מסרים נסתרים

לא כל כך אהבתי את האחרון של האחים כהן, "יחי הקיסר" (ביקורות של יאיר רוה, דורון פישלר). אחת הסיבות הייתה שקדם לו טריילר משמח וכיפי שגרם לי להגיע להקרנה בציפיות לא בהכרח גבוהות, אבל שהיו מכוונות לסוג מסוים של סרט, ואז התאכזבתי כי הרגשתי שהסרט לא מצחיק, לא כיפי ודי מבאס. ולמה חשבתי שהוא מבאס? כי הרגשתי שאין בו רגש ושליוצרים עצמם לא אכפת מהדמויות שהם יצרו, ושכל העניין הוא תרגיל אינטלקטואלי.
אני לא מתנגד לסרטים שמגרים את המחשבה, שמציגים רעיונות מורכבים, שיש בהם אינטר-טקסטואליות. סרטים כאלה, לעתים, נועדו לקהל מצומצם יותר מ"הקהל הרחב" כי ההנאה מהם תהיה תלויה בהיכרותו של הצופה עם טקסטים קודמים. כמו בפרודיות. כמובן שיש כמה דרכים לעשות את זה, והיצירה לא חייבת להיות רק אחד מהשניים, כלומר או שתהיה אינטילגנטית ומלאת רבדים או שתהיה מתקשרת עם קהל רחב ומרגשת. אבל בסרט של האחים הרגשתי שהם בחרו רק בצד אחד של המשוואה וזו הסיבה שלא נהניתי ממנו.

למה אני מספר את הסיפור הזה? כי אמש נתקלתי בדבר הזה ונזכרתי שגם "אדפטיישן" שכתב צ'רלי קאופמן וביים ספייק ג'ונז, הוא סרט שמבחינות רבות הוא תרגיל מחשבתי ואינטלקטואלי. אז למה את אדפטיישן אהבתי ואת יחי הקיסר לא? הסיבות יכולות להיות מגוונות ונראה לי שאשאיר את הדיון הזה בצד כרגע, אבל מעניין לחשוב על כך שבשני הסרטים הנושא דומה, גם אם שניהם תוקפים אותו מכיוונים שונים. הנושא הוא כמובן קולנוע, ובכך שני הסרטים הם יצירות ארס-פואטיות. באדפטיישן, המטא עולה על גדותיו עד שהוא יוצא מגבולות הסרט עצמו; צ'רלי קאופמן התעקש לתת קרדיט נוסף על כתיבת הסרט לאחיו דונלד, למרות שהאח הוא דמות פיקטיבית, איש שלא קיים במציאות. בעקבות הקרדיט הזה, דונלד קאופמן נהפך לדמות הפיקטיבית הראשונה (כנראה) שזוכה ומועמדת לפרסים אמיתיים.
הסרטון שלפניכם הוא Video Essay, שזה השם שניתן לז'אנר הסרטונים שאני מוצא די מלהיב, שבו אנשים לוקחים נושאים שונים ואז מנתחים ומפרקים אותם בצורת וידאו. די בטוח שכבר סיפרתי לכם על העניין הזה וגם הבאתי כמה לינקים אז לא אחפור על זה עכשיו. לענייננו – הבחור שיצר את הוידאו הזה כותב ספר שמנתח את אדפטיישן, והוא מספר שהמדיום הספרותי הרגיש לו מגביל עבור חלק מהרעיונות שהוא רצה לחקור, ולכן הוא יצר את הניתוח המעניין הזה. לא אעשה כאן ספויילרים, אבל אגיד רק שגם אם חלק מהדברים שהוא אומר נשמע קצת מופרך, תנו לו צ'אנס. הוא טוען שהוידאו הזה הוא לא פרודיה, אבל יש מצב שגם הוא לא מתייחס לכל מה שהוא אומר ברצינות תהומית. וזה בסך הכל מבורך בעיניי. למה שלא נשתעשע עם זה קצת.

את הסרטון המעניין הזה מצאתי במגזין האינטרנטי [in]Transition שמתפרסם כמה פעמים בשנה ומוקדש כולו ל-video essays שעוסקים בקולנוע וטלוויזיה. המגזין לא מסתפק בהצגת הסרטונים האלה, אלא מרחיב עליהם, מבקר ומנתח אותם, שזה רמה נוספת של מטא שנוספת לכל הסיפור הזה (ניתוח סרטונים שמטרתם לנתח סרטים). הם גם מצרפים לכל סרטון טקסט מלווה שנכתב על ידי יוצר הסרטון.
מאמר מעניין נוסף שעוסק בנושא המרתק הזה הוא "11 דרכים ליצור video essay" (חייבים למצוא לזה שם בעברית) שפורסם השבוע במגזין המקוון Keyframe.

Posted

in

by

Tags:

Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *