דרגו את המצעד השנתי
של פרוייקט 93'

Pet Shop Boys
Single: Can You Forgive Her?
Released: May 31, 1993

ניצן פינקו
תעלומה: איך זה שאף אחד מהאלבומים של הפט שופ בויז, שבדרך כלל מככבת בהם מילה אחת שמתארת בצורה מדויקת את האלבום, לא נקרא בשם ההולם "דיסוננס". כמו בהרבה מהשירים שלהם, גם השיר הזה נפתח בדיסוננס זועק. רק הפט שופ בויז יכולים לשלב בין לחן המנוני, פופי וגועש בשמחת חיים פומפוזית ובלתי מתנצלת לבין טקסט שנפתח בהתקף חרדה: אתה שוכב במיטה, בין חלום לשינה, לא מסוגל לנשום, החרדות מציפות, ושואל את עצמך האם אתה חווה התקף לב?

אחד מהדברים שאני אוהבת בהם: הפט שופ בויז לא מגניבים. בקליפ לשיר הזה וגם בהופעה הזו ב-totp הם לבושים בצורה הכי מגוחכת שאפשר להעלות על הדעת. הטוטאל לוק כולל טרנינגים כתומים מכף רגל ועד ראש וכובעי קונוס שמעוותים את מתווה הגוף וגורמים להם להראות חוצניים. היופי בזה הוא שהם לא מנסים להיות מגניבים, כמו שניל טננט אומר בראיון הזה. בשיר הזה הם מנסים להסתכל על העולם דווקא מנקודת העולם של מי שנחשב הכי פחות מגניב, בעיני בת הזוג שלו ובעיני עצמו: ביסקסואל בארון שחושב על changing teams, מקשיב לדיסקו ולא אוהב רוק, ומהווה מושא לעלבון בעצם כל הזמן, ו-"even in bed". ניל טננט שר על בחור שחווה השפלות ללא סוף מהאישה שהוא אוהב מהסיבה הפשוטה ש"הוא לא מגניב מספיק". הפט שופ בויז מפרקים פה את ההעדפות שלנו ומערערים על מה נחשב מגניב ומה לא. הם מראים איך מערכות היחסים שלנו מושפעות מטרנדים חולפים ועד כמה אנחנו נוטים להיות שבויים בקונספציות תרבותיות טיפשיות.

היחסים המזוכיסטיים האלו גורמים לעולם הפנימי להתערבב, והרגשות מתערבלים בין נקמה למחילה. הבלבול וחוסר האונים מרחפים מעל כל מילה: "or do you want revenge?". הכאוס הזה בא לידי ביטוי בצורה גרפית מאד בקליפ לשיר, בגרפיקת ניינטיז צבעונית ומכוערת שוודאי הייתה חדשנית לזמנה. הסצינה הכי יפה בקליפ היא זו שבה הולכים ניל טננט וכריס לואו ברחוב סואן בין המוני בני אדם. הם בצבע, כל הקהל בשחור לבן. הקונוסים והמשקפיים המצחיקים מהווים ביטוי יפה לחריגות המוחלטת של הפט שופ בויז ולהשקפה היחודית שלהם בשיר הזה ובכלל.

psb-single

יואב בריל
איזה מזל שהפט שופ בויז בחרו לארוז את Very בעטיפת פלסטיק כתומה שגם אחרי עשרים שנה קורצת אליך מיד מהמדף. ולא שהייתי צריך לחפש יותר מדי. גם אחרי עשרים שנה האלבום הראשון שקניתי אי פעם, ספתח לאהבת פופ ואלקטרוניקה שנמשכת עד היום, מקבל מקום של כבוד באוסף הדיסקים המאובק שלי וגורם לי להיות גאה בילד בן ה_12 שבחר בו מתוך כל ההיצע הענק של דיסק סנטר.

קיץ 1993 היה מלא ב-"Can You Forgive Her". תרועות החצוצרה שפותחות את השיר שכמה חודשים אחרי פתח את האלבום מתקשרות אצלי לעונה החמה בזכות שיחה שניהלתי עם חבר במהלך החופש הגדול. שיחה שהתחילה בסוגיה – איזה צליל יותר יפה, של כלי נשיפה או של כלי קשת – ומתישהו קיבלה תפנית כששאלתי את החבר בזהירות אם הוא שמע על הצמד הזה מ-MTV שמסתובב על הירח בכובעים מחודדים ומשקפי נייר. החבר היה סקסופוניסט מתחיל, אני הייתי כנר גרוע, ושנינו ניגנו בתזמורות נוער עם ילדים שהיו די רגילים להתנשא על כל הפופ הזה. ב-"Can You Forgive Her" היו גם כלי נשיפה וגם הרבה כינורות, מה שהכשיר את השרץ, ולמרות שהם היו סינתטיים מאוד אי אפשר היה לעמוד בפאר המיוחד שהם הביאו לשיר. חוץ מזה היה שם לחן אדיר – אחד החזקים של ניל טננט עד היום, פזמון שקל לשיר גם כשרמת האנגלית שלך היא של ילד בכיתה ו' ומקצב 12 שמיניות שבהופעות של הפט שופ בויז במהלך השנים הושלך הצידה לטובת מקצב מרובע ומשעמם של האוס רגיל. את המשמעויות ההומואיות – סיפורו של בחור שהחברה שלו יורדת עליו בגלל אהבה לחבר ילדות או משהו כזה – מן הסתם לא ממש הבנתי. גם לא את זה ש-Very היה אלבום היציאה של ניל טננט מארון האייטיז, עם שירים מושלמים כמו "Liberation" שפתחו דף חדש ושמח בקריירה של הצמד. אחר כך נהיה קצת שמח מדי, "Go West" והאלבומים Bilingual ו-Nightlife הפכו את פט שופ בויז ליותר גילטי ופחות פלז'ר, אבל ברגע הזה בזמן הם היו להקת הפופ הכי טובה בעולם.

psb-posters

עדן מני
בשנת 1993 גיליתי את המוזיקה. היו אלה החודשים הראשונים שטלויזיה בכבלים הפכה לחלק מכל בית. גדלתי בבית מאד שמרני מבחינה מוזיקלית, שבו כל מה שאיננו קלאסי נחשב ל"קקפוניה". ערוץ ה-MTV היה נגיש, ופתאום נגלה לי עולם חדש, מופלא ומוקצה. התאהבתי עד כלות בסצנת הגראנג' של סיאטל, ברדיוהד ובפיית' נו מור. באותה שנה גיליתי את המוזיקה האלקטרונית ואת פט שופ בויז, עם שחרור הסינגל Can You Forgive Her?. גם הוידאו וגם המוזיקה לא דמו לדבר שראיתי קודם לכן. הוידאו היה באנימצית תלת-מימד חדשנית נכון לאותה התקופה, בצבעים בוהקים של אדום וכחול. חברי הצמד, ניל טננט וכריס לואו, לבשו חליפות אדומות וחבשו קונוסים לראשיהם. הוקסמתי מן הסינתיסייזר והחצוצרה, שילוב משוקץ בבית שגדלתי בו, ובמיוחד הוקסמתי ממילות השיר.

לימים, כשהכרתי את הדיסקוגרפיה כולה על בורייה, כיניתי את ניל טננט, כותב השירים והסולן של הצמד, "האלטר אגו שלי". לאורך עשרים שנים שעברו יכולתי למצוא עצמי מזוהה עם המחשבות, הרגשות והתובנות שבשיריו. בעיני הוא משורר של ממש, ומילותיו קולעות לא אחת לתהליכים שהתחוללו או מתחוללים אצלי בנפש, ושמילותיי שלי מעולם לא הצליחו לתאר, וכזה גם השיר Can You Forgive Her?

לאמנות אמיתית יש יותר מפרשנות אחת. טננט הזכיר פעמים רבות שכתב את שיריו מנקודת מבטו כהומוסקסואל. אבל בעיני יכול להתחבר לשיר הזה כל טינאייג'ר רגיש, או כל מבוגר רגיש, שלא הרגיש מספיק מגניב אבל ממש ממש רצה שמלכת הכיתה תאהב אותו.

psb-animated-size

דובי שרגא
מה שהם כתבו.

חוץ מזה, השיר הזה היה כרטיס הכניסה שלי לעולמם המופלא של הפט שופ בויז, וכמו כל שיר ראשון גם לשיר הזה שמור אצלי מקום מיוחד. והכל בזכות הלחן שלו. ניל טננט וכריס לואו הם כותבי שירים מעולים, זה ידוע. והשיר הזה מבטא עבורי את גדולתו של הצמד הזה ביצירת מלודיה שהיא גם קליטה וגם מרגשת (יש לו גם מילים יפות אבל אף פעם לא הייתי טיפוס של טקסטים). זה שיר גדול מהחיים ובהתאם נתנו לו הפקה בומבסטית עם תופים שנותנים בראש ואווירה של תזמורת סימפונית. ולא בטוח שהוא היה נהפך ללהיט גדול כל כך אם לא היו יוצרים עבורו את הקליפ הממוחשב הראשון שלהם שביים Howard Greenhalgh, שימשיך לביים את כל הקליפים מתוך האלבום באותו הסגנון. הדעות חלוקות לגבי האם השימוש החלוצי באנימציה ממוחשבת עדיין מחזיק מעמד; אני מאוד אוהב את הקליפ גם היום.

אבל מעל הכל, כמו שאמרתי, זו המלודיה. אם היא לא הייתה כל כך יפה אז לא היו יכולים להפוך את השיר לשיר סווינג, בגרסה שהיא מושלמת לא פחות מהגרסה המקורית. זהו אחד השירים שהגדירו עבורי את 1993 ואת הסטנדרטים של מה זה פופ טוב. לא יכולתי לבקש שיר יותר טוב בתור שיר ההיכרות עם הצמד המופלא הזה.

One thought on “because you dance to disco and you don't like rock

  1. עמית הגיב:

    יופי של כתבה. בהחלט להקה שבאלבום הזה שדרגה את מעמדו של הפופ וטשטשה עוד יותר את הגבולות שבין מוזיקה פופולארית לאמנות גבוהה.
    נהדר !

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *