ב-1995 התחלתי ללמוד במגמת הקולנוע בתיכון אלון. הרבה דברים עברו עלי במהלך 3 השנים האלה, חלקם לא קשור בכלל למגמה, אבל אין ספק שהלמידה במגמה הייתה חוויה מיוחדת עבורי. במשך שנים אחרי שסיימתי הייתי מספר שזו הייתה התקופה היפה ביותר בחיים שלי, ועכשיו אני יכול לתקן את זה קצת ולהגיד שזו הייתה התקופה המעניינת והמרגשת ביותר בילדות שלי. אני מנסה כבר זמן מה להבין איך אפשר לסכם את התקופה בפיסקה אחת ולאט לאט מתחוור לי שזה בלתי אפשרי. גם העובדה שבאותן שנים הייתי מתעד אותנו עם מצלמת הוידאו הביתית שלי בצורה די נרחבת (יש לי שעות על גבי שעות של צילומים) מוכיחה את זה. אז בגדול – הכרתי אנשים יקרים, ראיתי סרטים טובים, למדתי הרבה על קולנוע ובעיקר על שיתוף פעולה ועבודת צוות. בחופש הגדול שבין י"א לי"ב נכנסנו אני וידידי אלדד לחדר העריכה כדי לערוך משהו מהשנתיים הראשונות של התיעודים שלי, ובנוסף ראיינתי את רוב חבריי למגמה, כשקטעים קצרים מהראיונות האלה גם נכנסו לסרט. הראיונות המלאים, במבט לאחור, הם עכשיו מסמך היסטורי נדיר, בעיקר עבור חבריי למגמה, שאם וכאשר אשלח להם את הראיונות האלה, יוכלו להציץ לאיך הם נראו, דיברו וחשבו לפני 15 שנה. שזה די מגניב, בסך הכל.

ואז הגיעה כיתה י"ב שהייתה השנה הכי אינטנסיבית, בעיקר בגלל שההפקות הרבות והתובעניות מתנגשות עם בחינות הבגרות, בעיקר עבור הבימאים והעורכים שממשיכים לעבוד על הסרטים עד הרגע האחרון. בערב ההקרנות של סרטי הגמר שלנו הייתה לי הזכות להיות היחיד ששני סרטים בעריכתו מוקרנים לפני הקהל: אחד מהם היה וידאו-דאנס של תלמידה במגמת המחול, תמר שטקלר. והשני הוא "פוטו פיניש", שכתב וביים חברי עידו ליבן. הסיבה לפוסט הזה היא שגם עכשיו, 14 שנים שהם כמו חיים שלמים לאחר שנעשה, אני עדיין מאוד גאה בעבודה שעשיתי על הסרט הזה, וגם בעבודה של שאר אנשי הצוות. בחלק שלי ישנם כמה דברים: הראשון הוא קיצור וקיצוץ של החלקים שלא עובדים טוב. את הגרסה הראשונה עידו ערך בלעדיי והאורך שלה היה כפול (אני לא זוכר כלום מהגרסה ההיא, וזה היה יכול להיות מגניב לראות אותה היום). זה היה שיעור מס' 1 ב-למה אסור לתת לבמאי לערוך את הסרטים שלו לבד (כי הוא מתאהב בחומרי הגלם). דבר נוסף הוא העריכה המוסיקלית, דבר שאהבתי לעשות ממש מהפעם הראשונה שבה הדבקתי שיר על גבי וידאו. הצלחתי לשלב בסרט את אפקס טווין ודאפט פאנק, אמנים שגיליתי זמן לא רב קודם לכן, במקומות אסטרטגיים שנועדו לתת את הטון ולהעניק אווירה מסויימת, שזה התפקיד של פס-קול מוסיקלי בכל סרט וסדרה.

הדבר שאני אולי הכי גאה בו הוא הפתיח של הסרט, שנמשך 25 שניות בסך הכל, והוא כולל אלמנטים רבים מעולם הוידאו, חלקם עוברים כל כך מהר שקל לפספס אותם בצפייה ראשונה. מה שעשיתי בחלק העיקרי שלו הוא לחבר את הממיר של הכבלים למכשיר הוידאו, ואז ללחוץ על הכפתור שמעביר ערוצים לחיצה ארוכה. בממירים הישנים, אחרי כמה שניות המעבר בין הערוצים הפך להיות מהיר ואהבתי את האפקט הזה. על הדבר הזה הדבקנו קטעים קצרצרים מתוך הסרטים "הביתיים" שמופיעים בתוך הסרט, את המוסיקה המתגברת לאיטה הרמתי מ"י. שוורץ ומלחמתו בחיים" והרעם בסוף לקוח מ-It's a Sin של הפט שופ בויז. כנראה שזו הייתה הפעם הראשונה שהתנסיתי ביצירת קולאז'/רמיקס מהסוג הזה, סוג יצירה שאני עדיין מאוד אוהב.

אז איך נראה סרט הגמר שלנו מהתיכון היום, בפרספקטיבה של 14 שנה? ממש לא רע, באופן מפתיע, ומכמה סיבות. אחת היא שלמרות שהיינו ילדים ויש הרבה בוסר בסרט הזה, השקענו בו דם, יזע ושאר קלישאות, ואני חושב שאפשר לראות את זה. הדבר שאני הכי מרוצה ממנו בסרט זה שהוא בנוי נכון, אין בו רגעים מתים, וכל סצינה מקדמת את הסיפור עד לשיאו בסוף, כמו שכל סרט צריך להיות. ובנוסף, הסרט הוא סאטירה ביקורתית על טבע האדם ויחסיו המעוותים עם התקשורת, וזה קרה אחרי עליית ערוץ 2 אבל לפני עליית האינטרנט והריאליטי. מהרבה בחינות, הסרט הזה רלוונטי יותר היום מאשר בתקופה שבה נעשה, וזה לא משהו שאפשר להגיד על הרבה סרטים. אז עידו, תודה שהבאת אותי לערוך את הסרט הזה, תודה על העמוד בימד"ב, וסליחה על זה שנטשתי אותך ברגע האחרון והשארתי אותך להתמודד לבד עם הבלאק שהתגלה לפתע על הטיימליין. אבל הייתי ממש עייף.

פוטו פיניש, סרטו של עידו ליבן
תסריט: רועי אילת ועידו ליבן
מפיקה: מיטל שוורצברג
צלם: אסף פלדמן
עורך: דובי שרגא
ניהול אמנותי: תמרה גנור
ע. במאי: יואב שלזינגר / תאורה: רני שחם / מקליט: ארז רביב / גריפ: אלדד קרין
שחקנים: הדר שינאן, גבי שושן, שולה חן, מאיר עילם, נוקי גורן, גיל אלון, דן עזרא

אגב, עידו אחראי גם לפונט של הכותרות והלוגו של התכנית בסוף! סחתן עליו.

2 thoughts on “פוטו פיניש

  1. אביבית הגיב:

    מעולה !!!!!!!!!!!!!!! D :

  2. רני הגיב:

    בתור מי שעשה את התאורה על הסט בצילומי הסרט הזה – אני זוכר שהיה מדהים ומאד מפתיע לראות את הסרט הגמור בערב הגמר בסינמטק ת"א ב98 – העריכה ממש הרימה את הסרט וקשה להסביר עד כמה הוא יצא טוב יותר ממה שהיה יוצא אילולא העבודה המצויינת של העורך – עם כל זה שהיה תסריט גאוני ובוגר ובימוי טוב וכל השאר – זו דוגמא ממש טובה לאיך עריכה יצירתית יכולה להרים עוד יותר לטובה את הסרט המוגמר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *