לפני כמה שבועות צפיתי בסרט התיעודי Snowball Effect, שמספר את הסיפור המרתק מאחורי Clerks, שזכה בישראל לשם "מוכרים בלבד". אני ממליץ בחום על הדוקו הזה לכל מי שראה ואהב את קלרקס (הוא מופיע במארז המיוחד שיצא לרגל עשור לסרט). הוא מגלה הרבה סודות מאחורי הקלעים של עשיית הסרט ויותר מכך, הוא מביא את הסיפור שאפילו עוד יותר עניין אותי על איך הסרט התגלה וזכה להיות מופץ. הנה כמה דברים מעניינים מתוכו:
- קווין סמית' תמיד היה פנאט של קולנוע אבל לא חשב מעולם שהוא יוכל לעשות את זה גם, עד שראה את Slackers, סרטו של ריצ'רד לינקלייטר שנעשה בתקציב זעום של 23 אלף דולר. סלאקרז נחשב לסרט שבישר את סצינת הקולנוע העצמאי בארה"ב של שנות התשעים.
- ג'ף אנדרסון עשה אודישן לתפקיד של ג'יי, אבל קווין סמית', שרצה במקור לשחק את רנדל, הבין שאנדרסון מתאים הרבה יותר ממנו לשחק את רנדל ולכן "הוריד את עצמו בדרגה" לתפקיד סיילנט בוב. לשניהם לא היה ניסיון במשחק באותו הזמן.
- גם ג'ייסון מיוז לא שיחק מעולם. הסיבה שהם לקחו אותו לשחק את ג'יי הייתה שהוא פשוט היה הדמות. מספרים שהוא היה עושה דברים מטופשים ומצחיקים בשביל להצחיק את עצמו ולא בשביל קהל. המחשבה לשחק מול מצלמה הלחיצה אותו ולכן סמית' היה צריך לעשות איתו חזרות במשך חודש, אחד על אחד, כדי ללמד אותו לשחק (בעצם) את עצמו.
החלק האחרון של הסרט מוקדש, כאמור, לחלק שכמעט אף פעם לא מדברים עליו בסרטים תיעודיים על קולנוע: ההפצה. אנחנו מקבלים את השלב הזה כמובן מאליו כי ברוב הסרטים שאנחנו רואים, הוא אכן מובן מאליו. בהנחה שרוב הסרטים שאנחנו רואים הם סרטים שמופקים על ידי אולפנים. אבל בעולם הקולנוע העצמאי, זה נראה אחרת לגמרי. היום, בעידן האינטרנט והסרטונים הויראליים, המצב שונה לחלוטין ממה שהוא היה עד לפני 20 שנה. העובדה שהם עשו את הסרט לא הייתה מספיקה כדי שזה יעניין מישהו. סמית' שמע על מעין פסטיבל בשם Independent Feature Film Market, שהיווה פלטפורמה להצגת סרטים עצמאיים שבה יכלו היוצרים לנסות ולעניין מפיקים ומפיצים. סמית' והצוות שלו תלו תקוות רבות בהקרנה הזו, אך האכזבה הייתה גדולה כשאף אחד כמעט לא בא לראות אותו. למזלם, אחד הבודדים שכן הגיע להקרנה היה אחד בשם בוב הוק, חבר בצוות של סאנדנס, והוא אהב את הסרט כל כך שהוא נלחם כדי להביא אותו לפסטיבל המפורסם. יש המשך לסיפור הזה, אבל אני לא רוצה לספיילר לכם הכל, אז צפו.
בסוף שנות התשעים הופקה סדרה מצוירת קצרת ימים שנקראה בדיוק כמו הסרט: קלרקס. 4 הדמויות העיקריות היו רנדל, דנטה, ג'יי וסיילנט בוב והיא הלכה למקום הרבה יותר מופרע וקומיקסי (בכל זאת, אנימציה). הסדרה נכשלה וירדה אחרי שני פרקים אבל לא בגלל שלא הייתה טובה אלא בגלל שלא נתנו לא צ'אנס. אני חושב שהיא מבריקה והנונסנס שלה גרם לשעות רבות של הנאה, לי ולחבריי. למרות שהיא ירדה לפני שמישהו הספיק לשמוע עליה, הופקו 6 פרקים שהופיעו על גבי דיוידי. אם לא יצא לכם לראות את הסדרה הזו, אני ממליץ בחום (הנה פרק לדוגמא).
ב-2006 הופק סרט ההמשך שצולם בצבע והופק כמו סרט "רגיל" לכל דבר עם תקציב והכל, אך זכה כמובן לתגובות פושרות יותר מאלה שקיבל הסרט המקורי. אני נהניתי גם ממנו וחושב שזה סרט חמוד שלא מנסה להיות משהו שהוא לא (ובויקיפדיה דווקא מציינים שאחד המבקרים אהב את זה שהסרט נשאר נאמן לרוח של הסרט המקורי). סמית' מדבר כבר כמה שנים על סרט שלישי בסדרה ואמר שבזכות הסרט האחרון שביים, Tusk, הוא הצליח לקבל את המימון שנדרש כדי להפיק את קלרקס 3, שיהיה כמובן גם האחרון בסדרה (הנה סרטון קצר שסוקר דמויות חוזרות וקשרים בין כל הסרטים של סמית' שמתרחשים ביקום של Clerks).
לסיום, הנה קליפ לשיר משעמם של Soul Asylum מתוך פסקול הסרט. חברת סוני הציעה לסמית' לביים את הקליפ לשיר וסמית' הסכים בתנאי שיוכל לצלם אותו כאילו היה חלק מהסרט. הוא קיבץ מחדש את החבורה וכך הקליפ נראה כמו סצינה נוספת מהסרט, אבל בצבע.
54 דברים מעניינים מהקומנטרי של Clerks
כתיבת תגובה