סרטים 08

הסיפור הזה מתחיל לפני חצי שנה בערך, כשהלכתי לראות את Knocked Up עם קורין בקולנוע. שנתיים קודם לכן, הלכתי לראות את "בתול בן 40" (בגלל סטיב קארל ו"המשרד") ואהבתי אותו מספיק כדי לברר מי הוא הבמאי שאחראי לקומדיית האייטיז-בטעם-טוב שאני וחבריי נהנינו ממנה כ"כ. אז היום כולם כבר יודעים מי זה ג'אד אפטואו. אני רציתי לראות את הסרט פשוט כי חשבתי שבמאי שעשה סרט אחד שאהבתי, יש סיכוי טוב שאוהב גם את הדברים הבאים שלו. כל מה שידעתי על הסרט קודם היה שמישהו מכניס מישהי להריון, ושמשחקת בו איזבל מרוזוול. חוץ מזה, כלום. ושום דבר לא הכין אותי להפתעה להתרגשות הגדולה שחיכתה לי באולם הקולנוע. זוהי לא דרמה מרגשת כמובן, אבל זוהי גם לא קומדיית סלפסטיק. יש בסרט דרמה שמהולה בהומור חכם, ובנוסף הוא הגיע לי בדיוק בזמן שבו הייתי רגיש מאוד לכל הקטע הזה של "זוגיות". הוא דיבר אלי: הסרט, והגיבור שלו. ממש כאילו אני קהל היעד שלכבודו הסרט נעשה, ואולי לא כאילו. אהבתי מאוד את מה שכתב עליו יאיר רוה בפנאי פלוס: "ההישג הגדול של אפאטו, קודם כל כתסריטאי אדיר, הוא ביכולת שלו לקחת ז'אנרים שכבר מוצו עד תום – הקומדיה הרומנטית וסרטי הנעורים – ובמידה רבה להמציא אותם מחדש. הוא יוצר סרטי נעורים לבני ה־20-30, במקום לבני ה־15-16. אולי כי 30 הוא ה־16 החדש".
אני די בטוח שההתרגשות שלי מ"הדייט שתקע אותי" הייתה קטנה הרבה יותר אם לא הייתי צופה בו בקולנוע. למזלי, התנאים שבהם צפיתי בו היו מעולים: הלכתי לראות אותו עם ידידה שלי שאהבה אותו כמוני, והאולם היה מלא כשבמהלך ההקרנה הרגשתי איך הקהל לוקח חלק פעיל בהקרנה, כשניכר מתגובות הצופים שהם נשאבו לסרט ומרותקים ממנו. תחושת האופוריה שליוותה אותי אחרי היציאה מהסרט ובמהלך הימים שאחרי גרמו לי לחשוב, ופתאום הבנתי שהקולנוע לא נועד רק לסרטי פעולה ואפקטים. הקולנוע נועד לכל סרט שנעשה עבורו, אם זו קומדיה, דרמה, סרט אקשן, אנימציה או כל ז'אנר אחר. כי לא משנה מה הז'אנר, הסרט דורש את תשומת ליבו המלאה של הצופה, לתמונה הנעה שעל המסך וגם לצלילים שבוקעים מהרמקולים. האולם החשוך, המסך הענק והעובדה ש"אין לאן לברוח" (אלא אם כן אתם ממש סובלים) הם הפרטים הטכניים שמסייעים לצופה להיכנס פנימה, לצלול לתוך החוויה של הסרט. וגם הקהל, אם הוא מבין את הסרט ולא מפריע. לפני כמה שבועות הלכתי ל"אני האגדה" באולם שהיה מלא באנשים שלא היו מוכנים לכך שרוב הדיאלוגים בסרט הם בין וויל סמית' והכלבה שלו. זכיתי לחוויה שלא ציפיתי לה, כשבמהלך הסרט קיבלתי את הקומנטרי של הצופים האחרים על הסרט. זהו כנראה הסיכון שלוקחים כשבוחרים לראות סרט בקולנוע ולא בבית, אבל אני מוכן לקחת את הסיכון הזה, וגם אדע לא לבחור בקולנוע הזה בפעם הבאה…
בחודשים האחרונים אני מרגיש התעוררות מסויימת בחוש היצירתי שלי, בתחום שמיעטתי לעסוק בו מאז סוף התיכון. התחלתי להתעניין בצילום סטילס, ובמקביל אני מרגיש שגיליתי מחדש את עולם הקולנוע. תמיד אהבתי סרטים, אבל הם תמיד הדבר הבא אחרי הטלוויזיה, שסיפקה לי את השיאים הדרמטיים ביותר, בעיקר בעשור האחרון. זה אולי מוזר, אבל אני חושב שהתהליך שהתחיל עם "הדייט שתקע אותי" הוא זה שהביא אותי להחליט ש-2008 תהיה שנת הקולנוע שלי. ההחלטה הזו מלווה בשני פרוייקטים שיזמתי עבורי: הראשון הוא המשימה של לראות לפחות סרט אחד בקולנוע כל שבוע. השני – לבחור חודש אחד שבמהלכו אני אצפה בסרט אחד כל יום. הפרוייקט של "סרט כל יום" נועד לפנות לי קצת את ההארד-דיסק ממבול הסרטים שהורדתי אליו בשנים האחרונות, וגם להשלים הרבה סרטים שתמיד רציתי לראות ותמיד אמרתי לעצמי, נראה אותם אח"כ. וגם, כאלה שלא שמעתי עליהם עד לפני חודשיים או עד אתמול. להבדיל מדברים שאני צריך לעשות ולא רוצה אני תמיד דוחה לאח"כ, זה משהו שאני מאוד רוצה עכשיו ולא באמת צריך. אז – נו טיים לייק דה פרזנט – ופברואר נבחר מיד להיות החודש של הפרוייקט הזה. את הפרוייקט הזה אני מלווה במין יומן צפייה, שבו אני רושם איזה סרט ראיתי בכל יום. מידי פעם, אשתף אתכם בחוויות הצפייה גם כאן. הדוגמא הראשונה כבר כאן, כי הפרוייקט נפתח אתמול בהקרנת טרום-בכורה של סרטו החדש של מישל גונדרי, ולא יכולתי לבקש סמליות גדולה מזו.

קולנוע לב הזמין אתמול את של מי שרצה לראות את החדש של גונדרי ולהציע לו שם בעברית. למרות היחסים המורכבים שלי עם גונדרי, מעולם לא הפסקתי להעריך ולהעריץ אותו, והיה ברור לי שאת זה אני לא מפספס. אז הגעתי בשעה די מוקדמת כדי לדרוש את כרטיס החינם שלי, וגיליתי שכבר הגיעו לשם כמה חובבי קולנוע (אותם אפשר לראות בתמונה). כבר בדקות הראשונות הרגשתי למגרש המשחקים המוכר והאהוב של גונדרי, אבל עוד לא יכולתי לדעת אם זה יהיה הסרט שיסיר את הקללה, ואצליח סוף-סוף להיות גם חבר של גונדרי, במאי הקולנוע. אך כשהרגשתי שהסרט קרב אל סופו, וכמה דמעות החלו להתרכז בזווית העין (דבר שקרא גם ב"דייט"), הבנתי שעכשיו זה קרה. אחרי 3 דרמות, שבהן עסק במערכות יחסים רומנטיות שנכשלות, הוא בחר לעשות קומדיה, ובהחלט הגיע הזמן (עברו כבר יותר מעשר שנים מאז Deadweight). אבל זוהי לא סתם קומדיה. אם להשתמש במשפט פלצני שכמו נלקח מביקורת בעיתון, גונדרי יצר סרט שהוא שיר אהבה לקולנוע. לראשונה, הרגשתי שההמצאות הויזואליות, שהן הטריידמרק שלו, משרתות את הסיפור ולא תופסות את עיקר הסרט. האהבה למדיום מורגשת בכל פריים ופריים, ויש בה גם נוסטלגיה לפורמט הקלטת ההולך ונעלם. אבל השורה התחתונה פה היא זו שמאחדת את שני אלה, וזהו המסר של גונדרי לצופים: אל תסתפקו רק בצפייה בסרטים, קחו מצלמה ותעשו את זה בעצמכם. לא צריך תקציב, רק קצת יצירתיות.
אני חייב להתחיל לעשות סרטים.


Posted

in

by

Tags:

Comments

3 תגובות על “סרטים 08”

  1. תמונת פרופיל של ניימן

    אפשר שאלה על סרט אחר? איך Eagle vs Shark? שווה צפייה?

  2. תמונת פרופיל של פרנק
    פרנק

    ובכן, קשה להגיד. אני חושב שהסרט לא מספיק טוב, למרות שיש בו רגעים יפים והשחקנית הראשית עושה עבודה טובה. חלק גדול מהזמן הרגשתי שיש שם משהו שלא עובד.

  3. תמונת פרופיל של חולוני
    חולוני

    תכננתי גם להגיע להקרנה של הסרט של גונדרי אבל לא התעוררתי, חבל שעשו את זה מוקדם בבוקר. בכל מקרה, אני רץ לראות ברגע שהוא יוצא לקולנוע. אין לי ספק שהוא יהיה מעולה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *