה גיטרות.

עד כה נשמע טוב. אז למה האלבום הזה הוגדר על ידי סנדרסון כ״בעייתי״? בואו נצלול ונגלה:

  1. כן לא כן
    סנדרסון אוהב פתיחות של אלבומים. מאז כוורת, כמעט כל אלבום שלו נפתח בשיר סוחף. וגם זה שיר כזה. לא טקסט חשוב, לא לחן מבריק, קריצה חמודה לחיים האישיים שלו, ריף מנצח, ומשהו שזורם באוזניים. התחלנו טוב.
  2. במונית
    ייתכן שזה האלבום הכי ׳סיפורי׳ של סנדרסון. כמעט כל שיר בורא אגדה משלו, גם אם היא על דבר שגרתי כמו נסיעה במונית (אני חושד שכמו ב״דודה והדוד״, הוא פשוט התאהב בפונטיקה של המילה ״במונית״). כאן כבר אפשר לשמוע את המקהלה ברקע (אוז ואולארצ׳יק), דוחפים קדימה את השיר.
  3. זמר מריבה
    יש משהו קצת מטיפני בטקסט של השיר הזה. שיר שסנדרסון-אולארצ׳יק כתבו יחד (מה שהם לא עשו מאז ״גולית״ או ״יו יה״, להבדיל), ומתאר מהומה שיצאה מכלל שליטה. שיר חביב, ואני חושד שריף הפתיחה הוא קצת פרודיה על ״ירח״ של ארצי
  4. הפאב הבינלאומי הראשון
    המקרים הבודדים האלו, שבהם יש לסנדרסון כותרת מאוד מוצלחת, אבל לא מתלבש אליה שיר מספיק מוצלח. האמת היא שהלחן כיפי, אבל הטקסט לא מאוד מעניין, ובכללי נראה שמשהו לא תפור עד הסוף. אבל עדיין, כותרת מצוינת.
  5. אל תדברו איתי
    אולי השיר היפה באלבום, ואחד היפים בכלל של סנדרסון. השיר הזה מפצח משהו ברוחש כמעט בכל שיר באלבום הזה, וחוזר לא פעם בשירים של סנדרסון – אני הקטן מול העולם הגדול. לפעמים זה מתבטא בפחד ואימה, וכאן זה יוצא במין תוגה כזאת. שבת ובנאי מפילים אותי בקולות הרקע
  6. בחור אמוציונאלי
    עוד שיר שכתבו יחד הזמר והמפיק. זה שיר מצוין בעיני. יש בו את הסחף הזה שגם נמצא בשירים שמתחילים את האלבום. הטקסט כביכול סנטימנטלי, אבל המנגינה הופכת את זה לבדיחה, וכמו שכבר ציינתי שוב ושוב, קולות הרקע. אחחח קולות הרקע האלה…
  7. החיים גדולים עליי
    דיברנו על אני מול העולם. אז זה אולי שיר הדגל של הגישה הזאת. דקה וחצי די אינטנסיביות, עם המשפט המטופש והמבריק ״אפילו אבוקדו מסוגל ליפול עלי״. כאן שומעים טוב מאוד את ההפקה של אולארצ׳יק, עם הקלידים המאיימים והגישה הקצת תיאטרלית.
  8. קאובוי באשדוד
    ידידי המבריק דורסערמן כתב טור נפלא על סנדרסון ועל תחושת הזרות שמביע השיר הזה. מהזוית שלי, יש פה שוב את ההנגדה היפה בין הנשגב לגשמי. הרוזנת מנורדאו, להזמין לסרט בתנ״ך, דון קישוט עובד בבית מלון, וגם הקאובוי שנוחת באשדוד.
  9. אני כועס רק עליי
    *לזה* סנדרסון התגעגע ב״חכם על קטנים״ כשעבד באולפן ביתי. זה שיר של להקה, בכל מובן. ריף פתיחה מנצח, פזמון סוחף, סולו (של נאור דיין) ושוב – ההרמוניות. הצורה הקצת גוספלית שבה קובי אוז עונה לו ״ושולט במצב״ – אחד הרגעים היפים באלבום
  10. קורבן של השיטה
    כמו שאמרנו, האלבום הזה מתעסק בסוג של חרדה קיומית, דרך כל מיני סיפורים אבסורדיים. גם כאן יכולות ההפקה של אולארצ׳יק מתבלטות, ובכלל זה נשמע הרבה יותר שיר שלו (אבל גם מאוד סנדרסוני, מה שמזכיר שההומור והשנינות של שניהם משתלבים ביחד באופן כמעט הרמוני)
  11. קיץ רחוק
    זה קצת ההמשך של ״חלומות ירוקים״ (וההקדמה של ״חיים שקטים״). יש משהו כנה בשיר הזה, וזה חריג באלבום הזה ובכלל אצל סנדרסון. סוג של רמז לבאות. אורית שחף, טרום ״מציאות נפרדת״, מפליאה פה בקול השני.
  12. זה לא מה שהזמנתי
    ואחרי הרוגע של השיר הקודם, אנחנו חוזרים לשיר שמכיל בפנים את המוטו לגישה הצינית של סנדרסון – ״אף פעם אתה לא תדע מה מחכה מעבר לפינה״. כמו ״אני כועס רק עליי״, זה קטע רוק׳נרול מצוין וסוחף, שמסתיר בתוכו הרבה חרדה ואימה.
  13. בן אדם בסירה
    השיר הזה מזכיר לי את סצינת הסיום של ״המופע של טרומן״, על אדם שנראה קצת אבוד ויוצא לשוט לבדו, בלי לדעת מה מצפה לו. המקצב, שקורץ קצת לרגאיי, מנגיד את החופים הרחוקים של ״קיץ רחוק״ אל הסכנה המתקרבת.
  14. הכיסא נמוך מדי
    אולי הדבר הכי רווחי שיצא לסנדרסון ואולארצ׳יק מהאלבום הזה (המחיר נמוך וכו׳). בזמנו השיר הזה נתפס, ובצדק, כדאחקה טהורה. אבל הוא גם מראה כמה הצמד הזה ממשיך לחלוק את הגישה הפסימית לחיים, כל הדרך מכוורת. מצד שני, זה אולי היה שיר הסיום שלהם, בפורמט הזה.

״מת לבכות 2״ זה אלבום מיואש ועגום. יש בו ציניות מרירה וכבדה עם חרדה קיומית מהעולם, מלווים בהפקה שנתפסה אז כשמרנית ביחס לרוק׳נרול החדש ששטף את הארץ.

או בקיצור, זה היה כישלון. המכירות לא הרקיעו, הסינגלים לרדיו לא הבריקו, וההופעות המשיכו אבל קיבלו תגובות יחסית פושרות.

הקהל של 1994 חיפש את הרצינות. מגוב, ארצי, ריטה, רמי, רביץ ועד להרכבי הרוקסן חמורי הסבר. סופסוף, אחרי שנים של דשדוש בשורה השניה של התרבות, הרוק הישראלי הפך להיות ״הדבר הנכון״. סנדרסון עם הבדיחות המשוננות שלו נתפס כדחקאי מתבגר. לא היתה סבלנות לסיפורים האבסורדיים שלו.

סנדרסון, מצידו, הלך עם זה עד הסוף ויצא למופע סטנד אפ נטו, ללא מוזיקה. הוא גם מביים ספיישל מקסים בערוץ 2 החדש עם מערכונים, אורחים מיוחדים (מז׳וז׳ו חלסטרה ועד רוני מילוא) ושירים. זה נקרא ״יומני סנדרסון״ ואין לו שום זכר ברשת (אגב, היה לי אותו בוידאו ואני מכיר כל מילה משם בעל פה). ב-95’ הוא אפילו מקבל טוק שואו בערוץ 1 (תחרות ל״לילה גוב״? אולי), שם הוא מראיין, משחק ומנגן עם כל מיני אורחים, כולל איחוד של גזוז. אבל כל הניסיונות האלו, להחצין את הצד הקומי, נכשלים לגמרי. לימים סנדרסון הסביר שאז הוא הבין שהקהל נהנה ממנו כבדרן רק אם בסוף הבדיחה מסתתר שיר.

שנת 95’ היא בעצם שנת המפנה. באוגוסט התכנית ״סנדרסון״ יורדת מהאויר (שיר הנושא, ״לכל אדם כוכב״, נכנס כבונוס לאלבומו האחרון). באותו קיץ שלושה בני נוער נהרגים בפסטיבל ערד. 3 חודשים אחר כך רבין נרצח. בעצרת לזכרו כוורת מתאחדת, וסנדרסון כותב את ״מגדלור״.

בפעם הבאה, מתחילים מחדש: ״הלא נודע״.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.