חלק 1 | חלק 2 | חלק 3 | חלק 4 | חלק 5
חלק 6 | חלק 7 | חלק 8 | חלק 9 | חלק 10

2013Top10-Small

זהו החלק האחרון של המצעדים השנתיים שבהם עידו וברק פירטו את 100 השירים שהם הכי אהבו בשנה החולפת. בנוסף לפוסטים האלה, אתם יכולים גם להאזין להקלטה של 20 שירי השנה של ברק כפי שהשמיע אותם לחברו תום, עם ג'ינגלים של עומר פרנקל. אפשר להוריד כאן או להאזין:

ואת 20 שירי השנה של עידו ברצף אפשר להוריד כאן או להאזין:

מאה השירים שעידו הכי אהב ב-2013, 10-1:

10. WHY? – The Water You Walk

שנה בדיוק מאז שיצא השיר היפהפה הזה, ששימש כתשורת חג מולד של יוני וולף למאזינים בשנה שעברה, ובדיוק שנה קודם לכן היווה תשורה מעט יותר משמעותית לבחורה שלה הוא כתב את השיר הזה, פארה מארי כלשהי. אני בדרך כלל לא מחסידיהם הגדולים של "למה?", אבל כשיש להם שירים שאני אוהב, הם ממש מקועקעים בנשמתי. זה אחד כזה, הרבה פחות קודר מכפי שהם בדרך כלל, הרבה יותר חגיגי ומאוהב. Have a merry Christmas.

רז דורשת שאוסיף ואציין את תיעובה האדיר כלפי השיר הזה, שהסולן בו נשמע לה כנווד מסומם ולא יוצלח שפוצח ב"שיר" כדי לבקש נדבה, ושזוהי השנאה הגדולה שלה לשנת 2013.

9. Tove Lo – Habits

עוד הוכחה לעליונות השבדית בכל הנוגע לשירי פופ, כזה שנוקט בפרקטיקה הפופית המוכרת של מוזיקה סוחפת למילים שבסופו של דבר הן נואשות ונוגעות ללב. הוא נפתח ב"אני אוכלת את הארוחה שלי באמבטיה", מה שמיד מזכיר לי את קשה (כלומר Ke$ha) הדוחה שמתעוררת שם בתחילת הקליפ שלה ל"טיק טוק", והאסוציאציה ממשיכה במלוא עזוז גם ביתר השיר (והקליפ), שכולל מועדוני סקס, בולמוסי אכילה, שתייה, הקאה והתמסטלות. אלא שבמקרה הזה כל ההילולה הזו היא מעטה לבדידות ולשברון לב, ניסיון להדחיק ולברוח, מה שהופך את השיר לתמונת מראה עצובה לנהנתנות של קשה.

אני לא מאמין שאני משתמש בקשה כנקודת מוצא, אני מתעב אותה, אבל זהו באמת הקשר מיידי ומתבקש. אלא שבניגוד לה, טובה לו אכן טובה ולא ניחנה בקול של צפרדע, והכסות ההמנונית הזו למילים של בחורה שבורה, יצרה דיסוננס ממכר שלמשך תקופה במהלך 2013 גרם לקטע הזה להיות "שיר השנה" שלי (אחד מני כמה).

8. DIANA – Born Again

עוד שיר יפה, עוד קליפ איום, הפעם של להקה קנדית חדשה המורכבת מפליטי להקות קנדיות חביבות אחרות כדוגמת Hidden Cameras ו-Destroyer. הם הוציאו השנה אלבום בכורה שלא התחברתי לרובו, אבל השיר הזה מתוכו – שגם היה הסינגל הראשון – תפס אותי מיידית. יש בו משהו מכשף מבחינתי, הבתים שלו מפלסים את דרכם מבעד לעננת אייטיז וסינתים עבה ודי מטורפת (לגנות השיר, כלומר), קולה של כרמן אל שקט, אבל בפזמון היא קוראת בקול והופכת את השיר הזה ליפה כפי שהוא. באתי לכתוב שהיא זועקת, אבל יש למילה הזו קונוטציה של ייאוש ואילו כאן מדובר בשיר נוסף שמתחבר אל מוטיב הנחמה שדיברתי עליו במהלך המצעד: "Now's the time for believing / Lay your hands on me, I need healing".

7. Disclosure – White Noise (ft. AlunaGeorge)

"You just wanna keep me on repeat" – ספוט און. השיר הזה הגיע ומיד נפלתי שדוד לקסמיו, ואז קמתי לרקוד לו. צמד האחים הבריטיים המעולים האלה – כולה בני 19 ו-22 – הוציא השנה אלבום בכורה שממחיש כישרון אדיר. המיזוג שלהם בין סאונד מינימליסטי (עניין אהוב עלי במיוחד באלקטרוניקה, שבמיטבו מצליח ממש לרגש אותי) ללחנים שהם המנונים לשמם, הפך אותם למשהו מאוד מיוחד עבורי, ומסתבר שגם עבור שאר העולם. חרף כל הסינגלים המעולים שאחרי כן והאלבום השלם המצוין, מבחינתי אין שיר שמצליח להשתוות ל-"White Noise", שלאורך רוב השנה היווה את הצלצול שלי בטלפון.

6. Lanterns On The Lake – Another Tale From Another English Town

אך יאה שאת המקום הבא שלי יתפוס השיר שהחליף את "White Noise" כצלצול הטלפון שלי. שיר כה יפה של הרכב עם שם שאני קצת מאוהב בו, שמלבד רינגטון היווה גם שיר ערש – כלומר האחרון לפני שינה – לאורך לא מעט זמן מאז שגיליתי אותו, עם המילים “We don’t want to fight, we want the quiet life". פנסים על האגם הבריטיים הם בדיוק הטעם שלי, פופ חלומי וקסום, אבל בכל זאת לא נפלתי לגמרי (עדיין?) בקסמי אלבומם השני שיצא השנה, וגם לא של קודמו. בשניהם יש כמה דברים מופלאים, אבל לא חיבור של ממש.

זה שיר הנושא מתוך האלבום החדש, שגם הוא ניחן בשם נפלא ובקליפ תואם.

5. Anna Calvi – Sing To Me

שיר יפהפה, פשוט כך, שנשמע כמו משהו מפסקול אבוד של אניו מוריקונה, והקליפ ללא ספק מתכתב עם מערבוני ספגטי. יש הרבה שירים יפים באלבום השני והמצוין של אנה קאלווי האנגליה, כישרון גדול שבמיטבה – כלומר רוב הזמן – נשמעת כמו גרסה יותר עשירה-מוזיקלית ופחות משוננת של פי ג'יי הארווי. קאלווי מפגינה בשיר הזה את היכולות המופלגות שלה, קטע אפי של אמנית שניכר כי היא בטוחה בעצמה, וגם לולא הקליפ אפשר לראות בעיני רוחנו את הסינמטיות שלו נפרשת. אבל לא איכפת לי מכל זה, כי כמו שאמרתי – שיר יפהפה, פשוט כך.

4. Snowmine – Silver Sieve

כל שיר במצעד שלי (ובכל אחד מהמצעדים שמסביב) נושא מטען כלשהו, לא רק מה שהוא עושה לאדם האינדווידואלי שבחר בו אלא מה שהוא מייצג עבורו. זה נכון במקרים מסוימים יותר מאשר באחרים, וזה אחד מהמקרים האלה: אהבתי את "Silver Sieve" מההתחלה, אבל אחרי חודשים שאני שומע אותו התאהבתי בו עוד ועוד ברמה שמפתיעה אותי. למעשה, כחלק מהרכבת המצעד אני בוחן שירים מול שירים אחרים, ובשוך כל הקרבות אני אפילו קצת מופתע לראות אותו ממוקם כה גבוה. ובכל זאת אני מבין, מן הסתם. זה לא סתם שיר ענוג ומקסים ויפה, אלא כזה שמייצג המון שירים של להקה נפלאה שהכרתי לעומק רק השנה. שמעתי עוד ועוד שירים מאלבום הבכורה שלהם מ-2011, יש להם מתכונת מסוימת של שירי פופ שניחנו בגיטרות אנגליות (למרות שהם מברוקלין) ובמלודיה מושלמת, מזכירים את קראודד האוס (הבטחתי רפרנס נוסף להם, זה הוא) אבל עשירים בכלי קשת כמו שאני אוהב – ממש אוהב – ופעמים רבות לקראת סופם הם מעלים הילוך קרשנדי שפשוט עושה לי את זה.

הקטע הוא שכאשר ניגשתי להוריד את האלבום השלם, המחשב סימן לי שכבר יש תיקיה בשם הזה. מסתבר שהם כבר הילכו עלי קסם בעבר אבל לא פיתחתי את הקשר בינינו. עכשיו אני כבר מאוהב באלבום הבכורה שלהם, שניתן להוריד מהבנדקמפ שלהם אותו ועוד כמה שירים בודדים על פי מחיר שאתם בוחרים, כולל חינם.

אז כל הסיפור והיופי ומערכת היחסים הזו עומדים מאחורי "Silver Sieve" היפה בפני עצמו, הסנונית הראשונה מתוך אלבום השני החדש שלהם, שצפוי להגיע בפברואר 2014, ולכן הוא במקום הרביעי שלי. הנה הבנדקמפ שלהם באמצעות שיר יפהפה מהשנה שעברה, וטיזר מבטיח לאלבום החדש הממשמש.

3. Jon Hopkins – Breathe This Air (feat. Purity Ring)

יפה ככל שיהיה האלבום האחרון של ג'ון הופקינס, המלחין והיוצר האנגלי, העובדה שהוא אינסטרומנטלי בלבד הציבה אותו מבחינתי בעדיפות משנית. האלבום אכן יפה, ממש יפה, אבל החיבור שלי למוזיקה דורש רוב הזמן שתהיה שירה, שיהיו מילים. יש יוצאים מן הכלל, כמובן, והופקינס עצמו סיפק רגעים רבים כאלה לאורך השנים, אולם רק כאשר הוא הוציא בספטמבר את הקטע הזה (שכבר הופיע עירום באלבום) בגרסה שכוללת שירה, נפלתי ממנו. וואו. איזה איזון מדהים, יפהפה ומהפנט ממש, בין שלווה נוסכת רוגע לבין בעבוע טעון וקודר – וזה משהו שקורה רק בגרסת השירה.

הזמרת היא מגאן ג'יימס מפיוריטי רינג, צמד קנדי שהוציא את אלבום הבכורה שלו בשנה שעברה, ולא ממש אהבתי אותם.

מיד במקום השני בשירי השנה שלי: להקה ששמה מורכב משתי מילים ומתחיל ב-Arc, ושהוציאה השנה אלבום מהולל.

2. Arcade Fire – It's Never Over (Oh Orpheus)

מעולם לא הייתי מאומרי ההן של "ארקייד פייר". תמיד חיבבתי אותם, אהבתי מאוד את העובדה שהם להקה גדולה ועתירת כלים מוזיקליים שלא בהכרח אופייניים ללהקות רוק, היו להם שירים נהדרים, אבל לאורך רוב שנותיהם החיבור שלי איתם היה שכלתני הרבה יותר מאשר רגשי.

בכל אלבום אהבתי אותם יותר, פשוטו כמשמעו: את השני יותר מהראשון, את השלישי יותר מהשני, והשנה, ממש מהאזנה הראשונה, את הרביעי החדש יותר מהשלישי. לנוכח האלבום הקודם חשבתי בפירוש שעם כל היופי הם מתחילים למצות את עצמם וחייבים ליצור עניין חדש. לא רק שהם עושים את זה באלבום Reflektor, אלא בעיניי הם מתעלים על עצמם. כבר בהאזנה הראשונה היה לי ברור שזהו האלבום הכי יפה, טוב ושלם שלהם, ודעתי רק התחזקה בהאזנות נוספות, שהציבו אותו באופן חד משמעי כאלבום השנה שלי [1].

ארקייד פייר ממש חתכו כאן בכיוון המוזיקלי אל מחוזות שחביבים עלי הרבה יותר – גרוביים, בסיים, מנענעים – והשילוב עם הלחנים היפים והמורכבות הידועה שלהם בראה יציר כלאיים שמבחינתי נהנה מכל העולמות. מעבר להומוגניות האטרקטיבית של האלבום, הוא גם כולל את ריכוז השירים הכי יפה שלהם לטעמי, ששיאו בשיר הנפלא שבחרתי. למעשה, It's Never Over פותח את רצף השירים הכי יפה ב-Reflektor, ואולי בכלל השנה, ארבעת השירים שסוגרים את האלבום באופן כמעט מושלם ('כמעט' בגלל שלשיר האחרון דבוק קטע "בונוס" נוסף מיותר בן חמש דקות בערך) – אורפיאוס, פורנו, Afterlife, וסופרסימטרי.

השיר הזה מייצג כל כך נאמנה את האלבום, כיאה ל"אורפיאוס" שמככב בו ובתמונת האלבום (יחד עם אהובתו אורידיקה, ששמה מתנוסס בשיר הקודם לו). הבסים נושאים איתם את הרגש שכה חסַר לי אצל ארקייד פייר בעבר, אני מרגיש אותם בבטן וזה טוב, ואם זה נכנס לקרביים זה בוודאי יצא מקרביים. הבס האייטייזי הדרמטי גורם לי לזוז כמו במסיבה בפינגווין עם הפנים לקיר (אני משער, לא הייתי שם בפועל), ושילוב הקולות בין ווין באטלר ורז'ין שסיין מרגש כל כך ומפצה על נוכחותה הדלה של רז'ין לאורך שאר האלבום. הנה ארבעת השירים האחרונים ברצף.

[1] מעניין להיווכח שהלהקה האחרת שמתחילה ב-Arc, שעד כה הייתה אהובה עלי הרבה יותר, עשתה אף היא לאחרונה שינוי למתחמים גרוביים וסוליים, אבל לטעמי אצלה זה נשמע פשוט לא טוב. כנראה שגם הם היו צריכים לרתום למשימה את ג'יימס מרפי.

בין ארבעת השירים האחרונים ניתן למצוא את Afterlife, שמעבר להיותו השיר השני האהוב עלי באלבום גם זכה לקליפ המרגש ביותר של 2013, שממחיש באופן הכי עצוב ושובר לב לאן האהבה הולכת כאשר היא הולכת.

1. Young Galaxy – New Summer

מאה השירים שהכי אהבתי ב-2013: המקום הראשון!

השיר הזה הוא אני. או ליתר דיוק, מרכיב בסיסי בי. השיר הזה עד כדי כך אני עד שייתכן כי העובדה שעד לרגע האחרון הוא היה במקום השני שלי, הייתה סוג של הכחשה עצמית. שיר שמעלה על נס את הנעורים ואת זמניותם ואת על-זמניותם, את תוקפם של הדברים, את החשיבות הטמונה במימוש של מה שניתן לממש. זה קיץ חדש, נוצץ מהניילונים, כמוסת זמן שבה אנחנו צעירים ויפים ועומדים בתור למועדון ואז רוקדים בצפיפות ומאוחר יותר נוסעים עם החלונות פתוחים ומוזיקה בפול ווליום.

כבר אמרתי שאני סאקר של נוסטלגיה, והשיר הזה הוא כמו ההגדרה לכך. שיר שכולו ערגה, כמוסת זמן מלנכולית ומתוקה בה בעת, נעורים הערים לכך שהם נעורים, שהכל זמני ושזה הקיץ האחרון שלי איתכם. היבבה של הסינתיסייזרים והיללה של קתרין מקנדלס לנוכח הירח מלבים עוד ועוד את הכמיהה הבסיסית, האוניברסלית, המעלה דמעות בעיניי, של מילות השיר. וכל אימת שאני שומע את השיר הזה, אני שם. ברגע הזה, בעלומים שטופי השמש והירח ההם ליד הנהר, a little break in time. זו כנראה הסיבה לכך שזהו השיר ששמעתי הכי הרבה בלופ השנה.

***

בואו נדבר רגע על הקליפ. הוא מדהים למראה, עבודת אפקטים מיוחדים מרהיבה, אבל כל כך מסיחה את הדעת מהפשטות של השיר. אני מבין את הבחירה האמנותית שנובעת מתחושת הקץ, "ממש לפני סוף כל הדברים לנצח", והוא אכן יכול היה להיות קליפ נהדר, אבל לקטע אחר. בשלב מסוים קלטתי שהשיר מעלה בעיני רוחי את הסדרה "אברווד", וליתר דיוק את הקיץ האחרון של ברייט, איימי וקולין לפני שהאחרון נכנס לתרדמת, רגעים שראינו בפלאשבקים שלהם בעיירה הציורית הזו לשפת האגם. זה מה שהשיר מעלה בי, וזה בעצם מה שהוא מדבר עליו.

או משהו כמו הקליפ הזה של סמשינג פאמפקינס, אף הוא שטוף נוסטלגיה, אחד הקליפים האהובים עלי אי פעם לאחד השירים האהובים עלי פעם.

ב-2010 גלקסיה צעירה הגיעו למקום ה-21 שלי עם הדבר המושלם הזה.

מאה השירים שברק הכי אהב ב-2013, 10-1:

10. San Fermin – Sonsick

שיר עם בתים סטנדרטים לחלוטין, לחן נחמד, כזה שאולי שמעתם באלפי שירים אחרים. אבל אז מגיע הפזמון ופשוט אי אפשר שלא להיכבש, גם, אבל לא רק בגלל המילים. "אל תפחד, החזק מעמד, הכל בסדר, תפסיק להילחם". הזעקות המנחמות האלה. קסום.

9. Cody ChesnuTT – That's Still Mama

אוף, איזה יופי של סול. איזה שיר חם. איזה דבר נהדר. "הסיבה היחידה בגללה כתבתי את השיר הזה היא כי אני אוהב אותך". והחצוצרות האלה. והשירה הזאת. אם אני נכנס טיפה לדיכאון, השיר הזה ישר מחמם לי את הלב ומוציא לי כל שארית של דיכאון שאולי חשבה להישאר שם. וזה שיר עצוב, עם מילים לא קלות, ועדיין יש בו כל כך הרבה חום וטוב. פשוט נפלא.

8. NONONO – Pumpin Blood

על השיר החמוד והקופצני הזה נדלקתי כבר מהצלילים הראשונים. אחר כך הגיעו האזנות נוספות ונכבשתי לחלוטין, ואחר כך גם הגיע הקליפ החמוד הזה. מדובר בטריו שמגיע משבדיה והם נמצאים בתהליך הקלטת אלבום הבכורה שלהם. אני בהחלט מצפה.

בתהליך הכנת המצעד נחשפתי גם לביצוע האקוסטי של השיר והוא יפהפה בדרכו, אבל אין בו את הפאן והכיפיות של המקור.

7. Sheep, Dog & Wolf – Egospect

כפי שאולי קראתם, תהליך הכנת המצעד האישי שלי תפס תאוצה בעיקר בחודש אוקטובר. אחרי שבמשך תשעת החודשים הראשונים של השנה, כל מה שעשיתי היה "לשים בצד" את השירים שהכי אהבתי במהלכה, הוקדש אוקטובר 2013 למיון השירים האלה ודירוגם, לצד האזנה למוזיקה חדשה. את השיר שהגיע למקום השביעי שמעתי לראשונה בתחילת אוקטובר, עת ניסיתי להדביק את הפערים בפלייליסטים של עידו.

השיר הזה תפס לי את האוזן כבר מהצלילים הראשונים, וגרם לי אוטומטית להסתכל על הקליפ. וזה העיף לי את המוח. גם השיר, עם ההרמוניות המוזרות שלו, וגם הקליפ, הלכאורה פשוט הזה, עם הצבעים שזורמים והחלוקה של המסך לשני חלקים, במעין תמונת מראה. מטורף, מדהים ופשוט יפהפה.

יומיים אחר כך, בלילה של חוסר-מנוחה בו לא הצלחתי להירדם, הוצאתי את עצמי מהמיטה, לקחתי את עצמי למחשב, האזנתי לשיר הזה שוב וחזרתי למיטה שליו יותר, רגוע יותר, ותוך דקות ספורות שקעתי בשינה עמוקה.

לבחור קוראים דניאל מקברייד והוא הקליט את האי.פי הזה לפני כשנתיים כשהיה בן 17 בלבד. וכשאני אומר הקליט, אני מתכוון לכך שהוא עשה את זה בעצמו, בחדר השינה שלו, תוך שהוא מנגן בכל הכלים, מקליט את כל חלקי השירה בעצמו וממקסס בעצמו את כל השירים. ממש בשבועיים האחרונים יצא לי להאזין לכל האלבום והוא עמוס בכלי נשיפה, עשיר ומרתק. יש שם שירים שמזכירים לי קצת את ג'יימס בלייק ושיר אחד ספציפי שנשמע כאילו נלקח ישירות מתוך האלבום המורחב שהגריזלי בר הוציאו השנה לאלבום האדיר שלהם מהשנה שעברה.

6. The Naked and Famous – Waltz

להקת רוק אלטרנטיבי מניו זילנד שהוציאה השנה את אלבומה השני. בעיניי, השיר הזה הוא הדבר הכי יפה באלבום שיש בו כמה וכמה שירים לא רעים ובסך הכל הוא מוצלח למדי. מה שאני אוהב במיוחד בשיר הספציפי הזה זה את שילוב הקולות של וההרמוניה המופלאה שהם יוצרים. פשוט מענג.

5. Local Natives – Bowery

בניגוד ל"שנת המוזיקה 2012" שבה היה לי ברור כבר בחודש אוגוסט (בערך) מי יהיו שלושת המקומות הראשונים שלי, 2013 היתה מעט מוזרה בתחום הזה. היתה המון מוזיקה משובחת, מתוכה הרבה מאוד שירים היו כאלה שאהבתי מאוד. במהלך הכנת המצעד היו הרבה מאוד שירים שאהבתי ברמה כזאת שאמרתי לעצמי ש"או! הנה שיר מעולה למקום השני!", אבל כמעט שלא היו לי השנה שירים שאפשר לומר עליהם שהם "מקום ראשון קלאסי" כמו שקרה לי בשנה שעברה עם הגריזלי בר. בסופו של דבר השתלבו להם השירים שבמקומות 3-5 למקומם ה"טבעי" מבחינתי, והיום אני מאוד מרוצה מהדירוג של כל אחד מהם, אבל זה לא היה לי ככה במשך תקופה מאוד ארוכה (והסיפור של שני המקומות הראשונים הוא טיפה שונה, ויגיע בעוד מספר ימים).

במקום החמישי ניצבים ה-Local Natives, עם שיר שהצלילים הראשונים שלו מזכירים באופן קצת ביזארי את הצלילים הראשונים מהפתיח של "רחוב סומסום", אבל ההמשך הופך למשהו אחר לגמרי. הוא הופך לאחד השירים המהממים ביותר שיצא לי לשמוע. השירה המלאכית (דבר שאגב נכון לכל האלבום המהמם שיצא לילידים המקומיים השנה), המקצב המיוחד של השיר, הלחן היפה הזה, הפכו אותו לשיר שמאוד מאוד אהבתי במהלך השנה. אני זוכר שראיתי גם במצעדים אחרים נציגות של הלהקה הלוס אנג'לסית הזאת, אבל אף פעם לא נבחר דווקא השיר הזה, וזה לא מפתיע אותי כי האלבום כולו נפלא בעיניי.

4. of Montreal – Obsidian Currents

האלבום החדש של אוף מונטריאול מכיל כמה וכמה פנינים, אבל מעל כולם מתייצב השיר היפהפה עד כאב הזה. "את אוהבת לחשוב שאת יכולה לחיות מעבר לטוב ורע, מנותקת מהאנושות, בנסיגה אינטלקטואלית ארוכה. הכל קונספטואלי ורטורי, את יכולה להרגיש כל כך חזקה, כשאת נאלצת להתמודד עם העולם הפיזי, את מתרוצצת כחרק… יש וירוס בעקרונות שלך, אל תהיי נאיבית, את יודעת שזה נכון, ואם לא תשמרי על עצמך זרמי הלבה יטרפו אותך". מי עוד מסוגל לקחת טקסט כל כך טעון ולצקת בו כל כך הרבה חמלה?

בשנה שעברה הגיע שיר אחר שלהם למקום ה-12 במצעד שלי.

03. The Electric Soft Parade – Welcome to the Wierdness

ועכשיו ברשותכם, בואו נעשה את זה טיפה שונה.

אל המקום השלישי הגיע אצלי שיר מתוך האלבום החדש של הלהקה הכי אהובה עליי בעולם, The Electric Soft Parade. אבל לפני שנשמע את השיר עצמו, אני רוצה שתשמעו את גרסת הדמו לשיר, שהלהקה שחררה לפני כחודשיים וחצי, ומדגימה בצורה קסומה מה אני כל כך אוהב בהם.

והנה השיר עצמו.

איזה יופי של שיר. אני מת על השינוי של התשעים מעלות שהם עושים בערך באמצע השיר ולוקחים אותו לכיוון אחר לגמרי.

האחים אלכס ותומס וויט הקימו את אלקטריק סופט פרייד בשנת 2002. האחים ווייט הם ילידי ברייטון, אנגליה, ואלבום הבכורה שלהם, Holes in the Wall, גרף הרבה מאוד תשבוחות. בקיץ 2003, כשהייתי בטיול בלונדון, קניתי אותו ועד היום אני מחשיב אותו לאלבום האהוב עליי ביותר בהיסטוריה. במשך למעלה מחצי שנה האזנתי לו יום-יום, כשאני מתקשה להחליט איזה שיר אני אוהב בו יותר. בסופו של דבר התפקסתי על השיר הזה.

זה היה השיר הלפני-אחרון באלבום. גם השנה, עם האלבום החדש, התברר לי אחרי תקופה מסוימת של חרישה על האלבום שהשיר הלפני-אחרון הוא השיר האהוב עליי ביותר, ובהחלט יש קווי דימיון בין שני השירים האלה (למשל הצורה בה הוא משתנה באמצע השיר, וחוזר חזרה אל הקו המוזיקלי המקורי לקראת סיומו). שיר נפלא.

כבר אז, לפני עשר שנים, הרגשתי כמו האדם היחיד במדינה שמטורף על הלהקה הזאת. ניסיתי לעניין חברים שלי בלהקה הזאת, אבל איכשהו הרגשתי שאני לבד בעסק הזה, ושאף אחד חוץ ממני לא מעריך את המוזיקה שהם עושים. אני לא לגמרי יודע להסביר למה הם כל כך עושים לי את זה, אבל זה פשוט מה שאני מרגיש לגבי המוזיקה שלהם. אולי משהו במלודיות שלהם, אולי משהו בלחנים, אולי משהו בטקסטים, ואולי זה פשוט שילוב של הכל ביחד.

כמה דוגמאות מהמוזיקה המשובחת שלהם, ברשותכם:

02. Arcade Fire – Reflektor

אני לא שותף להתלהבות העצומה מארקייד פייר (למרות שבהחלט יש להם כמה שירים שאני מאוד אוהב), אבל אני כן (סוג של) מעריץ של ג'יימס מרפי. הסינגל החדש שלהם מתוך האלבום שיצא ממש מספר ימים לפני שהתחלתי להריץ כאן את המצעד, בהפקתו של המלך מרפי הפך, יחד עם הסרט שיצא כמה ימים אחר כך ובו שלושה שירים חדשים נוספים, את הציפיות לאלבום החדש לגבוהות מאוד.

את האלבום בכללותו אני מחבב. בהחלט יש בו כמה יציאות מאוד יפות, אבל אפילו לאחר מחשבה, לרגע לא היה לי ספק איזה שיר הולך לככב במצעד שלי. ואיזה שיר אדיר זה. מלבד ההפקה המרהיבה וההשתתפות של דיוויד בואי, אני חייב להודות שלקח לי קצת זמן להבין כמה אני אוהב אותו. אני אוהב את ההתפתחות של השיר, את העובדה שהוא מחבר כל מיני מוטיבים, את איך שהוא משתנה, ומוסיף לעצמו עוד חלקים, עוד מורכבות, עוד כלי נשיפה, ועוד ת'מות מוזיקליות ולא מסתפק בבית ופזמון רגילים (ואביעד אמר משהו כל כך נכון על הרגע האדיר הזה בשיר, באזור ה-4:41, שבו השיר ממריא לחלל). וזה כבש אותי טוטאלית וכמעט כמעט קטף את תואר שיר השנה שלי. אבל על כך ארחיב מחר.

"זו רק השתקפות של השתקפות של השתקפות של השתקפות". לגמרי. שיר מופלא. "שבע דקות של תענוג עילאי", כפי שכינה אותו גיאחה במצעד שירי ארקייד פייר ששודר ב"הקצה", שם הגיע השיר למקום השישי. השיר גם נבחר ממש אתמול לשיר השנה של מאזיני "הקצה". בהחלט בצדק.

01. Junip – Line of Fire

וואו. פשוט וואו. השיר הזה יצא ממש בתחילתה של 2013 והיה איתי לכל אורכה. אהבתי אותו מאוד כל השנה, אבל מכיוון שהוא יצא כל כך מוקדם, לא האמנתי שהוא ישרוד ויסיים את המצעד השנתי כולו במיקום כל כך גבוה. במיקום הכי גבוה.

והוא פשוט היה שם איתי לכל אורך הדרך. שיר עצוב, נוגה, עם קליפ לא לגמרי ברור, אבל כזה שמדבר, בדיוק כמו השיר עצמו, על האפשרות לחזור אחורה אל בחירות שלקחנו ולשנות אותן, על זמן שחלף ולעולם לא יחזור, על התחרטויות קטנות, על התחרטויות גדולות, על רגעים קשים, על שנאה עצמית, על החיים ועל בכלל. עם שורות כמו "מה תעשה אם הכל היה חוזר אליך?…", "שכנע את עצמך להיות מישהו אחר", "מה שאתה בוחר להאמין בו גורם לעלייה או לנפילה שלך" ו"בלי אף אחד אחר מסביבך, אף אחד שיבין אותך, אף אחד שישמע את הקריאה שלך. הסתכל על כל הפינות החשוכות שלך, כשאתה לחוץ אל הקיר, קח צעד אחורה מקו האש". ומעל כל זה מרחפת השירה הקסומה של חוזה גונזאלס המלך.

שיר מושלם.

מיד אחרי שידור הפרק הלפני-אחרון של "ברייקינג באד", שודר פרומו ב-AMC. הוא נפתח עם הצלילים של השיר הזה והראה חלקים מפרקי הסדרה לאורך השנים. זה היה מדהים, מרגש ומצמרר. כבר אמרתי שזה שיר מושלם?

ביום שני, 25/11/13, בדרכי הביתה מהעבודה, שמעתי שוב, בפעם המי-יודע-כמה, את ריפלקטור של ארקייד פייר, השיר שסיים אצלי את מצעד השירים שהכי אהבתי ב-2013 במקום השני. כמו תמיד, גם הפעם הגברתי את המוזיקה ושרתי אותו בהתלהבות. איפשהו באמצע השיר, אמרתי לעצמי: "די, נו. אני מאוהב בשיר הזה. זה שיר השנה שלי, לא יעזור שום דבר". חשבתי לעצמי שזה שיר שעושה לי כל כך שמח, שיר שעושה לי כזה מצב-רוח טוב, ואחרי שבשנה שעברה בחרתי שיר שקט ונוגה כשיר השנה, אולי לא כל כך מתחשק לי שגם השנה יהיה לי שיר שנה שקט ונוגה. וזהו. הגעתי להחלטה ושמחתי איתה.

למחרת בלילה נפטר אריק אינשטיין. כמו רבים וטובים מחבריי, גם אני לא הכרתי אותו אישית. כמו רבים וטובים מחבריי, גם אני לא ידעתי ולא הבנתי כמה אני בעצם אוהב את השירים שלו, כמה אני בעצם אוהב את מה שהאדם הזה מייצג עבורי, גם מבלי להכיר אותו אישית. ביום המחרת החלטתי לקחת הפסקה של יום מהמצעד, גם בגלל העצב שחשתי, וגם בגלל סיבות אחרות, אישיות יותר, שגרמו לי לחוש בעצב מסוים (לא משהו גדול, סתם משהו פרטי שלא מתאים לי לשתף). במהלך אותו יום שמעתי קצת אריק אינשטיין, שמעתי קצת מוזיקה ישראלית, ואז הלכתי לאלבום שבשנה האחרונה מלווה אותי ואני תמיד נהנה להקשיב לו – Shields, של הגריזלי בר (מתוכו, אגב, הגיע שיר השנה שעברה שלי. איך הכל מתחבר). מתישהו במהלך ההאזנה לאלבום, חשתי צורך לשמוע את Line of Fire, שיר השנה הנוכחית שלי. באותו רגע הבנתי סופית שזה שיר השנה שלי, ושזה חתום וסגור, ושום דבר לא יעזור. יש משהו בעצב כרגש שהוא חזק בהרבה מ"שיר שעושה מצב-רוח טוב". ולא שאני בא לזלזל בריפלקטור או משהו, זה אחלה שיר, והוא היה רחוק במילימטרים מלהיות שיר השנה שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *