יש בעיקר שני דברים שאני זוכר בבירור מהלילה שבו משינה הייתה אמורה לתת את הופעת הפרידה שלה בפסטיבל ערד ב-95'. הראשון הוא שעמדנו די קרוב לבמה וחיכינו שההופעה תתחיל, כשלפתע גל של אנשים נפל עלי. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שבה חשבתי שאני באמת הולך למות. כמובן שבזמן שזה קרה לא דמיינתי בכלל שבמרחב כמה מטרים מהמקום שבו עמדתי, ישנם שלושה צעירים בגילי שנמחצים למוות מאותה הסיבה בדיוק. קראו להם איטן פלד, חן יצחק ונעמה אלקריב.

הדבר השני שאני זוכר מאותו הלילה הוא שאחרי שיצאנו מההופעה, לא ידענו עדיין שלמחרת יבטלו את הפסטיבל אבל ידענו שההורים מאוד דואגים לנו. אז עלינו על האוטובוס בחזרה הביתה. ומשום מה אני זוכר שיר אחד ששודר ברדיו בזמן הנסיעה. בזמן שהוא שודר ראיתי בעיני רוחי תמונות נוראות של מוות והרס בהשראת הדברים שדיווחו עליהם ברדיו. התחושה הזאת מלווה אותי עד היום בכל פעם שאני שומע את השיר.

זה מה שיעל רגב כתבה על הפסטיבל ועל הלילה ההוא בבלוג שלה. יעל תמיד כותבת בסגנון קולח וברהיטות, אבל אני חושב שזהו פוסט יוצא דופן, שמעיד על תסכול ועצב כנים במיוחד מהאירוע הטראגי ומתוצאותיו.

הכתבה שלפניכם שודרה בתכנית "בידור הערב" עם גיא פינס (כן, היא הייתה קיימת כבר אז) ששודרה כמה ימים לאחר אותו לילה. הכתבה לא עוסקת ישירות באירוע, אלא בכל מה שהיה סביבו. היא מצליחה להעביר את האווירה הכל כך מיוחדת של הפסטיבל שהייתה בשעות שקדמו לאסון, אותה אווירה שיעל (וגם אני ועוד רבים) מתגעגעת אליה כל כך. והיא משלבת בתוכה בצורה יוצאת דופן את התמונות והקולות שהיו שם אחרי שזה קרה. יש פה אלמנטים שגורמים לזה להיראות יותר כמו סרט דוקומנטרי ואולי אפילו עלילתי ופחות כמו כתבת חדשות: שחור-לבן, קפיצה בין זמנים וטכניקה שאני לא זוכר איך קוראים לה, שבה מלבישים סאונד ממקום וזמן אחד על תמונה ממקום וזמן אחר. זהו דבר שבולט בעיקר בשוט הראשון של הכתבה, שמלווה את הנסיעה בנגב לערד (או בחזרה) כשברקע הסאונד של ההמולה והמשטרה שמנסה להשתלט על התוהו ובוהו ששלט על אתרוק באותו אירוע מצער.

מתוך בידור הערב, ערוץ 3, 20.7.1995.
במאי: אליאב לילטי. מפיקה ועורכת: איריס מאור.

One thought on “"הפסטיבל שלא היה"

  1. יעל הגיב:

    עצוב לראות, גם ממרחק השנים. עדיין עושה צמרמורת. עדיין בא לי להעיף סטירה מצלצלת לבחורה שאומרת שזה לא מזיז שהיה אסון, עכשיו יהיה פחות צפוף בהופעות, בדיוק כפי שהתחשק לי כשראיתי את התוכנית הזו ב-1995.

    בפוסט שכתבתי על הפסטיבל אמרתי שלא יתקיים יותר אחד שכזה, כי התנאים היום אחרים, החיים שלנו אחרים, עידן של אינטרנט ו-SMS במקום תור של שעה וחצי בטלפון הציבורי כדי להתקשר הביתה. אני מתגעגעת לתמימות של הפסטיבלים ההם, אבל תוהה לו היה אז אינטרנט, אולי דברים היו נראים אחרת. הקהל לא היה דומם ומכונס בשתיקתו ובעצב, אלא דורש חשבון נפש, דורש הסקת מסקנות, מתאגד נגד הגורמים האחראים ונגד כל מי שהטילו את האשמה בקהל ולא בתאבי הבצע שמכרו כ-10,000(!) כרטיסים מיותרים. אולי אפילו מתלונן כשדברים כאלו אירעו בפסטיבלים הקודמים ונגמרו "רק" בפצועים.

    בינתיים עברו 19 שנה. האשמים בטח סיימו את עונשם הלא מספק מזמן, ורק ההרוגים בני עשרה לנצח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *