= מיקסטייפ חדש כל שבוע, מוסיקה משובחת, עורכים מתחלפים. ואיפה האוסף שלכם?
= ארכיון של כל המיקסטייפים אפשר למצוא בעמוד הזה באייקסט.
השבוע אני מקדם בברכה את החבר הוותיק עידו ליבן, הבמאי של פוטו פיניש, הסרט שהבאתי לכם בשנה שעברה. עידו מסתובב לא מעט בעולם, והמיקסטייפ הזה מלווה אותו בחלק מהתחנות במסע הזה. שזה מאוד מגניב. מכאן ואילך, המילים של עידו:
כמו חתימות בדרכון, כתמי צבע מפוזרים באופן די אקראי בין הדפים, גם פסקול הנסיעות שלי מהשנים האחרונות הוא אוסף אקלקטי למדי של מוסיקה שנתקלתי בה בהזדמנויות שונות ונשארה איתי בצד חוויות אחרות.
אני יכול לשחזר את ההקשרים השונים שאליהם שייך כל שיר, אבל האמת היא שכמו מראות או ריחות מסוימים – חוויות חושיות שנעולות אי שם בזיכרון העמוק אבל מזנקות בחזרה, באופן בלתי רצוני, כשפתאום נתקלים בהם שוב – גם השירים האלה, שהצטברו להם עם הזמן, מחוברים לסיטואציה מסוימת, לאו דווקא מוחשית, ולחוויה אישית.
אבל מעבר לתחנות המוסיקליות שלי, הטעימות האלו מצלילים ממקומות שונים מיועדות להיות גם הזמנה לעולמות מוסיקליים חדשים.
להאזנה:
Jack Johnson: Flake
נכון, Flake של ג'ק ג'ונסון הוא ללא ספק שיר קליט ודביק מספיק בשביל להפוך ללהיט גלגל"צי ממוצע. אבל בשבילי הוא הפך למילה נרדפת לנוסטלגיה. השמעות חוזרות של השיר הזה במהלך שעות של נסיעה עם זוג חברים בוואן האדום שלהם ברחבי ניו זילנד אי שם ב-2003 הפכו אותו לפסקול של מה שאולי דמיינתי כסרט המסע הפרטי שלי. מבחינתי זו הדוגמא האולטימטיבית למוסיקה שהיא לא השיר עצמו, אלא הזיכרונות החד-פעמיים שהוא מעורר.
Strachy Na Lachy: Piła Tango
לעומת ג'ק ג'ונסון, Piła Tango של Strachy Na Lachy מפולין הוא אחת התוספות האחרונות לרשימה הזו, לא מעט בזכות ה-feel של השיר הזה, שלמרות שאני לא מבין את המילים נשמע לי דווקא מלנכולי. אבל יותר מהכול השיר הזה מחובר אצלי אל זוגתי שהכירה לי אותו (ועוד הרבה מאוד פנים של המדינה הבלתי מוערכת הזו).
Hjaltalín: Feels Like Sugar
איכשהו, איסלנד, מדינה זעירה (לפחות מבחינת גודל האוכלוסייה) על גבול חוג הקוטב הצפוני, כבר הצליחה לנפק כמות בלתי פרופורציונאלית של מוסיקה משובחת. ואיכשהו, דווקא כשהייתי שם הצלחתי לפספס את זה. למרות זאת, זכיתי מן ההפקר כשחבר איסלנדי שלמד איתי בדנמרק התעקש להביא אותנו להופעה של Hjaltalín כשהגיעו לאורהוס. אז נכון שהקהל היה נכנס באוטובוס אחד (ואת רובם הבחור האיסלנדי הכיר, איך לא), אבל ללא ספק זו הייתה אחת ההופעות הטובות ביותר שהייתי בהן בשנים האחרונות.
Aziz Maraka: Ya Bent el Nas
ערב אחד במאי לפני כמה שנים הייתה לי ההזדמנות להצטרף לערב בתיאטרון הרומי בעמאן. ממש כמו האמפי של קיסריה, אבל במקום שלמה ארצי, זו הייתה להקה עם בערך 15 נגנים, שהפכה את הערב לאחת החוויות המוצלחות שאני זוכר מירדן. את עזיז מראקה, לעומת זאת, לא הזדמן לי לראות בהופעה. נתקלתי בשם שלו כמה פעמים כשניסיתי לעקוב אחרי בלוגים ירדניים, אבל הייתה זו המלצה של עיתונאית מקומית שבקיאה במיוחד בזירה התרבותית הירדנית וגרמה לי להתעניין יותר. והאמת, הופתעתי. ככלל, אני לא תופס מעצמי מומחה גדול במוסיקה, אבל בעיקר הופתעתי לגלות (ולא בפעם הראשונה, יש לומר) כמה מעט אני יודע על מה שנעשה אצל שכנינו ממזרח.
Treefight for Sunlight: Rain Air
בשבילי, Treefight for Sunlight הדנים הם ההגדרה המילונית ל-Serendipity. הייתי בדרך חזרה הביתה מאירוע די מאכזב במרכז אורהוס, דנמרק, כששמעתי משהו עמום. בכל מקרה אחר הייתי מתעלם וממשיך הלאה. משום מה החלטתי לעצור ולהיכנס לחצר הפנימית שמשם הגיעה המוסיקה. מצאתי את עצמי באמצע הופעה פתוחה, שנראתה חצי מאולתרת, ואני הגעתי בדיוק בזמן לשיר האחרון. למזלי, כשניסיתי להתעניין מי ההרכב גיליתי שלידי עומד המנהל שלהם.
Manière des Bohémiens: Caravan
הפעם הבאה ששיחק לי המזל (המוסיקלי) שלי הייתה באנגליה. בהיסטוריה המודרנית של המוסיקה הבריטית, לפחות עד כמה שהבנתי, לנוטינגהם שמור מקום מיוחד. אל ההופעה של חבורת הצעירים המוכשרים שמכנה את עצמה Manière des Bohémiens הגענו לגמרי במקרה כשחיפשנו מקום לשבת לבירה. המוסיקה שעלתה מהמרתף של המוזיאון לאמנות מודרנית בעיר גרמה לנו להציץ ולבדוק. מה שלפעמים נשמע כמו קטע מפסקול של סרט של וודי אלן ולפעמים כמו מה שאני מכיר כמוסיקה בלקנית, ולא פחות מכך הכנר הווירטואוז, גרמו לנו להישאר שם עוד בערך שעתיים.
Kings of Dark Disco: Corps de Ballet
ערב פתוח של להקות מקומיות במועדון הווקסהול שבאורהוס היה הזדמנות לטעום מהסצינה המוסיקלית. Kings of Dark Disco תפסו אותי, לא בגלל שמדובר בעילוי מוסיקלי (וגם לא בזכות כדורי המראות שחבשו על הראש), אלא פשוט מפני שהלהקות האחרות היו די חלשות. קשה גם לומר שיש משהו מקורי במיוחד בדיסקו שלהם, ובכל זאת וייב פאנקי עשוי יחסית טוב הוא בסך הכול נוסחה לא רעה.
Quarks: Königin
את Quarks יצא לי לשמוע כששאלתי ממי שהייתה אז שותפתי לדירה בברלין דיסק שהיה מצורף למגזין מוסיקה גרמני שקנתה. אצלי המוסיקה הזו מחוברת לאותה דירה מבולגנת בקומה שמונה שאולי לא אהבתי במיוחד, אבל שאני בטוח לא אשכח. השיא כנראה היה אותו ערב, בסוף השבוע האחרון שלפני שפינינו את הדירה, שבו הפך הסלון למועדון, עם הופעה של ממש (לא Quarks אלא שני חברים), עם אפס מקום לזוז מרוב אנשים ועם הבוקר למחרת, בדיוק כפי שאפשר לצפות.
Rockfour: Wild Animals
בצד המוסיקה שגיליתי במהלך הנסיעות, הרבה פעמים נהגתי לקחת איתי דיסקים של מוסיקה ישראלית כמתנה עבור מארחים מקומיים. האוספים האלה, שבהתחלה הכנתי בעצמי ובהמשך נרקחו על ידי דובי, אולי לא תמיד ייצגו את המיינסטרים הישראלי, אבל הם בהחלט הציעו מגוון רחב. Wild Animals של רוקפור, אחת הלהקות המרכזיות שליוו את שנות הנעורים שלי, היה השיר שחתם את האוסף הראשון שהכנתי וזכה לשם המתבקש-משהו Made in Israel. אני רוצה לחשוב שאם מי מאותם אנשים שפגשתי בחו"ל וקיבל את הדיסק הזה היה מכין מיקסטייפ כזה הוא היה מצרף גם את השיר הזה.
כאן תמצאו את הגרסה באנגלית של הפוסט הזה, בבלוג של עידו
כתיבת תגובה