דני סנדרסון: חף מפשע

כל האלבומים של דני סנדרסון, track by track. סדרה של תומר קריב.

גודל טבעי | חף מפשע | חכם על קטנים | קופץ לשניה | מת לבכות 2 | הלא נודע
תולדות המים – שירים לאחרים | קונגו בלו | לא יפריד דבר | מכאן הדרך

בפעם האחרונה שבה פגשנו את סנדרסון זה היה במלחמת לבנון, 1982. כמו שיום כיפור עזרה לגבש את ההווי הבימתי של כוורת, כך היתה לבנון עבור סנדרסון הסולן. מופע שהוא שילוב בין קראוד פליזרים לבין זרם תודעה של בדיחות ומונולוגים מהחיים.

אז לאן עכשיו?

חיים סבן קולט את הפוטנציאל, וב-1983 מזמין את סנדרסון ללוס אנג׳לס. סנדרסון מגיע עם חברו זאב חפץ, והשניים מעבירים כמה חודשים של חיים בגבוה תחת המימון הנדיב של סבן. הוא מקליט אלבום שלם עם נגני אולפן משובחים, ובראשים ג׳ף בקסטר, שניגן עם הדובי בראדרס. אבל סבן לא מרוצה, והאלבום נגנז.

בתחילת 84' סנדרסון חוזר לארץ ומנסה, כמו כל מי שבילה זמן מה בחו״ל, למצוא את עצמו. אתי אנטה מדרבנת אותו להיכנס לאולפן, ומחברת אותו עם הקלידן המבוקש של התקופה – משה לוי. אני מהמר שסנדרסון הקשיב לעבודה שלו ב״על פני האדמה״ של שלום חנוך.

ההקלטות לאלבום החדש משתלבות באירוע הבולט מבחינתו באותה שנה – האיחוד הראשון של כוורת. צריך להבין שזה לא כוורת של 98' או 2013 שחוזרת פעם אחרי פעם. זאת כוורת של פחות מעשור אחרי הפירוק, עם המון משקעים, עם שני חברים שעזבו את הארץ, ואחרים שעדיין מחפשים את דרכם.

כמו כל מי שפוגש חברים מהעבר, האיחוד הזה גורם לסנדרסון קצת לבחון את מצבו ביחס ללהקה, ואולי להתבגר קצת. הוא מתחיל לכתוב שירים קצת שונים. עדיין הומור וקריצות, אבל גם עגמומיות ומבט מורכב יותר על החיים.

גם הסאונד משתנה. התקופה בLA השפיעה על סנדרסון, והסאונד שלו עובר מלהיות מבוסס גיטרות לשילוב בין סינתיסייזרים תקופתיים להרבה גיטרות אקוסטיות, אולי בהשפעה של קוסטלו או רוק אמצע הדרך בסגנון הזה. דווקא הגיטרה החשמלית המזוהה איתו, נוכחת פחות.

ב-1 באוגוסט 1984, תוך כדי סיבוב ההופעות של כוורת, 10 ימים בלבד לפני הופעת החינם המפורסמת בפארק הירקון (רבע מיליון צופים, כן?) – יוצא אלבום הסולו השני של סנדרסון – ״חף מפשע״. חברת CBS כנראה רצתה לנצל את המומנטום, אבל כמו שנראה בהמשך – עשתה טעות מרה.

אז בואו נצלול לאלבום:

  1. כדור פורח
    פתיחת סינתיסייזרים עוצמתית ומפתיעה מובילה לשיר שהוא כל כולו ביץ׳ בויז. טקסט פנטזיה שהוא גם אירוני וגם מרגש, גיטרות אווריריות ומפוחית דילנית. שיר מושלם.
  2. שלט רחוק
    שירי טכנולוגיה נוטים להתיישן בצורה לא כל כך טובה (ע״ע ״האינטרנט שלי״ של אתניקס), ועם זאת מדובר בקטע חינני. ההפקה האלקטרונית-מסונתזת מזכירה את מה שסנדרסון יעשה באלבומו הבא, וגם היא, כמו הטקסט, מתיישנת בצורה בעייתית.
  3. שיר רועים
    לכאורה, עוד שיר בדיחה תנ״כי במסורת ״גולית״. אבל הנגינה והגישה הענוגה הופכות את כל העסק למאוד נוגע ללב, וגורם אפילו לשורות הציניות להתחלק נעים בגרון. תבדקו את הקאבר של גידי גוב וטיפקס ב״לילה גוב״, זה מתלבש עליהם מושלם.
  4. רותיל׳ה
    עוד מחווה אמריקאית, הפעם, כמו ״סיבה לחיות״, למחזות הזמר שאמו של סנדרסון אהבה. הוא סיפר שהיא לא רק אהבה, היא גם ידעה בעל פה את כל השירים, והיתה שרה לו אותם בילדותו כשירי ערש. אני מרגיש ששם נמצא המנגנון של ״רותילה״.
  5. איפה היא עכשיו
    אולי זה שיר המפנה. סנדרסון כבר כתב שירים רומנטיים, אבל תמיד עם עקיצה או אירוניה. כאן כבר אין כזאת. פשוט סיפור יפה, נוסטלגי ואנושי, עם הפקת יאכט רוק שמתאימה לו כמו כפפה. תחילת מסע ההתבגרות שלו. סנדרסון עצמו אמר שזה אחד השירים הטובים שכתב.
  6. חושב עלייך
    עוד פלירטוט אייטיזי מעודכן. משה לוי מפליא להקליד ומשתלב בגיטרות של סנדרסון וארז נץ. הטקסט הוא מחווה ל-she loves you. השליח שבא לגשר, אבל בעצם נוקט עמדה.
  7. תגיד לכולם לשבת
    אחת הנגיעות הבודדות של סנדרסון ברגאיי. והוא עושה את זה כל כך נעים ומלא בsoul. הטקסט, על פניו, עוד הומור עצמי על גובהו. אבל בעצם יש כאן את החרדה מהעולם הגדול, מה שאחר כך יתבטא בשירים כמו ״החיים גדולים עליי״ או ״מפלט אחרון״.
  8. הרוזנת מנורדאו
    כחובב של סיפורי אגדות, סנדרסון אוהב לשלב את הפנטזיה ביומיום. רוזנת, אבל מנורדאו. האמת שמעבר לכותרת, זאת נקודת חולשה באלבום. שיר בלתי מלהיב.
  9. בואי מותק
    עוד מחווה אמריקאית, אבל הפעם ממש קאבר. שיר של דל ויקינגס מ-56'. להקה ווקאלית שחורה, מהסוג שבקושי הכירו בארץ. צריך שתהיה לך אמא אמריקאית או שתגור בארה״ב כדי להתוודע לזה. שתי הערות צד על השיר הזה: 1. הביץ׳ בויז כיסו אותו ב-1978. אין לי ספק שסנדרסון שמע את הגרסה הזאת. 2. זה אחד השירים שלנון שר ב-57' בהופעה בוולטון, כשבחור בשם פול מקרטני עמד בקהל והתרשם.
  10. חף מפשע
    עוד אחד מהשירים היפים של האלבום הזה, ואולי אחד הגדולים של סנדרסון בכלל. סוג של אוטוביוגרפיה עוקצנית, עם המוטו הנצחי – ״מתי תתבגר?״. סולו הגיטרה של ארז נץ, אגב, הוא מחווה קצת נטולת עידון ל-killer queen.

השיר ה-11 של ״חף מפשע״ למעשה צורף אליו אחרי צאתו. קוראים לו ״מה הדאווין שלך״.

כשכוורת סיימו את הסיבוב סנדרסון יכל, מבחינה כלכלית, לצאת לחופשה של שנתיים. אבל היה לו אלבום לקדם. אז הוא לקח את הלהקה הקבועה שלו (אילן וייל, דובי קיזלשטיין וארז נץ), צירף את משה לוי, ויצא להופעות. אחרי כמה הופעות טלית הפקות הבינו שהעסק לא כל כך מתרומם. אולי דווקא באיחוד כוורת התחוור שהחברים שסרו למרותו בלהקה פרשו כנפיים והפכו להיות מוזיקאים כמו יוני רכטר ויצחק קלפטר – והוא נשאר מזוהה עם הלהקה. אז הוא שם על הולד את תהליך ההתבגרות, ועשה את מה שהוא יודע לעשות – לכתוב להיט.

סנדרסון טען שהמהלך המלודי שלו הוא בכלל איטלקי, אבל נגינת הקאנון של אברהם סלמן ובעיקר הטקסט תייגו את ״מה הדאווין שלך״ כפרודיה אשכנזית על המוזיקה המזרחית. האשמה קצת מוזרה למי שכבר ב74 שילב מוזיקה ערבית ועשה את זה עם המון רספקט. אבל איפה ״התמנון״ ואיפה השיר הזה. בכל מקרה, למרות שזה אחד השירים הפחות מוצלחים של סנדרסון (ואני חושב שהוא מסכים איתי), הוא הפך ללהיט גדול, יצא בתקליטון שצורף לתקליט, ואז צורף אליו במהדורה השנייה.

ב-1985 ״חף מפשע״ הפך לרב מכר, וההופעות תפסו תאוצה.

האתר הרשמי של דני סנדרסון

בפעם הבאה: סנדרסון מגלה את המחשב.

להאזנה: אפל מיוזיק, ספוטיפיי
עוד באותו נושא: דני סנדרסון נזכר באלבום עם הדאווין

מתוך להיטון.קום. ליחצו על התמונה להגדלה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.