אני מניח שזה היה מתישהו ב-2002, כשאני וארז הגענו בצפייה המשותפת שלנו לפרק השביעי בעונה השישית של "באפי", המכונה ע"י הצופים – "דה מיוזיקל". ידענו שהפרק הזה מתקרב, חיכינו לו בציפייה, והרגשנו שזה הולך להיות משהו גדול, כי לא ממש התאכזבנו משומדבר בסדרה עד לאותה נקודה. ואכן, לא התאכזבנו. "Once More With Feeling" שהוא פרק מיוחד מכל בחינה, הפך מיד ליותר מסתם פרק בבאפי. מבחינתי, זהו סרט מוסיקלי מרגש ומפעים שרק במקרה נעשה כחלק מסדרת טלוויזיה על בחורה שנלחמת בערפדים, אבל כמובן שהחוויה לא הייתה יכולה להיות כה גדולה אלמלא הייתי מכור לסדרה כל כך חזק, ומחובר לסיפור ולדמויות כאילו היו בני ביתי. ג'וס ווידון, היוצר של "באפי", הוכיח שהוא כנראה האיש הכי ברוך כשרונות בעולם, ובנוסף לכך שיצר את הסדרה הנפלאה הזו, הוא גם כתב והלחין את כל השירים שבמחזמר. יש אנשים שמצליחים לגרום לכמויות אדירות של קינאה, אבל גם מעוררים השראה. ווידון הוא אחד מהם. לא רק כי הוא כתב לבדו את כל השירים, אלא גם כי הוא עשה את זה בצורה כל כך מאלפת: הפרק שימש כהומאז' לסרטי הקולנוע, מחזות הזמר של פעם, תוך כדי אינטגרציה של המחזמר לתוך העלילה של הסדרה. הדמויות שרו את חלומותיהן ומחשבותיהן הכמוסים ביותר, ממש כמו בסרטים ההם, ובתוך ההקשר של "באפי" זה הפך למשהו אחר וחדש ומקורי מאין כמוהו. את הפסקול של המיוזיקל קניתי בהתלהבות לא סתם כמוצר לוואי של אחת הסדרות האהובות עלי, אלא כאלבום עם שירים שעומד בזכות עצמו. המיוזיקל של באפי היה ממתק חד פעמי, אבל כזה שימשיך להרטיט את הצופים בהקרנות פעילות עוד שנים רבות.

אחרי 7 עונות של "באפי", החזון והכישרון של ווידון הועבר לסדרה חדשה, "פיירפליי". [עריכה: לא אחרי, אלא בנוסף לשבע העונות של באפי וגם 5 עונות של "אנג'ל", הספין-אוף האפל עוד יותר] זו הייתה חוויה מאכזבת ומתסכלת עבורו ועבור מיליוני מעריצים, שנאלצו לחזות בסדרה מתבטלת ע"י הרשת אחרי שצולמה רק חצי עונה. המעריצים של ווידון הם לא כאלה שישבו בשקט בזמן שמאכזבים אותם, אז הם הקימו עצומות שלחצו על השבת הסדרה, וזה אכן קרה בדמות הסרט "סרניטי". ואני השלמתי רק לפני חודשיים בערך את הצפייה ב-14 פרקי הסדרה, אחרי לחץ מתון ממעריצת ווידון מסויימת ויקרה. לקח לי קצת זמן להיכנס, אבל איפושהוא באמצע הדרך קלטתי כמה הסדרה הזאת טובה, ואז גם התחיל לחלחל אצלי התסכול על הביטול שלה, שהעסיק את כל המעריצים לפני 6 שנים. בינתיים, ובלי שום קשר, ידידתי שרון צפתה גם היא בשבע העונות של "באפי" וכתבה עבודת סמינריון על המיוזיקל (וגם על הפרק השני שאני הכי אוהב בעונה 6, Normal Again). חוץ מזה, ווידון התחיל לעבוד על סדרה חדשה, "בית הבובות" שמה.

ואז קרתה שביתת התסריטאים. ווידון החליט לנצל את ה"פגרה" הכפויה כדי לעשות איזה משהו נחמד עם החבר'ה. לפרוייקט הזה קוראים Dr. Horrible's Sing-Along Blog (או "בלוג השירה בציבור של ד"ר הוריבל" שהיה ניסיון התרגום הצולע שלי, ושל עוד כמה ישראלים שכבר כתבו על זה). מדובר בסרט באורך 43 דקות, שנעשה כפרוייקט משפחתי. השותפים ליצירה הם: ג'ד ווידון, אח של ג'וס ומלחין, זאק ווידון, עוד אח של ג'וס וגם הוא תסריטאי. שותפה נוספת היא מאוריסה טנצ'רון, ארוסתו של ג'ד שהיא גם שחקנית. הרעיון האידאולוגי היה שהם יפיקו את זה בתקציב קטן עם מסלול הפצה ישיר באינטרנט, מתוך מחשבה על הנושאים שעומדים במרכז השביתה (או כמו שסאות' פארק קראו לזה, "that internet money"). אה כן, זה גם מיוזיקל.

לקח לי קצת זמן להגיע לד"ר הוריבל, שהועלה לרשת ב-3 חלקים החל מאמצע יולי. אם הייתי חושב על זה קצת, הייתי מבין מראש כמה בעצם חיכיתי לסרט הזה מבלי שהייתי מודע לזה. ההתלהבות מהמיוזיקל של באפי הסתיימה בכך שהשלמתי עם העובדה שמדובר ביציאה חד פעמית, לא משהו שיהיה לו המשך. משום מה, לא ניחשתי שההמשך המיוחל יגיע בדמות סרט חדש, עם דמויות חדשות שאינן קשורות ל"באפי" או לעולמות האחרים שווידון יצר עד היום. כשהתחלתי לצפות בד"ר הוריבל הייתי ספקן, ולא ממש הבנתי על מה ההתלהבות הגדולה. למעשה, גם אחרי שצפיתי בשני החלקים הבאים, שקידמו את העלילה והשירים לאזורים קודרים יותר, הייתי עדיין בסימן שאלה. האסימון נפל הפעם תוך כדי האזנה לפסקול. במהלך הצפייה, ידעתי שיש כמה שירים שמוצאים חן בעיני ואני רוצה לחזור אליהם. אז הורדתי את הפסקול והקשבתי לו, ופתאום גיליתי שאני ממש מתרגש. בהאזנות הבאות גיליתי שבשירים מסוימים עוברות בי צמרמורות, ובשירים אחרים מבצבצת דמעה. אני לא ממש רגיל לתחושות האלה. כן, ווידון עשה זאת שוב. הפעם התהליך אצלי הוא הפוך: אני מגלה שהשירים הם מה שיוצר אצלי את ההתרגשות בנפרד מהמחזמר שלשמו הם נוצרו. אני מצפה לפעם הבאה שבה אצפה בסרט. זה יהיה ברצף הפעם, בחברת אנשים שעוד לא נפלו בקיסמו של הד"ר (או שכבר נפלו בקיסמו של דוקטור אחר) וזה יהיה מעניין, כי עכשיו אני כבר מכיר ואוהב את השירים, כך שפתאום זה מעניין אותי לגלות מחדש איך הם משולבים בסרט.

השירים האהובים עלי הם אלה שנכתבו לגיבור הסרט, שמגולם בצורה מבריקה ע"י ניל פטריק האריס, שידוע יותר בעולם כדוקטור אחר, דוגי האוזר (ואני מודה ואבוש שעד לפני יומיים לא ידעתי שזה הוא, ותודה לשרון וגד שפקחו את עיני). ווידון אומר שהוא בחר בו לתפקיד כי הם חברים טובים, ושמכל החברים שלו יש לו את הקול הכי טוב. מסתבר שהוא צודק, והאריס (או פטריק האריס? איך זה עובד עם השמות המשולשים האלה?) הוא גם זמר בחסד, שעושה כבר שנים תיאטרון ומחזות זמר. גם שני השחקנים האחרים נותנים הופעות מצוינות: נת'ן פיליון, שקיבל מווידון את תפקיד חייו כקפטן ריינולדס ב"פיירפליי" ו"סרניטי", ופלישיה דיי, לשעבר קוטלת פוטנציאלית מ"באפי". גם הם שרים לא רע בכלל. אבל את רוב הקרדיט צריך לתת ליוצרים, וחוץ מווידון שכבר קיבל ממני מספיק מחמאות, אני מרגיש שיש צורך להאיר את הזרקור על אחיו ג'ד, שכתב איתו את חלק מהשירים ואחראי להפקה המוסיקלית והעיבודים. כשניתחתי את זה קצת הגעתי למסקנה, שחלק מהצמרמורות האלה שהזכרתי קודם עברו בי הודות לדרך שבה השירים האלה מנוגנים, ולא בטוח שהייתי מתרגש כל כך אם הייתי שומע מישהו מנגן אותם על גיטרה. הבנאדם עשה עבודה פשוט מדהימה, כפי שתוכלו לשמוע בעוד פיסקה קצרה. אל השיא הדרמטי הוא מגיע באופן טבעי בשיר שמסיים את הסרט, עם עיבוד אפל ויפהפה שמשלב אלמנטים משירים קודמים, כיאה למחזמר ששואב את השראתו מהיסטוריה ארוכה ומגוונת.

במקור חשבתי לשים כאן רק שיר אחד, אבל השירים קצרים ובסוף לא יכולתי להתאפק, אז הנה שניים. ואחרי שגיגלתי קצת כדי לגלות מה כבר כתבו על זה בעברית, גיליתי שבלוגרית נחמדה בשם No-Angel תרגמה את השיר הראשון מבין השניים, ועשתה את זה ביצירתיות מעוררת הערכה. וזה מצחיק, כי גם אני חשבתי לעשות משהו דומה.

להורדה/האזנה:
Felicia Day & Neil Patrick Harris – My Eyes
Neil Patrick Harris – Brand New Day

Dr. Horrible's Sing-Along Blog יוצא בקרוב בדיוידי וגם הפסקול שלו מתוכנן לצאת בדיסק מתישהו (בינתיים יש אותו באייטיונז). אני ממליץ לצפות בו במסך גדול ורחב אם אפשר + רמקולים טובים, שיהלמו היטב את הסרט והמוסיקה שלו. אה, והדיוידי יכלול קומנטרי מוסיקלי עם שירים חדשים לגמרי, וחוץ מזה, ג'וס הבטיח שיהיה המשך.

לקריאה נוספת:
ראיון עם ג'ד ווידון והרוסתו מאוריסה.
בעברית: ניתוח מעניין של Arielcohen.

2 thoughts on “צמרמורת

  1. No-Angel הגיב:

    תודה תודה על האזכור שלי ועל הפרגון (יצירתיות מעוררת הערכה? די, תמשיך!) עד היום נאלצתי בעיקר להדוף האשמות מטופשות שלא תרגמתי מילה במילה את הטקסט אחרי שהגדרתי מראש שלא הייתה לי שום כוונה לעשות את זה. לתרגם את המילים יכול כל תלמיד כיתה ו'.
    ובכל זאת תהייה: איך לא הזכרת את אנג'ל על חמש עונותיה? בדיוק השבוע סיימתי לצפות בסדרה (אני מהמאחרים לפרוח) ולמרות שהתאכזבתי מהסוף ולמרות שבאפי טובה יותר, ככה להתעלם מאנג'ל?

  2. פרנק הגיב:

    מה, לא כתבתי כלום על אנג'ל?
    אה, אני יודע למה. היה לי משפט מתוכנן שכלל אותו, אבל הוא נשאר בראש ומעולם לא נכתב. הפוסט יעבור עריכה מיד!
    תודה.
    🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *