I didn't take much for me to be hooked on Sophe Lux. As I was listening to their second album, "Waking the Mystics", the richness and diversity of their music unfolded gradually as the album progressed. The focus is naturally on the singer, Gwyneth Haynes, who has a very surprising talent of changing her voice through the songs. In the beginning of the album she reminded me of Amanda Palmer from The Dresden Dolls, with a flavor of cabaret that complimented the resemblance. Later, she suddenly appeared as Kate Bush, Tori Amos or Natalie Merchant, and I thought to myself, what a unique combination of these legendary female singers in one person. It's not like she's ripping them off, but more of a homage.

This album sounds like a rock musical that tells a story, and its lead actress plays a whole new character in every scene/song. This sensation was supported by the first song that caught me, an 8-minute odyssey "Marie Antoinette Robot 2073 (A Rock Opera)" (which can be downloaded from their MySpace). The music itself is also colorful and adventurous, although it doesn't stray from its piano-based pop-rock grounds. The beautiful melodies told me a story, so I listened closely and discovered one of the most compelling albums of this year. I hope you'll fall under its spell too.

***
זו הייתה הביקורת (או המלצה) השלישית והאחרונה שלי שפורסמה בבלוג המוסיקה של 8הנדס ב-2007, על הלהקה סופה לאקס או לוקס, אין לי מושג איך אומרים את זה, אני רק יודע שהם מפורטלנד. כפי שאפשר להבין מהכתיבה שלי, הייתה בי לא מעט התלהבות אחרי הגילוי המקרי של הלהקה הזו, אך היא שככה די במהירות. לפני כמה ימים הקשבתי שוב לאלבום הזה במלואו (וזה למעשה היה הטריגר לפרסום הביקורות האלה) וגיליתי שהוא לא כל כך מרתק ומגוון כמו שזכרתי. הלהקה גם לא הפכה להצלחה מסחררת בשלוש השנים שחלפו מאז. הם היו אנונימיים ונשארו אנונימיים. לדעתי גם לא הוציאו אלבום נוסף. נו טוף.

ולגבי השניים האחרים: הביקורת על פלייט אוף דה קונקורדס סקרה את האי.פי. הראשון שיצא בתקופת העונה הראשונה של הסדרה שלהם ב-HBO. אחריו יצאו שני אלבומים שלא ממש עשו לי את זה, ולכן גם לא קניתי אותם עד היום. גם לא התלהבתי מהעונה השנייה של סדרת הטלוויזיה, אבל בכל מקרה אני עדיין אוהב אותם וחושב שיש להם ראש מיוחד ומקורי ביחס לכל מה שקורה היום. התופעה הויראלית הקרויה טאי זונדאי די נעלמה מאז הלהיט ההוא. בביקורת ביטאתי את התהייה שלי לגבי מידת הרלוונטיות של חומרים מהסוג הזה, שמתפוצצים באינטרנט אך למעשה תפורים במיוחד למידותיה של הרשת. מסתבר שצדקתי, טאי זונדאי לא חצה את הקווים. אבל זה היה במציאות של 2007. הדברים משתנים כל הזמן, ובעוד שנתיים או שלוש יהיה מעניין לבדוק מה קרה ללהיטים הויראליים של 2010.

One thought on “ביקורות מוסיקה בשמונה ידיים, חלק 3

  1. אופיר הגיב:

    היי פרנק, איך פונים אליך?
    אני רוצה לשלוח לך מייל (אני לא באמת ספאמר…)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *