זה היה אמור להיות פוסט עצבים מהסוג שאין פה בד"כ (או אף-פעם)… ואז מגיע הטוויסט.

למה העצבים, אתם שואלים?
כי נסעתי באוטובוס הביתה מת"א, ונרדמתי אז ירדתי כמה תחנות אחרי התחנה שלי, שזה בערך 5 דקות באוטו ובין חצי שעה ל-40 דקות הליכה. ביום רגיל זו לא היתה בעיה. זה כבר קרה. אפשר ללכת. אבל היום המזג-אוויר מזעזע. אז החלטתי לשלם 5 שקל על מונית שירות, לא מדמיין את עצמי הולך כ"כ הרבה זמן במזג-אוויר הזה. הבעיה עם המוניות שירות בנתניה זה שרובן לא נכנסות לפולג, הן מגיעות לצומת ואז פונות לכיוון אזור התעשייה החדש. אם אני יורד שם, יש לי כעשר דקות הליכה עד הבית. וכפי שאמרתי, זה טוב ויפה בד"כ – אבל היום לא. בקיצור, עליתי על המונית ואמרתי, ננסה, מה כבר יכול להיות. שאלתי את הנהג אם יש מצב שהוא נכנס לפולג. הוא לא ממש רצה להקשיב ופשוט אמר "אני לא מגיע לפולג, אלא לצומת פולג". כן, אני יודע את זה. הבנתי שאין עם מי לדבר, ובתכלס אין מה להאשים אותו. הוא עושה את העבודה שלו. אמרתי לעצמי, בסדר, נסבול 10 דקות. כמה נורא זה כבר יכול להיות. אז זהו, שנורא. אוף, זה פשוט מעצבן. ה-10 דקות האלה היו כמו נצח. הרוח הגיע אלי בפנים ולא מאחורה, ככה שהקפוצ'ון כל הזמן עף לי, ובכלל הרוח נכנסה פנימה והוא לא ממש עזר. לאט לאט הרגשתי איך כולי נרטב, והשילוב של הגשם עם הקור והרוח… זה לא להיט. בכלל. ובמשך 10 דקות רצופות כל מה שאני חושב עליו זה: כוסאמק, כולה דקה אחת בשביל הנהג המזדיין הזה. להיכנס לפולג ומיד לעשות פרסה. זה הכל. דקה אחת שלא תשנה כלום. אז מה העניין? למה להיות כ"כ אטום? אי-אפשר להיות נחמד יותר מהרגיל פעם אחת בחיים?

אבל למי אכפת, הגעתי הביתה ועל השולחן מונחת מעטפה עם שני סינגלים נדירים של אינפקציה!הא הא! לי יש ולכם אין! (חוץ מארז, שיש לו שניים אחרים)
וסחתן על המהירות של הדואר בימינו.
עטר, הפכת בנאדם פנאט למאושר. המון תודה.


תוספת:
גיליתי עכשיו, במקרה, שיש בישראבלוג עוד מישהו שקורא לבלוג שלו הקונכיה. הלו, הייתי פה קודם.
ולא ברור למה כתוב בכותרת "הקונכיה" אם לבלוג קוראים בכלל "פליטת פה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *