Now Playing: arthur russell – calling out of context

1. מייקל ג'יי פוקס אולי לא יהיה אף-פעם שחקן מוערך, או מישהו שנחשב שחקן "ענק". אך לכל מי שאוהב את Back To The Future יש פינה חמה בלב למייקל. עכשיו, כמעט 20 שנה אחרי להיט הנעורים ההוא, מייקל כבר לא ילד וגם עבר בדרך מחלה מאוד לא נחמדה. אבל במובן מסויים הוא לא השתנה יותר מידי. המראה שלו עדיין נערי והוא עדיין מישהו שקל מאוד לאהוב. חזרתו למגרש הביתי שלו, הטלויזיה, עושה לו טוב ואף יותר מזה. השבוע הוא התארח בפרק בסדרה המעולה Scrubs (זאת הפעם השניה – לפחות – שבה מתארח ב"סקראבס" שחקן ששיחק ב"ספין סיטי", סדרה נוספת של היוצר ביל לורנס. השחקנית הקודמת היתה הת'ר לוקלייר. חוץ מ"סקראבס" ו"ספין סיטי", לורנס אחראי גם לסדרת האנימציה המצחיקה Clone High, שגם בה יש הופעות אורח של שחקנים מהסדרות האחרות של לורנס. בקיצור, הכל נשאר במשפחה). בלי להיכנס למה בדיוק הוא עושה שם, התפקיד שלו שם הוא לא פחות ממרגש. אז כנראה שמסך הקולנוע כבר לא יתן לו הזדמנויות נוספות להוכיח את עצמו, אבל בטלויזיה הוא יכול עוד להמשיך ולזרוח, וזאת ההוכחה. לשמחתי, הוא יופיע גם בפרק שיהיה בשבוע הבא.

2. הזכרתי לפני כמה פוסטים את הסינגל החדש של רונה קינן, בדרך לאלבום הבכורה שלה. מדובר בשיר "אהבה שקופה" וזה שיר שכבר הכרתי ממקודם, גם מהופעה שנכחתי בה וגם מ-EP שהיא מכרה בהופעות. היכרות הראשונה שלי איתה היתה באלבום "אתה חברה שלי" של ערן צור, שם היא עשתה את "קסיוס" שהוא שיר מצויין, אבל מההופעה שבה הייתי לפני שנה או שנתיים לא התלהבתי בניגוד לחברי שמאוד אהבו. יכול להיות שזה פשוט בגלל שלא הכי התחברתי לסגנון הכתיבה שלה. אבל משהו בסינגל החדש מאוד תפס אותי, בניגוד לגירסה הקודמת של "אהבה שקופה" שהיתה צנועה יותר ומופקת הרבה פחות. אז כן, כשאני מאזין למוסיקה אני כמעט תמיד מחפש את המרכיב ההפקתי, את העיבודים, איזה כלים מנגנים ואיך הם יושבים ביחד – כל העניין הזה די מרתק אותי. זאת הסיבה שקשה לי להתחבר ליוצרים עירומים ואקוסטיים. וזאת גם הסיבה שהעיבוד החדש של "אהבה שקופה" תפס אותי. יש שם הפקה גדולה, כינורות שתמיד קונים אותי ועיבוד מאוד מעניין שנותן קונטרה לשירה של רונה – וזה יושב טוב, טוב מאוד אפילו. אז האם אני שיטחי? מתייחס רק לצורה ולא לתוכן? אני לא בטוח. זה מתחבר לי עם דיון שיש פה ושם בקרב אמני אינדי ישראליים. ג'נגו אמר פעם בראיון שהוא אף-פעם לא יחזור לעשות את מה שהוא עשה באלבום השני שלו, שהוא מכר את עצמו או משהו כזה. הוא אמר שהכנות האמנותית חשובה לו יותר מלעשות כסף, ואני מבין אותו. אבל אני מאמין שאנשים יכולים לשנות את המחשבה שלהם במקרים מסויימים. רונה קינן, לדוגמא, רצתה להוציא את האלבום שלה באנגלית והסיכויים שהיא היתה מצליחה לעשות את זה כשמאחוריה חברת תקליטים גדולה היו קטנים מאוד. בסוף היא החליטה שרוב האלבום יהיה בעברית, חתמה ב-NMC ויזהר אשדות הפיק לה את הדיסק. האם זה כ"כ נורא? "אהבה שקופה" זוכה להשמעות ברדיו בכמות לא רעה בכלל, והרבה אנשים שומעים עכשיו על רונה קינן בפעם הראשונה. לא בטוח שהיו שומעים עליה אם היא היתה מוציאה את האלבום בהפקה עצמית. אני מניח שכל אמן עושה את השיקולים שלו לגבי הפשרה שהוא מוכן לעשות בין האמנות שלו וכמה הוא רוצה למכור.

3. שמעתי היום ברדיו פרסומת לחברת ביטוח כלשהיא שמציעה עכשיו, ממש פתאום, בלי שום קשר לשומדבר, ביטוח לנזקי רעידת אדמה. נכון שזה מפתיע אותכם? טוב, די עם הציניות. זאת דוגמה בולטת למה שאפשר לעשות ברדיו ביום אחד. רק אתמול בבוקר רעדה האדמה בארץ. המוח של החבר'ה מחברות הביטוח מיד התחיל לעבוד, והיום בבוקר מקבץ הפרסומות ברדיו כבר נתן את המענה. זה כנראה אחד מהדברים האלה שאני שם לב אליהם כסטודנט לתקשורת, או כאחד שאוהב רדיו, או סתם.

4. הכותרת של הפוסט הזה לקוחה מהחומר למבחן שיהיה לי מחר בחשיבה חברתית. מישהו הבין משהו?

3 thoughts on “הרוטיניזציה של הלגיטימציה הכריזמטית

  1. עמית הגיב:

    או !! פוסט מצויין, היה תענוג לקרוא..
    (אמר מבקר הפוסטים).

  2. יותם הגיב:

    אכן, פוסט משובח.

    אה, והכותרת לדעתי היא שם של נושא שעוסק בהפיכה של הכרה בלגיטימציה הפוטנציאלית של מנהיגים בחברות דמוקרטיות מערביות ולא משנה אם באמת יש להם את זה או אין להם את זה לדבר מקובל.

  3. פרנק הגיב:

    כן, עכשיו (כמעט 3 שנים אחרי) גם אני יודע מה זה אומר…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *