1. "מקום בצמרת – שישה פרקים על פופ ישראלי" היא סדרה תיעודית חדשה של ניסן שור ששודרה בחודשים ינואר ופברואר בערוץ 1. היה לי הרבה מה להגיד על פרקי הסדרה וכל מה שכתבתי בנושא מרוכז בפוסט הזה.

2. "רון" היא סדרה חדשה שעתידה לעלות בערוץ yes comedy ב-22/3. יוצרי הסדרה הם רון פלדמן וענת אורן, בוגרי החוג לקולנוע וטלוויזיה במכללה האקמית ספיר, עורך התסריט הוא מודי בר-און ואני שמעתי לראשונה על כל הסיפור הזה מאלעזר מאק, שם שחוזר בבלוג הזה מדי פעם כי זה אחד החברים הכי טובים שלי וגם בחור מוכשר שבין השאר, שותף ליצירת הסדרה הזו. אם לא תמצמצו, אז יכול מאוד להיות שתוכלו גם לראות אותי שם. yes שחררה כבר שלושה טיזרים, הנה הם: 1, 2, 3.

3. החודש עלו שני קליפים חדשים שצילמתי ללא דובים, להקה עם בס דומיננטי ורוחות ים-תיכוניות שמגובות בבוזוקי של ארז קריאל, עוד אחד מחבריי הטובים ביותר. הראשון הוא אינשאללה והשני הוא חייבת לזוז. אם אתם קוראים את זה בסמוך לפרסום אז אולי עוד תספיקו להגיע להופעה הנדירה (יש הופעה שלהם בערך פעם בחצי שנה) בהרכב מלא שתהיה ב-1.3 באוזןבר.

10929099_895530163822946_921431004167451678_n

4. לא לגמרי ברור לי איך לקליפ היפהפה של Lucille Crew יש רק 12,000 צפיות ביוטיוב. הניחוש שלי הוא שהנטייה להעלות סרטונים גם לפייסבוק לשם הגברת הויראליות היא זו שגורמת לנתון הזה, כי הקליפ הזה ראוי להרבה יותר. שאפו לבמאים ישגב דותן ופז אדרי.

5. "החוג לתולדות המוסיקה" הוא עדיין לא מוסד, אבל במקום מתוקן הוא היה מאומץ כבר מזמן על ידי משרד החינוך, העירייה או כל מוסד רשמי אחר. זוהי יוזמה פרטית ועצמאית של ישיב כהן (הסולן של Men of North Country בין שלל עיסוקיו) שבמסגרתה מתכנסים מדי שבוע חובבי מוסיקה כדי לשמוע הרצאות על כל נושא שמישהו יכול להעלות בדעתו וקשור במוסיקה, אבל בעיקר נושאים שקשורים למוסיקה מודרנית, כזו שנעשתה ב-70 השנים האחרונות. החוג רץ כבר 10 שנים בתל אביב והשנה הוא מקיים לראשונה עונה שלמה שמוקדשת לנושא-על והוא – שנות השמונים. שניים מהמרצים בחודש האחרון הם מצוות הקצה ושניהם הביאו הרצאות מרתקות: תומר קריב הרצה על "דאונטאון תל אביב – הגל החדש התל-אביבי באייטיז" וניצן פינקו (שמשדרת בקצה מדי שבוע את התכנית RIOT שעוסקת באותה האג'נדה) דיברה על "מגדר, מיניות ואמנים קוויריים בשנות השמונים". הלינקים האלה יובילו אתכם להקלטות של ההרצאות, שעולות מדי שבוע באתר של החוג.

6. שמעתי שיש עכשיו איזה קטע של "בחזרה לרוקסן" ונוסטלגיה לסצינה התל-אביבית של שנות התשעים. אז הנה, חסכתי לכם יציאה מהבית. אני ממש לא חובב פאנק, אבל כן חובב תיעודים נדירים כמו הקלטת הזו שאוספת כל מיני דברים שצולמו והוקלטו בוידאו סביב סצינת הפאנק. יש פה הופעות, יש אנשים (יותר נכון ילדים) מסתובבים ברחוב ומדברים ויש אירוחים משעשעים יותר ופחות בתכניות טלוויזיה. אני חושד שמי שהעלה את זה ליוטיוב לחץ על הכפתור שמריץ על כל הוידאו אפקט של ייצוב תמונה, מה שיוצר תחושה (עוד יותר) הזויה לכל אורך הוידאו (לא ראיתי את כולו, ריפרפתי). הנה לינקים להורדה של המקור באיכות טובה יותר + קלטת ההמשך.

7. יש המון דברים שמלווים את חיינו ואנחנו לא נוהגים לחשוב עליהם יותר מדי או… בכלל. למשל, דבר לא חשוב כמו תפריט לדיוידי. לאחרונה נתקלתי בסרטון שלדעתי הוא מרתק ומציג הצצה אל מאחורי הקלעים של יצירת רקע לתפריט לדיוידי (פיקטיבי, למיטב ידיעתי) של הסרט "בחזרה לעתיד". אמן הקומפוזיטינג שיצר את הוידאו מסביר איך הוא לקח סצינה מתוך הסרט ויצר מעין "מפה" של ההתרחשויות כדי ליצור מהן שוט חדש לחלוטין.

8. "טפשת" הוא סרטון משעשע שמורכב מתמונות קצרות מחייה של אשה הריונית ומבולבלת. את הסרטון כתבה עינת גור-עטר, שגם מככבת בו לצד בן הזוג שלה, ניר. את עינת הכרתי לפני כשנתיים כשעבדנו יחד על סרטים של קינו והיא אחת הכי מגניבות שיצא לי להכיר. היא מלאת דרייב ויצירתיות ואין לי ספק שהיא תגיע רחוק (אפשר לראות אותה גם במערכון המעולה הזה). "טפשת" הפך לויראלי במהירות וזה משעשע לקרוא את התגובות בעמודי הפייסבוק השונים שבהם הוא פורסם, שנעות בין אנשים שמזהים בו את עצמם (או את בנות זוגם) לבין אלה שלוקחים אותו יותר מדי ברצינות ואומרים ש"אין באמת דבר כזה".

9. ואגב קינו (תנועה עולמית של קולנוענים עצמאיים שיוצרים סרטים קצרים באמצעי גרילה וללא תקציב, לשם העשייה ושיתוף הפעולה), התא הישראלי (שממוקם בתל אביב כמובן) מארגן לראשונה את קינו קברט, אירוע מיוחד שנמשך 8 ימים ובמהלכו 50 קינואיסטים מחו"ל מצטרפים ל-50 מקומיים כדי ליצור יחד סרטים מסביב לשעון (קצת בדומה לפרוייקט 48 שעות, למי שמכיר). הקברט יתקיים בחול המועד פסח (4-11.4.15) והבסיס שלו יהיה בגלריית אלפרד. יש לדבר הזה הרבה פוטנציאל, למשל בזכות ההזדמנות להכיר הרבה אנשים מגניבים מחו"ל ולעבוד איתם. באתר של קינו יש את כל הפרטים ואת טופס ההרשמה – מהרו כי היא נסגרת ממש עוד רגע (ב-3.3).

10. תובל פטר הלך לעולמו. את התמונה הזו צילמתי בהופעה שלו בלבונטין 7. בן שלו כתב עליו בהארץ.

11. Legend of the Fangirls הוא "הפודקאסט הגיקי הנשי הראשון בישראל" שזה מגניב וגם מעניין. יש לציין גם שהגיקיות היא ברמה התרבותית ולא הטכנולוגית – הן מדברות בעיקר על קולנוע, קומיקס ומשחקי מחשב. בינתיים עלו שלושה פרקים ואני כבר הרווחתי, כי בעקבות האזנה לפרק הראשון התחלתי לקרוא (בהמלצת המשתתפות) את סדרת הקומיקס עטורת השבחים Saga.

12. אני לא אוהב את התכנית של אמנון לוי מאותה הסיבה שאני לא אוהב את התכנית של אילנה דיין. יש לי בעיה להאמין לתכניות תחקירים שערוכות בצורה כל כך מגמתית ומניפולטיבית. אבל בתכנית של "פנים אמיתיות" ששודרה בשבוע שעבר אני מאמין לכל מילה. למה? כי חוויתי את זה על בשרי ואין דרך טובה יותר לדעת שמה שאתה רואה אמיתי. ראיתי אנשים מגיבים בדף של התכנית לפרומו שקדם לה. היו הרבה מגיבים שאמרו שהם לא מאמינים לזה, שאמנון לוי מחפש לייצר כותרות, שהם לא מראים את התמונה המלאה, שהשוטרים עובדים קשה וצריך לעזוב אותם ולתת להם לעשות את העבודה שלהם. אז אתם יודעים מה? ב-ו-ל-ש-י-ט. אף אחד לא נטפל לשוטרים. לאזרחים פשוטים אין את הכוח והסמכות שמאפשר את זה – להם יש.

אלימות שוטרים היא בעיה אמיתית וזה אחד מהדברים האלה שאני לא מוכן לעבור עליהם לסדר היום. ולו מהסיבה שאם יש לנו בעיה עם איש מסוים או עם גוף מסוים, יש לנו (כביכול) מקום לפנות אליו – רשויות החוק. אבל כשאלה שגורמים לנו להרגיש לא בטוחים הם אותם האנשים שאמורים לשמור על בטחוננו, למי נפנה? כל שוטר יכול לבוא לכל אחד מכם ולעשות מה שבא לו. הוא יכול לעצור אתכם. הוא יכול להכות אתכם. מספיק שלא תבואו לו טוב בעין. זה תקין, הדבר הזה? אנחנו יכולים לחיות חיים נורמליים במציאות כזו?

13. לפני כמה שבועות נשלחו אלי בדואר שני דיסקים דרך המיזם החביב Music Market. אחד מהם הוא סינגל נדיר של מיקה קרני שאני מחפש כבר שנים רבות. כשהמעטפה הגיעה, הופתעתי לגלות שרק אחד מהדיסקים מחכה לי בפנים. יצרתי קשר עם השולח והוא אמר שהוא שלח את שניהם. משמע, מישהו בדואר פתח את המעטפה, בדק מה יש בפנים, לקח את הדיסק של מיקה, סגר בחזרה ונתן למעטפה להמשיך בדרכה אלי. וואלה יופי.

אז הנה לכם, לכל פעולה יש תגובה. והתגובה שלי היא שאני לא סומך על הדואר יותר. מצאתי את הסינגל הזה ביד2 ועכשיו אני צריך להטריח חבר ירושלמי כדי שיפגוש את המוכר פנים מול פנים ויקח ממנו את המדיה המיושנת הזו שבא לי להחזיק ביד. כי נמאס לי להרגיש כאילו אין מה לעשות נגד הגופים האלה שמתנהגים כאילו הם יכולים לעשות מה שבא להם. [עדכון: סוף טוב הכל טוב והסינגל הנדיר בידיי]

14. הסינגל הראשון מהאלבום החדש של קייס צ'ויס הוא שיר רועש, מהיר ובאופן כללי לא רע והוא נמשך רק 2 דקות. שזה קצת מפתיע.

15. לפני חודשיים בערך התחלתי להעלות לטמבלר שלי את ההגשות שלי מהתכנית "הגשה עצמית" מלפני 19 שנה. אני מתקרב לסיום הפרוייקט הזה ורציתי לשתף אתכם בסיפור מעניין שהתרחש במסגרת התכנית הזו. חוץ ממני היו עוד כמה מגישים קבועים, אבל היה אחד שזכה למעמד קאלט של ממש (לפחות ברמה המצומצמת של תכנית אזוטרית שמשודרת ברדיו אזורי). הוא קרא לעצמו "ג'וש דפוק בראש" וההגשות שלו היו תמיד בחרוזים, חלקן סיפוריות ותמיד שנונות. גם המגישים האחרים היו מתייחסים אליו ומחקים אותו לעתים קרובות. אז מה רבה הייתה הפתעתי, כשבאחת התכניות הפינה של ג'וש הייתה מוקדשת… אלי. מה שקרה זה שרציתי להרחיב את היריעה של הגשה אחת לשיר אחד בכל פעם, אז בחרתי 3 שירים שכללו את אותה המילה ("חלל") ויצרתי טרילוגיה של הגשות, שהיו התפלספות ארוכה ולא מעניינת במיוחד. תכלס זה היה זיון שכל שבו רק ניסיתי למצוא הרבה מילים ואז לחבר ביניהן וכשאני מקשיב לזה היום, זה נשמע לי די אידיוטי. שבוע לאחר מכן עשיתי את אותו הדבר עם מילה נוספת, "לווין". ג'וש לא אהב את זה כל כך והחליט לרדת עלי קצת, ומה שאפשר לשמוע כאן זו התוצאה. למרות שקצת נעלבתי, זה היה גם נחמד שמישהו מתייחס להגשות שלי. וחוץ מזה, במרחק של שנים רבות אני יכול גם להגיד שהוא צדק לגבי רוב הדברים שהוא אמר. הדבר האירוני הוא שהטעם המוסיקלי שלו היה מאוד דומה לשלי ורוב השירים שהוא הגיש היו מעדות הסינת'-פופ אייטיז. בהמשך ידידתי היקרה מיכל ניסתה להגן עלי בהגשה בחרוזים ואז הוא שלח עוד הגשה שהייתה מיועדת הפעם לשנינו, וזו הייתה הגשה שנונה ומשעשעת במיוחד. אולי אעלה גם אותה בקרוב.

16. הסדרה "מחלקת גנים ונוף" (Parks and Recreation) הגיעה לסיומה השבוע ולמרות שלא הייתה אחידה ברמתה, זו כנראה אחת מסדרות הפיל-גוד הכי טובות שהיו. סדרה שבעיקר היו בה דמויות נפלאות ומעניינות, דבר שהוא ממש לא מובן מאליו. נדב רזון נפרד מהסדרה בפוסט מרגש, עידו ישעיהו בוואלה וגם מגאן עמרם, אושיית טוויטר ואחת הכותבות. ומי שכבר מתגעגע לרון סוואנסון מוזמן לגשת לוידאו המגניב לאללה הזה.

17. סט ים תיכוני מהנה ומומלץ של יבגני צ׳רטקוב ששודר לפני שבועיים ב-Radar Radio London. אם אתם אלרגיים למוסיקה ערבית, דלגו.

18. שורה ראשונה הוא לא עוד בלוג על קולנוע וטלוויזיה כי הוא מוקדש אך ורק ליצירות מקומיות ואכן ראוי שיהיה בלוג שכזה. קחו, למשל, את הטור המעניין הזה של דן ארז על סרטים קצרים שאינם סרטי סטודנטים, שמלווה ברשימת לינקים לסרטים נבחרים שאפשר לצפות בהם ברשת.

simpsons_pix

19. לא מספיק שמדובר ביצירה יפהפייה ומושקעת ברמות אחרות, הדבר הכי מדהים בפתיח הזה הוא שהוא לא נעשה על ידי הצוות של הסימפסונז. וואו.

20. טיזר לאלבום החדש של הגאון צ'ילי גונזלס, שמתוארך ל-23 במרץ.

21. ליאור שליין עושה שלמה בראבא, מתוך הקטעים-שלא-שודרו של "גב האומה".

22. אם אתה טוב אני כבר אשמע עליך – טור מעניין של דויד פרץ על הנושא המורכב של אמנים מוסיקליים בתחילת דרכם והאישור/תמיכה שהם מחפשים בקרב מפיקים ובעלי ניסיון.

23. הצייצנית עפרה החליטה לעשות סדר בעניינים הכספיים שלה ולהתחיל לנהל תקציב. בתחילת 2015, כדי לעזור לאחרים שמעוניינים להתחיל ואולי חוששים או לא יודעים איך, היא יצרה את המתקצבת הטובה – מדריך ידידותי לניהול תקציב. מומלץ ושימושי.

24. ניר גורלי כותב כמו שאני הייתי רוצה לכתוב ולעתים גם על דברים שהייתי כותב עליהם (אם הייתי כותב יותר). הוא גם מצליח להצדיק, בעידן הפייסבוק והסטטוסים, את קיומו של פורמט הבלוג שנחשב היום קצת מיושן אולי, עם פוסטים מנוסחים היטב, מנומקים ומושקעים. בתחילת השבוע הוא פרסם טור יפה ומעניין על טיפקס, בעקבות אחת ההופעות בסיבוב הנוכחי שלהם, אותה זכה לראות. יש שם ניתוח מעניין של כוונת המשורר שהוא קובי אוז.

25. פוטושופ, תוכנה שהיא כבר פּ‏וֹ‏עַ‏ל, חוגגת בימים אלה 25 שנה. אתר המדריכים המוביל Lynda חוגג את חצי היובל בפרוייקט מיוחד שכולל מדריכים חדשים בחינם וגם הצצה אל עולם העיצוב שהיה לפני פוטושופ. יש משהו מדהים בוידאו הזה למשל, שמסביר בצורה ארוכה ומפורטת איך היו מעצבים באנר לעיתון בצורה ידנית.

26. לפני כעשור, אחרי שהרגשתי שהצורך שלי להיות עורך ומגיש ברדיו הוגשם לבסוף, התחלתי לחלום על חידוש הפורמט הישן של "הגשה עצמית", תכנית שהזמינה את המאזינים להגיש בעצמם שירים שהם בוחרים, תחילה בגלי צה"ל ולאחר מכן ברדיוס. הבעיה הייתה למצוא את אלה שישתתפו בפרוייקט. אז נטשתי את הרעיון עד שלפני חודשיים, בהשראת הקלטות הישנות של "הגשה עצמית" שמצאתי פתאום, החלטתי להרים את הפרוייקט הזה. ואני ממש שמח על ההחלטה הזו. בסוף ינואר עלה הפרק הראשון וכבר תוך כדי העריכה שלו, הרגשתי שזה הולך להיות מגניב. יש משהו שנורא מדבר אלי בחיבורים כאלה, כמו פאזל, של חלקים שכביכול לא קשורים אחד לשני וביחד יוצרים דבר חדש ומפתיע. השילוב של ההגשות, שכל אחד ואחת מהמשתתפים יש וחשב עליהן לבד והביא את הזווית האישית שלו, יחד עם הבחירות המוסיקליות שזורקות בכל פעם לכיוון אחר לגמרי – זו המהות של הפרוייקט הזה, שהחלטתי לקרוא לו Stay Tuned, בהשראת שיר אהוב. זה הפרק הראשון והנה הפרק החדש. אתם מוזמנים להאזין וגם להשתתף בפרקים הבאים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *