מי שמכיר אותי, יודע שאחד התחביבים שלי הוא לפתוח בלוגים חדשים. אני כבר לא ממש מתחשבן אם זה יהיה בלוג שאני הולך להתמיד בו ולהפעיל אותו לאורך זמן. אם יש לי רעיון והוא מגניב אותי, אני מוציא לפועל ואומר לעצמי, נראה מה יהיה. אז מאלה שפתחתי עד היום, שלושה עדיין באוויר: הבלוג הזה, בלוג אישי שקיים בפלטפורמה אחרת והטמבלר שלי, שהוא בלוג שדי קל לתפעל אותו, כי הוא מכיל בעיקר לינקים לדברים שאחרים עשו (ופה ושם קצת לינקים לדברים שלי). עכשיו מצטרף אליהם בלוג חדש, גם הוא בטמבלר, שהיא הפלטפורמה העדיפה עלי לניהול בלוגים בעלי עיצוב מינימלי ומוקדי נושא. והנושא הפעם הוא מוסיקה אינסטרומנטלית, סטייה מוסיקלית חביבה שפיתחתי לאורך השנים. אני בדרך כלל נוהג לבדוק אם כבר יש דברים כאלה (כי עם כל הכבוד לרעיונות גאוניים, תמיד יהיה מישהו שיחשוב עליהם קודם) וכך עשיתי גם הפעם, וקצת שמחתי לגלות שאין עדיין בלוג אחד שמוקדש למוסיקה אינסטרומנטלית בלבד. גיליתי שניים כאלה רק אחרי שפתחתי את הבלוג שלי, ושניהם בטמבלר, אבל זה בסדר כי הטעם שלהם די שונה. כך שאנו יכולים להתקיים בדו-קיום ופרגון הדדי. אתם מוזמנים לקפוץ, לבקר ולהאזין לבלוג No Words (השם מטעה, כנראה, כי רוב האנשים שאני מפנה לשם חושבים שהכותרת מרמז על זה שיש בבלוג רק מוסיקה ולא מילים, כלומר שאני לא כותב שם. שזה אמנם נכון אבל לא העניין). בגדול הרעיון הוא לשים רק דברים שאני אוהב ושלקוחים מז'אנרים שאינם מזוהים לרוב עם מוסיקה אינסטרומנטלית כמו פופ ורוק, אבל יש שם גם קטעים אלקטרוניים, קטעים מפסי-קול, ג'אז וקצת קלאסי מודרני. יהיו גם קצת להיטים כי אין טעם להפלות לרעה. מילת המפתח היא אקלקטיות. מקווה שתהנו.

ומכאן לנושא אחר לגמרי: יונתן קוטנר. הוא בחור טוב, פעם עבדנו ביחד. ולאחרונה הוא פתח בלוג שהרשימה הראשונה בו באה לדון בנושא חשוב שיש כמה אנשים בארץ שהוא קרוב לליבם. הפוסט נקרא נאמנות נמוכה: רגשות ומחשבות בנוגע למצב התרבות (לרבות המוזיקלית) בארץ והטריגר לכתיבתו היה פאנל שהתקיים בועידת המוסיקה בנושא ערוץ 24 ועתידם של ערוצי המוסיקה בישראל (וגם בעולם, למעשה). אני אפילו לא בטוח שערוץ 24 (לשעבר "ערוץ המוסיקה הישראלית") אכן היה רשום כנושא ראשי בפאנל, אך העובדה שהעורך הראשי שלו היה אחד המשתתפים בהחלט הפכה אותו לדבר המרכזי שעליו התווכחו שם, בעיקר בחלקו האחרון של הפאנל שבו הרשו גם לקהל לדבר. יונתן היה אחד האנשים בקהל שדיבר שם, וגם אני הייתי שם והתעצבנתי כמו לא מעט אנשים מהדברים שנאמרו על ידי אותו עורך ראשי, שאותו לא הכרתי עד לאותו רגע, אורי סלעי שמו. אם מוסיקה בכלל ומוסיקה ישראלית בפרט זה משהו שחשוב לכם, כדאי לכם מאוד לקרוא את הטור המעניין של יונתן, שבו הוא מעלה כמה נקודות חשובות. הטור שלו גרר תגובות רבות, גם בבלוג וגם מחוצה לו. אחת התגובות היא שלי, ומכיוון שלא הרגשתי שמישהו התייחס אליה, אני מעתיק אותה לכאן כי יש לי בלוג משלי וזה מה שבא לי לעשות. אתם מוזמנים להגיב אצל יונתן על מה שהוא כתב או כאן על מה שכתבתי אני – בכל מקרה יהיה מעניין לדעת מה עוד אנשים חושבים על העניין הזה. אבל אותי יותר מעניין מה אנשים מוכנים לעשות כדי לשנות את המצב הזה אם הוא לא מוצא חן בעיניהם. וזו התגובה שלי:

אני רוצה להודות ליונתן על כך שכתב את הפוסט הזה. גם אם אתם מסכימים איתו וגם אם לא, זהו נושא חשוב שצריך להתדיין עליו. ועד היום לא ממש ראיתי אף אחד שכתב על זה בצורה מעמיקה, אולי כי למעטים מאוד אכפת באמת. ואני מודה ליונתן כי אחרי שקראתי את דעתו בעניין וגם את דעותיהם של המגיבים, זה עזר לי להבין טוב יותר מה יש לי להגיד על הנושא הזה, שמאוד קרוב לליבי.

גם אני הייתי בפאנל שבועידת המוסיקה, זה שבעקבותיו פרסם יונתן את הרשימה הנ"ל. ובאותו הפאנל אמר אורי סלעי: אנחנו לא גוף חינוכי (ייתכן שהוא אמר "אנחנו לא כלי [תקשורת] חינוכי", בכל מקרה הכוונה זהה). וזו האמירה שהכי הרגיזה אותי ומבחינתי עומדת – או יותר נכון צריכה לעמוד – במרכז הדיון. הבעיה שלי היא לא עם זה שמשמיעים מזרחית ברדיו ומראים אותה בטלוויזיה. הבעיה שלי עם זה שלא נותנים מספיק במה לסגנונות האחרים שיש בארץ. ברגע שמתייחסים רק לסוג אחד של יצירה בתקשורת, כל הסוגים האחרים הופכים לבטלים ומבוטלים, על בסיס השאלה הנצחית "אם עץ נופל ביער, הוא משמיע קול?". ברוך השם, יש לנו מספיק כלי תקשורת בארץ: רדיו, טלוויזיה, אינטרנט ועיתונות כתובה. ישנם עשרות מדורי תרבות ומאות ערוצים בממירים. אבל המוסיקה היא עדיין תחום נישתי, שלדעת "ההגמוניה" מעניין רק שניים וחצי אנשים בארץ. וזה הדבר הראשון שמעצבן אותי, למרות שאני יודע שאין הרבה מה לעשות בקשר לזה. כבר שנים אני אומר שהייתי רוצה לחיות בעולם שבו בכל עיתון יש מדור מוסיקה יומי שיהיה זהה בגודלו למדור הספורט, אבל זה רק החלום שלי.

בחזרה לעניין: ברמה הפשטנית והקרה ביותר, צודק אורי סלעי שאומר שערוץ 24 הוא לא כלי חינוכי. כנ"ל לגבי ערוץ 2 וגם כל ערוץ אחר שהוא לא הטלוויזיה החינוכית והערוץ הראשון. מבחינת החוק, רק שני הערוצים האלה הם במימון המדינה ולכן תפקידם לחנך ולתת את המענה לייצוג של כל צבעי הקשת במדינה. גם מבחינת התרבויות הרבות והשונות שחיות כאן, וגם מבחינת סוגי האמנות והיצירה. אבל מי אמר שהערוצים המסחריים לא יכולים להשתתף גם? מי שאמר והחליט את זה הם אותם הקברניטים של הערוצים שעושים את מה שהם רוצים כי "ככה העם רוצה". באמת שאני לא מבין את כל המגיבים על הפוסט הזה שתוקפים את יונתן בכך שהטור שלו מתבכיין ו"שתו לי אכלו לי". אתם באמת מרוצים מהמצב הקיים? אתם באמת חושבים שזה נכון שבערוץ מוסיקה ישראלי יש התייחסות מינימלית לז'אנרים כמו פופ, רוק ודאנס? בפעם האחרונה שבדקתי, יש כאן עדיין יוצרים חשובים ונחשבים שמופיעים ומצליחים מול קהלים גדולים, ואני לא מדבר על "השוליים האלטרנטיביים של תל אביב". אני מדבר על ברי סחרוף, יהודה פוליקר, אברהם טל, אפרת גוש, ערן צור, היהודים ועוד רבים וטובים. מי שיגיד לי עכשיו שכל אלה הם אמני שוליים משקר רק לעצמו.

אני חושב שערוץ שמגדיר את עצמו ע"ערוץ המוסיקה הישראלית" צריך לתת במה לכל הסגנונות – לאו דווקא באופן שווה, אבל שייתן. שום דבר לא יקרה אם תהיה תכנית אחת בשבוע, באורך שעתיים, שתחשוף לקהל כמה מלהקות השוליים שפועלות היום. לדעתי הייתה תכנית דומה בערוץ 24 לפני המהפך. אני לא חושב שהעורכים צריכים לשדר רק את מה שהם אוהבים, וגם לא רק את מה שהם חושבים שהעם רוצה לשמוע. בשביל זה אפשר לשדר מצעד שבועי. אני חושב שצריך לשדר כמה שיותר מכל מה שיוצרים במדינה הזו, וזה מעצבן אותי שאפילו לא מנסים לעשות את זה.

יש המווון תגובות למאמר הזה, וגם אני לא טרחתי לקרוא את כולן, אבל מכל אלה שכן קראתי הכי אהבתי את זו של יעל רגב, אחת הכותבות הכי רהוטות שאני מכיר. גם לה יש בלוג משלה שבו היא דיווחה על הפאנל שבו דיברו על עטיפות אלבומים.

ועוד אחת שיש לה בלוג היא דן-יה שוורץ בר-אל. תאמינו או לא, גם היא הייתה בועידת המוסיקה (תכלס, לא כזה מפתיע כי הוזמנו אליו כל הבלוגרים הישראליים שכותבים על מוסיקה) ודיווחה ממנו בפוסט הזה וגם בזה. אבל אני דווקא רוצה לדבר על משהו אחר: דן-יה, שגם היא ואני עבדנו פעם באותו משרד (שגם יונתן עבד בו, זה לא מדהים איך הכל מתחבר?) חולקת את הבלוג שלה עם בחור נחמד וירושלמי בשם יובל, ויחד הם מגישים תכנית רדיו שבועית שמשודרת ברדיו הר הצופים, שהוא רדיו שחביב עלי במיוחד, הוא ומגישיו השונים. שמה של התכנית הוא פריקים וגיקים ואני מאוד נהנה להקשיב לה מידי שבוע. דן-יה ויובל מספרים זה לזו מהם הדברים הכי גיקיים והכי פריקיים שהם עשו בשבוע שקדם לשידור התכנית, מדברים על דברים שמעניינים אותם ומשמיעים מוסיקה שהם אוהבים. זה פשוט ולא צריך יותר מזה. בשבוע של ראש השנה שודרה תכנית שהייתה מוקדשת לסדרות טלוויזיה, שזה עוד נושא שקרוב לליבי במיוחד, ולשמחתי הרבה הוזכרתי בה כמה פעמים. אז הנה לינק לתכנית הזו שיש בה דיונים מעניינים על סדרות כמו באפי, דוקטור הו וצ'אק, פלוס מוסיקה טובה שמתקשרת איכשהו לסדרות שדן-יה ויובל דיברו עליהן.

ונכון שאמרתי שהכל מתחבר? אז באמת שלא תכננתי את זה, אבל מתכנית רדיו על סדרות טלוויזיה נעבור לבלוג שעוסק בסדרות טלוויזיה וזה הבלוג של חברי הטוב אלעזר מאק, שבשנה שעברה הקים בלוג שסוקר את הסדרות הרבות שהוא צופה בהן. הבלוג חזר לאחרונה מתרדמת הקיץ לכבוד עונת הסתיו החדשה בארה"ב, שעמוסה בסדרות אהובות שחוזרות וגם בסדרות חדשות שמקוות להצליח מספיק כדי להמשיך לעונה נוספת, וזה פחות או יותר מה שקורה כל שנה. מק מספר בצורה מעניינת על מה הוא אהב ולא אהב בסדרות שהוא רואה, מביע את דעתו בצורה מנומקת וכשהקרקע טובה לכך גם מנתח בצורה יפה את המתרחש עם התייחסות לרקע וההקשרים שבהם דברים קורים. לפעמים גם אני קופץ להתארח. אז אם אתם אוהבים סדרות ואוהבים גם להיות מסונכרנים למה שקורה בארה"ב, כדאי לכם להיכנס לבלוג של מק: הפרק האחרון בחיי.

3 thoughts on “על בלוגים והחברים שכותבים אותם

  1. ניימן הגיב:

    אני מת על הבלוגים (והטאמבלרים) שלך. תפתח עוד. כן ירבו.

    בקשר למוזיקה אינסטרומנטלית: איך אנחנו עם היפ-הופ אינסטרומנטלי? שם המילה אינסטרומנטלי קצת מטעה כמובן – כי יש מילים וכדומה, אבל הם מורכבים מחיבור קטעים שונים ולא משירת היוצר. אניווי, אם זה עולה על ההגדרה שלך, אז הרשה לי להמליץ על וקס טיילור (wax taylor) אהוב נפשי. אולי האמת האהוב עלי בשנה החולפת. למרות שאתה בטח כבר מכיר :]

  2. יעל ר. הגיב:

    אני מהאסכולה השנייה. לקח לי מלא זמן עד שפתחתי בלוג אחד ויחיד, וגם איתו יש לי כל הזמן רגשות אשם שאני לא מעדכנת אותו מספיק, והוא יושב לבד, עזוב בחושך.

  3. פרנק הגיב:

    הבלוג שלך מלא בכל טוב! מילים טובות, בעיקר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *