מסווג, חריג

הנה משהו שלא קורה כאן כמעט אף פעם: ביקורת על סרט. אבל האמת היא שאני לא יודע לכתוב ביקורות וגם לא רואה טעם לכתוב על סרטים שאני לא אוהב. את הסרט הזה מאוד אהבתי, לפיכך – לא ביקורת אלא המלצה. חמה.

לפני כמה שבועות, בנסיעה חזרה מפסטיבל קולנוע דרום, ניהלתי שיחה על סרטים ישראליים עם שותפותיי לנסיעה ואמרתי שהדבר שהכי מפריע לי בקולנוע הישראלי הוא שאין כמעט סרטים שאני רואה ומיד רץ לספר לחברים שלי, "אתמול ראיתי סרט מגניב, לכו לראות אותו". זה לא שלא עושים סרטים טובים בארץ, אבל רוב הסרטים שנעשים כאן משדרים על אותו גל, שייכים לאותה האווירה. רובם דרמות ומה לעשות, זה קצת משעמם אותי. אני מחפש גיוון ודברים שיפתיעו אותי. ואני מחפש גישה קצת אחרת לשפה הקולנועית, בעיקר בארץ. סרט "מגניב" בהגדרה שלי הוא סרט כמו "Hot Fuzz" של אדגר רייט; בזכות עירבוב הז'אנרים, ההומור המופרע, הצילום והעריכה מלאי ההמצאה. סרטים כאלה קל יותר למצוא שם, קשה יותר למצוא פה. אבל בשנים האחרונות דברים מתחילים להשתנות ולזוז לכיוונים יותר מעניינים בזכות התפתחות הקולנוע העצמאי, מושג שכמעט לא היה קיים בארץ עד לאחרונה. ויחד עם הרוח החדשה הזו, שמגיעה מיוצרים צעירים בעיקר, מגיע מסווג חריג, "סרט מגניב" ואחד שעושה את זה נכון. ראיתי אותו בהקרנת הבכורה שהייתה במסגרת פסטיבל קולנוע דרום, שנערך בסינמטק שדרות השנה.
כשכותבים על סרטים, מקובל לכתוב כמה מילים על מה שקורה בהם. אם אתם מאלה שחייבים לדעת, אשלח אתכם לדף הסרט באתר של פסטיבל הקולנוע בירושלים. אני משתדל להגיע לסרטים עם כמה שפחות מידע מקדים, כי זה מגדיל את הסיכויים שאגיע עם ציפיות לא גבוהות ואז אופתע לטובה. מה שכן אספר לכם זה שהוא סרט אימה קומי. הגדרות יכולות להיות דבר בעייתי, אבל במקרה הזה הז'אנר יכול ללמד אתכם רבות על הסרט עוד לפני שנכנסתם אליו. השילוב של אימה וקומדיה קוסם לי מאוד; הומור זה אחד הדברים שהכי חשובים לי בקולנוע וטלוויזיה והוא קיים ברוב או כל היצירות שאני הכי אוהב בכל הז'אנרים. השילוב שלו עם ז'אנר האימה, שכביכול מנוגד אליו ואף סותר אותו, נותן ליוצרים את האפשרות לנצל את שניהם בצורה מירבית: הבדיחות נותנות לצופה קומיק רליף בין רגעים מותחים ומלחיצים ואז מצחיקות יותר, ומהצד השני – כשהוא רגוע ומשוחרר יותר בגלל ההומור, הרגעים המפחידים יתפסו אותו לא מוכן. ברמה הטכנית, הצורנית, זהו כלי שפותח דלת למשחק מעניין וכיפי בתוך הסרט.
אני בכל זאת רוצה להגיד משהו על העלילה: זהו סרט שכולו מתרחש בצבא. וקצת הזוי לכתוב את זה בזמן שקורה פה מה שקורה, אבל אלה מאיתנו שהיו בצבא וגם כאלה שלא היו אבל קראו או ראו יצירה כזו או אחרת שמתרחשת בצבא, יודעים שהשהייה בתוך המסגרת הזו יכולה להניב רגעים קשים וגם רגעים מצחיקים. סרט חדש נוסף שעוסק במתח הזה שקיים אצל כל החיילים הוא כמובן "אפס ביחסי אנוש", שמוקרן בימים אלה ברחבי הארץ וזוכה להצלחה רבה. זכור לי במעורפל שבאחת הסקירות (לא מוצא את הציטוט) היה כתוב ששני הסרטים הם מעין נגטיב אחד של השני וזו אמירה יפה וקולעת (שניהם הוקרנו לראשונה בפסטיבל קולנוע דרום, אגב). למרות שעל פניו אלה סרטים מאוד שונים זה מזה, אחרי שחככתי מעט בנושא הבנתי שיש ביניהם כמה קווים משיקים, בעיקר ברמת האמירה. אני משתמש ברפרנס הזה כדי לרמוז לאלה מכם שכבר ראו את "אפס" על נושא מרכזי שעוסקים בו בשני הסרטים, אבל מהחשש לספיילר לא אכתוב עליו כאן. ההבדל העיקרי ביניהם הוא ש"אפס" הוא סרט שמדבר לקהל רחב יותר ואילו "מסווג חריג", רק מעצם הגדרתו כסרט אימה, הוא לא לכל אחד, אבל הוא יתגמל את מי שיגיע אליו עם ראש פתוח.

כבר הבנתם ש"מסווג" הוא סרט מצחיק מאוד, והליהוק של איתי זבולון בתפקיד הראשי מסייע רבות לנקודה הזו. אבל זה גם סרט די מפחיד, וזה משהו שלא מובן מאליו בכלל ולא רק בארץ. להפחיד בקולנוע זה משהו שקשה לעשות, בעיקר כשסף הגירוי שלנו הולך ועולה כל הזמן. מספר הסרטים הישראליים שהפחידו אותי עד היום הוא אפס. אבל כשצפיתי ב"מסווג", הייתי מרותק אליו וכמו בקלישאה שאומרים באנגלית – ישבתי על קצה הכסא מחשש לגורלן של הדמויות. וההבט הזה בשילוב עם ההומור ויחד עם העלילה היחודית (לא הצבא, אלא מה שקורה שם. נו, הדבר הזה שאני לא רוצה להרוס לכם) יצרו עבורי מסע רגשי מאוד מהנה.
הסרט לא היה עובד אלמלא היה מאחוריו צוות של אנשים מוכשרים בתחומים רבים, אבל אני חושב שאת הקרדיט העיקרי ראוי לתת לשני אנשים: התסריטאי ליאור לדרמן והבמאי בועז ארמוני. שניהם, למיטב ידיעתי, עושים את זה בפעם הראשונה בסרט באורך מלא ואני סקרן מאוד לגבי הדברים הבאים שהם יעשו. אחת השיטות הכי טובות שלי למצוא סרטים וסדרות חדשות היא לעשות את זה לפי יוצר שכבר עשה דבר אחד לפחות שאהבתי, אז אני מקווה שזה יוכיח את עצמו גם הפעם (וגם שלא יקח להם המון זמן להגיע לסרט הבא. או לסדרה).
לכו לראות את מסווג חריג! הסרט יוקרן בהקרנה חינמית הערב ב-22:00 (19.7.14) בגינת סינמטק ירושלים.
גילוי נאות: עמית גינתון, העורך של "מסווג חריג", הוא איש יקר ונחמד שיצא לי לעבוד איתו על הסרט "הרועה האחרון".