עץ הדומים תפוס

(מקור לתמונה הראשית)
אתמול הוקרן בסינמטק ת"א הסרט "עץ הדומים תפוס". יש לו מקום מיוחד בלבי, מאחר שהוא היווה את ההתנסות הראשונה שלי באחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע. הייתי בן 14 כשנתקלתי במודעת הליהוק בעיתון. לא זוכר את התיאור אבל סביר מאוד להניח שחיפשו ילדים בלונדיניים או בעלי מראה אירופאי (אפרופו שערוריית הליהוק שהייתה כאן לפני כמה שבועות). בתקופה ההיא כבר נטשתי קצת את החלום להיות שחקן שליווה אותי לאורך הילדות, אבל החלטתי לנסות בכל זאת. לקחתי את אחד ההורים וניגשנו לאודישן, כשאיתי נמצא הספר שאותו קראתי במהירות כדי להראות שאני בקיא, וגם כי הוא לא ארוך במיוחד. גילה אלמגור הייתה בחדר והייתה לנו שיחה נחמדה, אולי אפילו הקראתי משהו. המראה שלי התאים להם ועברתי לשלב הבא, אבל לגילה הייתה הערה אחת: "אתה חייב להתגלח". כן, כבר אז היה לי זקן.
השלב הבא היה מעין שלב מיונים שבו רצו לתת לנו כל מיני תרגילים ולראות איך אנחנו מתמודדים איתם. אבל נראה לי שבגלל שהיינו ילדים, החליטו לבחור בדרך שונה לעשות את זה. לקחו אותנו לסוף שבוע בבן שמן (או אודים, אני לא סגור במאה אחוז כי אני חושב שבאחד מהם היו הצילומים לסרט עצמו) שהיה סוג של גיבושון. עוד לפני הצילומים, זאת הייתה חוויה מרגשת ומיוחדת במינה. עשו לנו כל מיני פעילויות, ובשיאו של הסופ"ש חילקו אותנו לקבוצות בחדרים, ונתנו לנו משימה: אחד מהילדים בקבוצה סומן כ"בוגד" והמטרה שלנו, אחרי שקיבלנו קצת זמן להתכונן, הייתה להסתיר מי זה מהמבוגר שבא לבחון אותנו. אחד הילדים בקבוצה שלי הפגין ביטחון ואמר לנו לעשות מה שהוא אומר ואז כולנו נתקבל לסרט. אז עשינו מה שהוא אמר והתקבלנו.
אני זוכר עוד קטע אחד מהגיבושון הזה, שבו נתנו לכל הילדים לצעוק ולהביע דעות נחרצות על נושא כלשהו (יכול להיות שזה היה עניין השילומים, יש סצינה כזו בסרט שאפשר לראות כאן למטה). לא היה תסריט שם, היה צריך לאלתר. ואני רציתי להשתתף אבל הייתי ביישן. אז הסתכלתי על האחרים משתתפים וצועקים, אבל לא פציתי פה. בנקודה מסוימת הסצינה נעצרה וכולם הסתכלו אחד על השני. "למה נעצרנו?", שאל המבוגר שהוביל את התרגיל הזה (אולי זה היה ג'וליאנו מר המנוח). "בגלל שדובי לא צועק!". זה לא נאמר בטון כועס או גוער אלא כמישהו שמעודד אותי, מזמין אותי להשתתף ולהיות חלק מהקבוצה. הבנתי שהם רוצים לתת לי הזדמנות אבל הקשיתי עליהם.

אז התקבלתי אבל לא קיבלתי תפקיד. הייתי ניצב, אבל בניגוד לניצבים שמביאים לסרטים בדרך כלל, התייחסו אלי כאל חלק מהחבורה וזה היה ממש כיף. את הזמן העברתי עם קבוצת השחקנים הצעירים, מדבר וצוחק איתם, ואפילו נדלקתי על שחקנית אחת שהייתה מבוגרת ממני וגם גרה בהרצליה, כמוני. באחת הסצינות שהשתתפתי בהן נתנו לי אפילו שורה, בניסיון נוסף לשים עלי איזה זרקור, אבל השורה הזאת נשארה על רצפת חדר העריכה. באחד מימי הצילומים לא קמתי להסעה, ומאז לא קראו לי יותר. הייתי רק שלושה ימים על הסט, אבל זו הייתה חוויה חזקה ומכוננת, שחיזקה את הרצון שלי לעסוק בתחום הזה בעתיד. זמן קצר לאחר מכן הלכתי לבחינות למגמת הקולנוע בתיכון ואז התחיל פרק חדש. זמן קצר לפני שהחלו הלימודים בתיכון, הסרט יצא לאקרנים והלכנו לראות אותו. אהבתי אותו מאוד. לא יכולתי לגמרי לנתק את הצפייה ממה שעברתי מאחורי הקלעים, אבל חשבתי אז ואני חושב גם היום שזה סרט טוב. זהו סרט התבגרות שמבויים ברגישות יוצאת דופן והוא גם צולם מאוד יפה על ידי דויד גורפינקל, שההקרנה מחר היא חלק מרטרוספקטיבה שעושים לו החודש בסינמטק. אני ממליץ בחום לחפש הקרנה בקולנוע של הסרט הזה ולא להסתפק בוידאו, ולו רק בשביל ההזדמנות הנדירה לראות את הצילומים היפים בפילם ועל מסך גדול.
ההחמצה הכי גדולה בסיפור הזה מגיעה דווקא מכיוון אחר. ביקשתי מההפקה רשות להביא מצלמת וידאו לסט, והם הרשו לי. באחד מימי הצילום הבאתי אותה ומאחר שלא יכולתי לצלם בזמן שהיינו בצילומים עצמם, מילאתי קלטת של שעה בהווי של קבוצת הצעירים בהפסקות. הם שיתפו פעולה, השתטו מול המצלמה ואני לא זוכר הרבה, אבל זוכר שזה היה מגניב ממש. הייתי נותן הרבה כדי לראות את זה שוב, אבל למרבה הצער הקלטת נמחקה לפני שדאגתי לגבות אותה. חבל, היה יכול להיות מגניב להראות אותה לחבר'ה שהיו שם, שחלקם הפכו בבגרותם לשחקנים עסוקים למדי, כמו אוהד קנולר וריקי בליך. מה שכן נשמר אצלי זה תכנית שהוקלטה מהכבלים עם קצת ראיונות ומאחורי הקלעים, ואנסה להעלות אותה ליוטיוב בקרוב.
***

טריוויה: אחד הדברים המעניינים לגבי הסרט הזה, שמבוסס על ספרה של גילה אלמגור, הוא שהיה ברור לכולם שהוא סרט המשך ל"הקיץ של אביה", אבל לא התמקדו בכך ביחסי הציבור שנעשו לסרט, כפי שהיינו מצפים שיעשו עם סרט שהוא "המשכון". עד היום לא ראיתי את "הקיץ" או את הספר שעליו הוא מבוסס, אבל מהמעט שאני יודע, מדובר בסרטים די שונים ואולי זו הסיבה שניסו להצניע את השיוך לסרט הקודם. את שני הסרטים ביים אלי כהן וצילם דויד גורפינקל.

Posted

in

,

by

Tags:

Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *