במדינת היהודים – חלק חמישי

כבר אמרתי כמה מאות אלפי פעמים שהסדרה הזאת פשוט מעולה? שני הפרקים שלפניכם מוכיחים את זה שוב, כך שאי יהיה אפשר להתווכח יותר עם הקביעה הזאת. טוב נו, כנראה שההתלהבות שלי נובעת מזה שסוף סוף הגענו לפרקים שבהם מדברים על דברים שאני מכיר כבר ממקור ראשון. אז מה. זה לא עושה את זה פחות מעולה. הפרק התשיעי, למשל, מתחיל עם קטע הפתיחה הכי טוב בסדרה, שבו ספי ריבלין מסביר איך הוא הגיע לתשדירי הבחירות של הליכוד ב-77'. אחרי כותרות הפתיחה מוצג לפנינו "קריזה", המחזה החברתי-דוקומנטרי שכתב יהושע סובול, וממנו הגיע שירם של הברירה הטבעית – "ילדים זה שמחה", שיר שאיבד לחלוטין את הנימה הביקורתית הנוקבת שבה נכתב עד שהפך ללהיט-קיסריה הכל כך מצליח של ריטה. אחר כך מדברים על המהפך של 77' וכמה זה הפחיד את אנשי התיאטרון. השמאלנים.
ב"קריזה" אפשר כבר לזהות בין השחקנים את מוני מושונוב ודובל'ה גליקמן. ומראיינים את בראבא. בהמשך מדברים על הצגה נוספת ששיחק בה גידי גוב. והנה לכם, אם אתם ישראלים ויודעים לעשות 1 ועוד 1 ועוד 1 ועוד 1 = קיבלתם את הקאסט הראשון של זהו זה. אל דאגה, קושניר עוד יגיע. לכל הרוחות, הסדרה הזאת כתובה וערוכה בצורה כל כך חכמה. כי זה נכון! בתחום התרבות שזה התחום הרחב שבו עוסקת התכנית, אז הכל באמת מתחבר אחד לשני, בעיקר על ציר הזמן. והקומיקאים והסאטיריקנים של שנות השמונים והתשעים המשיכו במסורת שהקימו עבורם הכותבים והשחקנים של שנות החמישים, השישים והשבעים. וגם אלה שהיו קודם. הדרך שבה מודי בר-און ושאר יוצרי הסדרה רוקמים את ההיסטוריה התרבותית של המדינה הזאת, באופן שאינו שונה מהכתיבה הגאונית של רבדים על גבי רבדים בסדרות כמו "בבילון 5", היא הדבר שהסב לי עונג כה רב כשצפיתי בכל פרקי הסדרה. והדרך שבה הם מציגים את הקישורים האלה מגיעה לשיאה בפרקים האחרונים.
הפרק העשירי מצליח להפתיע בטוויסט נוסף, שאהבתי כל כך עד שהכנסתי אותו לכאן, לדוגמית שנחה לה כאן מתחת ללינקים. זהו הפרק שעוסק בעליית הסטנד אפ עם יעקב כהן, יוסף אל דרור, אורנה בנאי, שמואל וילוז'ני, רמי שטרן ועוד; ההצלחה הגדולה של טל פרידמן ומשה פרסטר; ושנות התשעים של חבורות דומינו גרוס, עם צביקה הדר והקומדי סטור מצד אחד, והילדים שסורגים לאלוהים עם שאר חברי פלטפוס. ויש שם עוד מישהו, שמופיע באחת הסצינות שבה מדברים על הקמת מועדוני הסטנד אפ. אחד, קוראים לו מודי בר-און. וזה כל כך נהדר, שהאיש שהכרנו לאורך הסדרה כהיסטוריון תרבותי מדרגה ראשונה, איש שחוקר ואוהב את העולם הזה בכל נימי נפשו, הופך לרגע אחד לחלק קטן ממנה, לחלק מההסטוריה. הוא גם לא חוסך מעצמו קצת ביקורת, כפי שעשה לחלק מהדמויות שכיכבו בפרקים הקודמים. והעובדה שהמספר של הסדרה הופך פתאום לחלק ממנה, היא עוד אחת מהסיבות לכך שהסדרה הזאת יצרה קסם מיוחד במינו והצליחה מעל ומעבר. היא לא רק עשתה לעולם הבידור הישראלי את מה שעשתה "סוף עונת התפוזים" לרוק הישראלי – היא עשתה הרבה יותר מזה. היא עשתה סדר במאה שנים של הומור, סאטירה ותרבות. היא נתנה בהם אותות ומופתים, רשמה ראשי פרקים, הפנתה אליהם חיצים והוסיפה הערות שוליים. כל מה שיש פה זה ראיונות עם אנשי מפתח, קטעי ארכיון מרתקים והיד המכוונת של מודי בר-און וצוות מוכשר של במאים, עורכים וכותבים שהייתי מת להיות אחד מהם. וזה כל מה שהיינו צריכים. מכאן והלאה מוטלת עלינו המשימה להמשיך, לחקור ולהעמיק בתחנות התרבות המדהימות האלה. אחרי הכל, הם הפכו אותנו למה שאנחנו היום.
בפעם הבאה: הפרק האחרון ורשימת הקרדיטים המתבקשת של האנשים היקרים שאחראים לסדרת המופת הזאת. אני לא חושב שאי פעם השתפכתי ככה…
פרק תשיעי: סקס שקרים ווידאוטייפ – להורדה
65 דקות. במאית – ענת זלצר
פרק עשירי: עלילות כולנו בעיר הגדולה – להורדה
51 דקות. במאים – מויש גולדברג, ענת זלצר

יש עוד כאלה שתקועים או שהטלוויזיה שלהם התקלקלה לפני איזה 15 שנה, הם אומרים: מה עם "זהו זה"? מין שאלה כללית, אבל כשהם אומרים מה עם "זהו זה", לדעתי הם אומרים: "איפה החיים שלנו, לעזאזל?". אני נשמע עצוב עכשיו.
– גידי גוב


Posted

in

,

by

Tags:

Comments

תגובה אחת על “במדינת היהודים – חלק חמישי”

  1. תמונת פרופיל של jabberwocky
    jabberwocky

    אני מגיב רק כי אין על הפוסט הזה תגובות עדיין, וזה באמת שני הפרקים הטובים ביותר בסדרה כולה, לטעמי. אכן ההכנסה של מודי בר און את עצמו היא אחד הרגעים הגדולים של הסדרה. מזל שצפיתי בזה במחשב, כי אז יכולתי לחזור אחורה ולראות שזה אכן הוא. ובכלל ההגשה שלו היא היא הלב של הסדרה- לא המרואיינים ולא הקטעים הארכיונים (שגם הם נהדרים בפני עצמם)- היכולת שלו לשחרר תובנות יפות וקולעות על עולם הבידור מבלי לגלוש לפאתוס וקלישאיות לרגע אחד. ולמרות שיש משהו כבר נוסחתי בקישורים שהוא עושה בין נושא לנושא, הם עדיין נעשים בחוכמה, מפתיעים ובעיקר נכונים. למעשה זה כמו לצפות במערכון שאתה כבר מכיר, אבל עדיין מחכה בכיליון עיניים לפאנץ' ליין.
    פרנק, כבר אמרתי את זה בעבר, אבל להגיד תודה זה בחינם- תודה על השירות הנהדר שעשית לכולנו. כן ירבו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *