דיסקליימר: מטרתו של טור זה היא להרעיף כמה שיותר סופרלטיבים על הסדרה שהכי מלהיבה אותי בימים אלה. אם אתם כבר מכירים את צ'אק, אתם כבר יודעים את כל מה שאני הולך לכתוב בהמשך. זמנכם יקר, אתם יכולים לקרוא משהו אחר. אם אתם לא מכירים את צ'אק, תמשיכו לקרוא. אני מבטיח לא לספיילר ושתודו לי כשתסיימו (לצפות בסדרה, כמובן).
ברשימה זו יפורטו חמש הסיבות שבזכותן צ'אק היא הסדרה הכי טובה בטלוויזיה כרגע:
1. השחקנים
בראש ובראשונה, שלושה אנשים: זכרי לוי, איבון סטרהובסקי, אדם בולדווין. את השניים הראשונים לא הכרתי קודם לכן, ונראה לי שכמוני גם שאר העולם. את השלישי, the other Baldwin (אין קשר משפחתי לאחים), זכיתי להכיר בתפקיד המצוין של ג'יין, השרירים-ולא-מוח של הספינה סרניטי בפיירפליי. כבר בפרק הראשון של הסדרה הבנתי שהליהוק שלו כאן הוא טייפקאסט – חיובי דווקא – שמבוסס בחלקו על התפקיד ההוא. שלושתם עושים עבודה נפלאה בנתינת חיים לדמויות הראשיות שמניעות את עיקר העלילה בצ'אק. הם פוחדים, מתרגשים, מתאהבים, נלחמים, צוחקים ומצחיקים – ואני מאמין להם בכל רגע. למעשה, ממש כמו יחסי האמון שמתפתחים בין צ'אק ובין ה-handlers שלו, כך נוצרו יחסים חמים במיוחד ביני לבין השחקנים, שנכנסים כל כך טוב לעורן של הדמויות המצוינות שהם מגלמים. אבל לזה נגיע בהמשך. ראוי לציין גם את שחקני המשנה, או כמו שהם קוראים לזה supporting actors שעושים בדיוק את זה – תומכים בצורה נאמנה בקאסט הראשי ומהדקים את המעטפת, לרוב בהומור.
2. השחקנים האורחים
מאק (שבזכותו ראיתי את הסדרה ולעולם לא אוכל להודות לו מספיק) כבר אמר לי בתחילת הדרך שתפקידי האורח בסדרה הזו זה משהו אחר. ועכשיו, אחרי 35 פרקים, אני יודע שהוא צדק. לא בגלל שכולם ידועים ולא כי כולם שחקני קולנוע, אלא כי תמיד קורה איתם משהו מעניין (שלרוב מגיע לפיתרון בסוף אותו פרק שבו הגיעו) ובזכות העובדה שהם מצליחים להשאיר רושם רב בלי לגנוב את ההצגה מהגיבורים. אני חושב שסוד הקסם של האורחים בצ'אק הוא שהכותבים מתייחסים לדמויות האלה כמו שצריך להתייחס אליהן: כדמויות עגולות ומורכבות לא פחות מהגיבורים הראשיים, למרות שהן מופיעות בד"כ לזמן מוגבל. במלים אחרות, הכותבים האלה עושים עבודה מעולה, אז הגיע הזמן להתעכב על זה.
3. הדמויות
אני כבר שנים מסתובב בכל מיני חוגים וטוען שהבסיס לכל דרמה טובה היא דמויות טובות. אתם יכולים לצחוק עלי כמובן, כי לא המצאתי את האמירה הזו, ובכל זאת נתקלתי בסדרותת מעטות בדמויות טובות באמת. כאלה שהעבר שלהן נכתב באופן יסודי לפני שהתחילו לעבוד על הפרקים עצמם, כאלה שמרגשות אותי, כאלה שמרגישות כאילו עומדים מאחוריהן בני אדם בשר ודם. וכל הדמויות של צ'אק הן כאלה, גם השוליות יותר וגם כשהן מרגישות מעט כמו קריקטורות. דמויות שיש סיפור מאחוריהן, שאפשר לדמיין אותן קמות בכל בוקר לחיי השיגרה שלהן, דמויות שיש להן לב. צוות התסריטאים של צ'אק, ובראשם ג'וש שוורץ וכריס פדאק, הם הגיבורים שלי. כי הם עושים את זה נכון וזה דבר שלא פשוט לעשות. ולא על הדמויות לבדן – גם על הסיפור.
4. הסיפור/ים
יש בצ'אק שני סוגי סיפורים: הסיפור הגדול של הסדרה והסיפורים הקטנים של כל אחד מהפרקים. אם נפרק לרגע לגורמים את סוגי הסיפורים שקיימים בטלוויזיה, נגלה שאין הרבה אפשרויות: ישנן הסדרות שבהן כל פרק עומד בפני עצמו; ישנן אלה שיש בהן סיפור מתמשך, לרוב באורך עונה אחת (כמו ב-24 למשל) או במשך כל הסדרה (כמו באופרות סבון וטלנובלות); וישנן הסדרות שמשלבות את שתי האופציות הראשונות, כשמאחורי הפרקים הבודדים מסתתרת עלילה מתמשכת, מורכבת יותר, שבמהלך הצפייה לא תהיה גלויה ל"עין בלתי מזוינת". הכותבים של צ'אק בחרו באופציה השלישית, ועד לנקודה זו (בין העונה השניה לשלישית) הם בין הבודדים שיודעים איך לעשות את זה כמו שצריך (ואתכם הסליחה, יוצרי אבודים, גיבורים וכל השאר). אחד הדברים המדהימים לגבי זה הוא שלמרות שהרמזים היו שם כבר מהתחלה, בכל זאת לא ניחשתי כשהתחלתי לצפות בסדרה, שהיא תפתח מיתולוגיה עשירה בזמן קצר (יחסית). הם מספרים את הסיפורים הבודדים, אלה שנפתרים בסוף הפרק, כל כך טוב שהעלילה "הגדולה" הצליחה לחמוק ממני עד שהיא נתנה לי בוקס בפנים. הגמול שאני מקבל, כצופה, כשחלקי הפאזל מפרקים רבים מתחברים זה לזה בכמה רגעים, הוא הסיבה העיקרית שבגללה אני צופה בטלוויזיה.
5. כל דבר אחר ואיך שהכל מתחבר
סדרת טלוויזיה, כמו סרט, אינה עבודה של אדם אחד או שניים (ברוב המקרים, כמובן). צוות מדהים של אמנים מתחומים שונים חוברים יחדיו כדי ליצור את הקסם הזה שאנו רואים על המסך. אולי זה יהיה טפשי מצידי לתת קרדיט "לכולם" כי את העבודה של הצוותים המקצועיים בסדרות האמריקאיות אנחנו רואים בכל יום בכל סדרה כמעט. דווקא בתחום הזה אין להם נפילות: גם אם התסריט או המשחק לא תמיד יהיו משכנעים, אפשר לסמוך אליהם שהכל יהיה מצולם וערוך באופן משביע רצון. ובכל זאת אני מרגיש צורך לציין לטובה את החלקים ה"פחות נראים" של העשייה, אלה שנותנים לסדרה את האווירה הקולנועית ואת ההרגשה שכל פריים מעוצב בקפידה. אז אם יש לך דמויות מעניינות וסיפור טוב, ואם דאגת להביא שחקנים מוכשרים שיפיחו בהם חיים, נותר רק לבזוק מעליהם צילום, עיצוב ובימוי שישלימו את העוגה הטעימה. או במקרה הזה, סדרת טלוויזיה שהיא כל כך מבדרת ומרגשת שהיא ממש מענגת.
*
Luisa's Bones by Crooked Fingers
(מתוך צ'אק 2.19)
*
צ'אק חוזר לעונה שלישית ב-10.1 בארה"ב. הנה אחלה של פרומו לעונה הזו, עם מיני-ראיונות של השחקנים וספויילרים כלליים בלבד. ופה תמצאו את מדריך המתנות למעריצי צ'אק (רמז דק: יש לי יומולדת בקרוב)
כתיבת תגובה