לאחרונה נחשפתי לכמה מקרים של כתיבה אישית בתוך בלוגים ואתרי מוסיקה. יש בלוגים שעושים את זה באופן קבוע, מן הסתם, אבל לרוב הכותבים מדברים פחות על עצמם ויותר על האמנים שהם מסקרים ושמים את השירים שלהם להורדה. אבל כמו שלא הקשבתי למלים של שירים עד היום, כך גם לא נמשכתי כ"כ לסוג כזה של כתיבה בבלוגים. אולי עכשיו קצת יותר, בעקבות הצורך שלי למצוא ביטוי במלים לעומס של רגשות. ומכיוון שאני עדיין לא כותב בעצמי, אז אני קורא אחרים.
מידי יום צצים עוד ועוד סיפורים אישיים בפרוייקט ספירת העונג שיזם גיאחה מ"עונג שבת". הרעיון של הפרוייקט הוא לנסות "לשכנע" שצריך להביא אמן זה או אחר להופעה בארץ. לכותבים מותר לעשות את זה איך שבא להם, וחלקם מספרים על חוויות אישיות שמתקשרות ליצירתו של האמן שבחרו. כמו היום, למשל, עם טום וויטס. ושמתי לב לזה, שכשכותבים בצורה אישית, אז הקוראים גם מגיבים, כי זה מדבר אליהם. "הוצאת לי את המילים מהלב."
ונתקלתי במקרה, בתוך בלוג מוסיקה וקולנוע בשם Kiss Atlanta, בפוסט שמספר סיפור אישי לחלוטין ללא שום קישור לאמן או שיר. הכותב פשוט החליט להתוודות ולספר את סיפור האהבה שלא צלחה לו. וזה לא ממש דומה למה שקרה לי בחודשים האחרונים, אבל זה סיפור שיש בו התאהבות גדולה והרבה פחדים, דברים שאני מניח שיש בכל סיפור אהבה, אז מצאתי את עצמי מזדהה וליבי יצא אליו. יש לו הרבה אומץ, לבחור. בסוף הוא שם שני שירים להורדה שלא הקשבתי להם עדיין, ובטח תשמעו אותם לפני. תקראו, זה עצוב ויפה:
אה, וצירוף מקרים: גם הבחור מקיס אטלנטה וגם אוהד בספירת העונג הזכירו את בוקובסקי.
כתיבת תגובה