נראה לי שעברה כבר יותר משנה מאז ששמעתי שאנטון קורביין יביים סרט על חייו ומותו של איאן קרטיס. לפני כמה חודשים הפכה הידיעה הזאת, לנושא חם במיוחד בעולם המוסיקה האלטרנטיבית ובעולם הקולנוע העצמאי/אמנותי. פחות בגלל הבמאי, יותר בגלל נושא הסרט. רוב האנשים שדיברתי איתם רוצים לראות את הסרט (או שכבר ראו אותו) כי הם מעריצים של ג'וי דיויז'ן, אבל אני רוצה לראות אותו כדי לדעת איך נראה סרט הקולנוע הראשון של אנטון קורביין. זה קצת מוזר, כי בד"כ אני לא "מכיר" את הבמאי לפני הסרט הראשון שלו, אבל התעניינותי בוידאו-קליפים ובאנשים שעושים אותם הובילה לזה שציפיתי לסרטו הראשון של מישל גונדרי לפני כמה שנים, ואני עדיין מחכה לסרט בבימויו של כריס קאנינגהם. אבל עכשיו מגיע תורו של קורביין, האיש שאחראי יותר מכל אדם אחר, לצד הויזואלי במוסיקה של דפש מוד מאז 1986, ובזכותם הכרתי את פועלו של האמן הזה. לפני כחצי שנה ערך יאיר רוה רטרוספקטיבה של הקליפים של קורביין בבלוג שלו, וכתב דברים מעניינים על הסגנון הויזואלי המיוחד שלו. אני ממליץ מאוד על הפוסט שלו, למי שרוצה לערוך היכרות ראשונה עם הבמאי. בתקווה ש"קונטרול" יעלה על המסך של סינמטק 2 בחודש הבא (תיקון: לפי עין הדג, הסרט עולה בארץ ביום חמישי הבא), אני אקדיש במהלך פברואר ארבעה פוסטים לרטרוספקטיבה מסוג אחר: כל 18 הקליפים שביים אנטון קורביין לדפש מוד בין 1986 ו-1997.

הפגישה הראשונה בין קורביין לדפש מוד הייתה בקליפ האחרון שנעשה לשיר מתוך Black Celebration, אלבום שמסמל את המעבר שלהם לצד האפל. "A Question of Time" מדגים בצורה מצויינת את הסטייל של קורביין, שיאפיין את כל הקליפים של דפש מוד בשנים הבאות. הוא מצולם בשחור-לבן ובאיכות מגורענת, חומרים שמעבירים היטב את ההרגשה המחתרתית-אפלה שחדרה עמוק לתוך המוסיקה של דפש מוד באותו אלבום. בנוסף לצילום, ניכר שהקליפ צולם בתקציב נמוך למדי, אם המילה "תקציב" הייתה בכלל חלק מהעניין. ב-1986 דפש מוד הייתה כבר להקה מצליחה מאוד שמכרה הרבה תקליטים, כך שכסף לא ממש היה חסר לעשיית קליפים, גם אם בשנות השמונים סוג האמנות הזה לא היה מפותח כמו בעשור שהגיע אחריו. אבל הלו-פיי של קורביין לא נבע מחוסר הכרה ביכולותיו של המדיום, אלא מחזון אישי ובחירה מודעת של אמן. יאיר רוה כתב למה הוא התלהב כ"כ מקורביין: "[הקליפים שלו] הלכו נגד הזרם, הדגישו את החיספוס הרוקנרולי ולא את האלקטרוניקה ושברו מוסכמות אם.טי.וי בסיסיות: בלי עריכה על הקצב וכמעט בלי ליפ-סינק". כנראה שהוא היה אחד מהבימאים הראשונים שהבינו שוידאו-קליפים הם סוג חדש של יצירה, שדורשים התייחסות אחרת, כי אלה לא סרטים קצרים ולא תיעודים של הופעות חיות. קורביין לא ניסה להתאים את עצמו לעולם הזה, הוא יצר את הקליפים מתוך העולם שלו. בימינו, בימאי קליפים בעלי תפיסה אישית ומקורית הם כבר דבר שבשיגרה, אך בשנות השמונים ותחילת התשעים הוא היה עוף נדיר.

Strange היא אחת משלוש קלטות וידאו שיצאו לדפש מוד בבימוי קורביין. היא כוללת את הקליפ הראשון שהוא ביים עבורם, לסינגל האחרון מתוך Black Celebration ואחריו מגיעים כל הסינגלים מהאלבום Music for the Masses, ועוד קטע בונוס. אבל Strange הוא יותר מאוסף קליפים, כי כשקורביין ערך אותו הוא הוסיף לו קטעי מעבר ברוח הקליפים, בהם דמויות משונות מדברות בליווי כתוביות, על רקע של מלים שלקוחות מהליריקה של השירים. קטעי המעבר, בשילוב העובדה שקיימת המשכיות בין הקליפים (בחלק מהקליפים ההתחלה מתחברת לסוף של הקליפ הקודם) גורמת לאוסף הקליפים להפוך למין סרט מוסיקלי קצר. הוידאו המלא נותן ערך מוסף לקליפים, שבנפרד יכולים להראות פשוטים ותמימים, וביחד הם מהווים יצירה מיוחדת ומרתקת.

הקלטת לא יצאה על גבי DVD.
השירים:
Question Of Time
Strangelove
Never Let Me Down Again
Behind The Wheel
Pimpf

 

בשבוע הבא: Strange Too.

3 thoughts on “אנטון והדפשים – חלק א'

  1. ניצן הגיב:

    תודה.:)

  2. ניצן הגיב:

    חבל, אגב, שStrange לא יצא על DVD – השאלתי את הקלטת לפני כמה שנים מהספריה העירונית של חולון והיא הייתה כל כך שחוקה שכאב לי הלב על האיכות שנשחקת עם כל צפייה.

  3. אמנון וינר הגיב:

    וואו מן
    לא ידעתי שיש עוד מעריצי אנטון חוץ ממני ומיאיר
    אנחנו פגשנו אותו לשיחה כשהוא היה בארץ
    אפילו צילמתי אותו קצת
    ואני מעביר שיעור שלם רק עליו לסטודנטים לקולנוע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *